מוזר. צעדתי בסמטה צרה שלא חלפתי בה קודם לכן, מעֲבר צר שקירות הבתים מאבן אפורה מצהיבה, שנחצבה בגבעות שמצפון מזרח לפריז, נמשכים לאורכה ללא חציצה. מדרכה צרה לחה, אורות פנסים הבליחו בקדרוּת בדמדומי אחר הצהריים של חורף והטילו צל מסתורי של דמותי החולפת על אבני המרצפת העקומות.
בריקנות הסמטה צעדתי ופסיעות נעלי הדהדו, התקדמתי. איש מלבדי לא פסע בסמטה ומכוניות לא חלפו בה, כאילו נמחקה ממפת העיר. ומרחוק ראיתי אותו, הבחנתי בדמותו. שׂׂערו הזהוב, גבוה, ממושקף, יפה וצעיר .הוא התקדם למולי בסמטה הצרה, פסע על אבני הכביש החלקלקות והעקומות.
אפרוריות אחר הצהריים החורפי טשטשה את הדמות, אך משחלף על פני הִכתה בי ההכרה שאכן כך הוא נראה פעם, לפני שנים כה רבות. שוב אותו תעתוע. אני נתקל בדמות כה דומה למי שהכרתי שנים רבות קודם לכן, וחולפות שניות עד שההכרה מתאמת את הדמות עם ממד הזמן ונוזפת בי: אתה רואה חזיונות עבר, ההוא כבר זקן כמוך, קמטים מן הסתם חורצים את פניו, שערו קלוש ודהה, ההוא שאליו התכוונת היה קיים פעם, בעבר.
"הזמן נתן בו את אותותיו" או "עתותיו כבר חלפו".
כך או כך, גם מטבעות הלשון נשׁחקו, ובכלל זה הביטוי "מטבעות לשון" שהחלידו.
החלידו, זקנוּ, נשחקו יחד עם האנשים הצעירים. לא אפגוש בהם שוב, אלא בזיכרון קצר חולף, כמו הדמות הבהירה, הדומה להפליא, כפי שזכרתי אותו אז לפני שלושים שנה, היא חולפת על פני והזיכרון פג.
קבעתי עִמו פגישה במרכז פומפידו, הרחק ממרחב השיטוט שלי. מלכתחילה לא הייתי אמור לצפות לו באותה סמטה צרה טחובה, שרק מדרכה צרה אחת בה, המספיקה בקושי למדרך אדם. קירות אבן בהם מתחככת הכתף, חלונות מתכת מוגפים ובהם חרכים אופקיים צרים, ,מבריקים מטיפות הגשם ואור פנסי הרחוב הדלוח הנבלע באבני המרצפת.
כמעט ששכחתי את הפגישה במרכז פומפידו. אבל הִתעשתִּי לאחר חזיון השווא, וירדתי לתחנת המטרו הקרובה. ציורי גרפיטי משורבטים לאורך הקירות המסותתים ומסוידים בגסות בתחנה הקטנה, הזנוחה.
החלפתי פעמיים קווי רכבת והגעתי במועד אל הכניסה ההומה של בניין המוזיאון העטוף צינורות פלסטיק שקופים, כמו מערכת מעיים של לווייתן ענק ובתוכו פוסעים אנשים כמו יונה הנביא במעי הדג.
המתנתי. עיניים סורקות את המון האדם, ממיינות: נשים מגברים, לבנים משחורים, אירופים מבני מזרח, צעירים מזקנים, שמנים מרזים, זוגות מבודדים. אין לי שליטה על תהליך המיון. החיפוש אחריו נעשה כך בהכרח, המוח מחליט עבורך מה לחפש ולא העיניים, העיניים רק בוהות.
מבעד להמון האדם ננעץ המבט בנקודה רחוקה הנעה בתוך המון האדם, אין סיבה שעיניי ייצמדו לאותה טיפה בים האדם.
כמו ציפייה לאונייה בנמל הומה, כמו תמונת שחור-לבן של רציפים משכבר הימים. הנקודה הולכת וגדֵלה, ממתינים על רציפי הנמל, מצפים בשעה היעודה, המבט נדבק, מאומץ אל הקו האופקי המחבר שמים למים ולכתם ההולך וגדל, הולך ומתבהר, תחילה הארובות והסיפון העליון ורק אחר כך השדרה, החרטום הבוצע את משטח המים, כלי השיט מתגלה במלוא תפארתו.
כך גם אותה דמות רחוקה. ראשית, הקודקוד הבולט מעל ראשי המוני האדם, תווי פנים, כתפיים, ורק כשהוא לידך, בנקודת התצפית באכסדרת המוזיאון, אתה מופתע לגלות שהתרכזת בזר ולא לזה שציפית.
המון אדם נוהר, נדחק והמבט שוב משוטט ממיין, איך בכלל נפגשים עם העבר? מה תגיד לאיש מבוגר שרק שמו מאחד אותו עם מי שהכרת לפני שלושים שנה.
ויתרתי, יצאתי מהמוזיאון אל האוויר הקר הטחוב. מה הטעם לפגישה, מה נאמר זה לזה, מה בכלל גרם לו למצוא אותי ולבקש שניפגש, ואיזו רוח שטות נכנסה בי כשהסכמתי להיפגש, ללא שביררתי מדוע הוא רוצה להיפגש? נימוס, התחשבות… טוב שעזבתי, אם יתקשר שוב אומר לו שהמתנתי והוא לא הגיע, אומר לו שאינני יכול לפגשו, אני עסוק, אני נוסע, אני חולה.
