close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • פֶּגַע

    נורית שושני | סיפורים | התפרסם ב - 15.05.18

    ערב אחד ישב מַתָּן הסופר להעלות את הרהוריו על הכתב. הושיט ידו לקחת את העט שהיה אהוב עליו מכל העטים, ולא בא העט לידו. גישש מסביב, חיפש, ולא מצא את שביקש, כך קפצה ידו והפילה את המילון הגדול שהיה מונח על שולחנו דרך קבע. מתוך שהתכופף ברוגז אל המילון מצא את שביקש מלכתחילה, והיה מלגלג לעצמו ולנפשו הפזורה וצוחק צחוק שמביא שמחה ומשיב את הסדר לעולם.
    כיוון ששב הסדר, הכין עצמו שוב להעלות הרהוריו על הכתב, אלא שהרהורים שהיו לו נבהלו מרוגזו ופרחו להם לאן שפרחו – עָצם את עיניו, לאוּת גדולה נחה על איבריו ודאתה נפשו אל עולמות החלום.
    מתן ראה עצמו טובל כולו במים, חג ונע עם הזרם ושלווה גדולה שורה עליו. אצות אדומיות רכות מרחפות סביבו ונכרכות על גופו, על ידיו, על רגליו, על עיניו, על אזניו ועל פיו. החל ליבו פועם בחוזקה ונפשו החולמת נבהלה. ניסה מתן לשחרר עצמו מרכותן של האצות ולא עלה בידו, הוא צרח ולא נשמע קולו. שוב צרח אותה צריחה שתוקה אך השקט סביבו לא הופר. הלמות קצובה הלמה פתאום במוחו והיא הלכה וגברה עד שהתעורר והנה הוא יושב בכסאו הנוח, זיעתו ניגרת ונשימתו מהירה וקולנית.
    ניער עצמו מתן מקורי השינה, קם ויצא לחצר ששמיכה אפלולית כבר נפרשה עליה, ורק הירח המלא נוגע בה נגיעות של אור. גזע עץ התות הגדול, הנטוע בחצר מימים ימימה, ניצב בפניו חשוך ומאיים ויללה בוקעת מתוך צמרתו. הרים ראשו לראות מאין מגיעה היללה ובעוד הוא תוהה כוסו לפתע פניו בגוף פרוותי מתנשם ונעתקה נשימתו. טפרים חדים נאחזו בשערות ראשו, והוא שלח ידיו המבוהלות אל על. יללה נרגזת עלתה משם ולאור הירח נגלה לו חתול צונח, מבוהל גם הוא, אל הקרקע