הגעתי לדירה, הטלפון צילצל.
"איפה אתה?" הוא שאל בקול רם.
"בבית," השבתי, "כרגע שבתי מהמוזיאון. לא הגעת."
"אני מצטער," אמר והמשיך, "ניסיתי לבטל אבל כבר לא היית בבית. למתי אפשר לקבוע איתך שוב?" שאל ללא היסוס.
היססתי ושאלתי, "לצורך מה?"
"לצורך מה?" השיב כהד.
"לצורך מה?" שאל שוב בתמיהה ותוכחה, "חברים צריכים סיבה להיפגש? חברוּת היא דבר בפני עצמו. היא קיימת ונמשכת ואין צורך לנמק אותה ולהסביר."
לא השבתי והוא המשיך, "אתה שומע אותי, אתה עדיין על הקו? מתי ניפגש, באותו מקום?"
לא השבתי.
"הלו, אתה שומע אותי?" שאג בקול.
"כן," השבתי והמשכתי, "מי מדבר?"
"מה פירוש מי מדבר, השתגעת?!"
"לא," השבתי בשקט. "אני מבקש לדעת עם מי אני מדבר, מי אתה, מה שמך, למה אתה מתקשר אלי?"
היתה דממה והטלפון נטרק.
ראיתי אותו בעיני רוחי יושב על קצה מיטה במלון קטן, מכשיר טלפון אפור, לחצנים דביקים בידו, ועיניים בוהות מוקפות בפנים נפולות וזיפי זקן לא מגולח של איש טרוד.
הטלפון צילצל שוב.
קול יגע על סף ייאוש, "למה אתה לא מוכן להיפגש? גם אתה מתעלם ממני, מקיומי העלוב?"
חשבתי לעצמי כשמצפוני ייסר אותי, כי אם לא אפגש עמו, לא אוכל לשאת את הייסורים שאתייסר בשל ההתאכזרות אליו.
"אני מוכן להיפגש עמך אבל אתה מוכרח להגיד לי את שמך."
"מה פירוש? אתה לא יודע מי מדבר? גדעון!"
הפוגה קלה.
"גדעון עשת."
"תראה," השבתי לו, "גדעון עשת היה איש צעיר בעל שיער זהוב, גבה קומה, ממושקף, האם זה אתה?"
"ודאי," השיב לי מיד, "מה השאלה בכלל, אתה בסדר? מה פתאום אתה שואל אותי אם אני גדעון? נכון שאין לי יותר שיער זהוב, אלא אפור קלוש, נכון שאינני ממושקף אלא בעל עדשות מגע, אבל אני עדיין גדעון!"
"איך אתה יודע?" שאלתי אותו, "איך אתה יודע שאתה גדעון, אם אתה לא בלונדיני יותר, 'אתה לא נאה', אתה כפוף מעט ומקריח, איך אתה יודע מי אתה? הסתכל עכשיו בראי הגדול שבחדרך, מול המיטה, מה אתה רואה?"
שמעתי את חריקת הקפיצים, האיש התרומם מהמיטה עליה ישב, היתה התנשפות של מאמץ. הוא בוודאי סובל ממחלת לב.
"נו," דחקתי בו, "מה אתה רואה?"
"תשמע," השיב לי האיש, "אני לא יודע איזה משחק אתה משחק איתי, אבל בפירוש אני רואה דמות בראי, אני משתקף בראי, כלומר אני קיים!"
"ודאי," אמרתי לו, "אינך רוח רפאים, אבל מי אתה?"
היסוס. "לא יודע, קצת כפוף צוואר, מלא קמטים, פנים זרועות כתמי שמש. מי אני, שאלה טובה, חכה, תן לי לחשוב…"
"יפה," אמרתי לו, "חשוֹב, אבל כשתגיד לי מי אתה, אל תנסה להונות אותי, אל תהתל בי, אל תספר לי מה היית ומה עשית ואיזה ניתוחים עברת, שכח מזה. ספר לי מי אתה, ועכשיו, אתה בבירור יודע שאינך גדעון עשת, נכון?"
"נכון," השיב מיד הקול העייף שמעבר. "אבל אני צריך לברר מי אתה!" אמר בהתעוררות פתע.
"מה פירוש מי אני?" שאלתי, אתה לא יודע מי אני?"
"לא, ידעתי מי אתה לפני שלושים שנה אבל היום מי אתה!"
"אם כן," השבתי לו, "כיצד ידעת להתקשר ולקבוע עִמי פגישה במוזיאון?"
"מצאתי את שמך בספר הטלפון, אבל אין פירושו של דבר שאכן איתך אני מדבר."
"נכון," אמרתי לו בסבלנות.
"אני לא ההוא ששמוֹ רשום במדריך הטלפון, הרישום הוא אדמיניסטרטיבי בלבד. חברת הטלפון איננה יכולה לעדכן כל יום זהות חדשה של כל בעל קו ולכן הם משאירים את השם שנמסר להם כשמזמינים טלפון."
השתררה דממה.
"כיוון שאנחנו לא מכירים האחד את השני, אני מניח שלא תיעלב אם לא ניפגש ולא תיפּגע עד עומק נשמתך שזר כמוני לא מצא לנכון להיפגש עִִמך, ולא תראה בכך התעלמות מקיומך הלא ברור, נכון?"
הוא חשב לרגע והסכים, "אני צריך להיפגש רק עם אנשים אותם אני מכיר, טיפשי היה מצִדי להתקשר אליך רק כיוון ששמך היה מוכר לי, סליחה על ההטרדה."
והוא ניתק.
כתוב היטב. מעניין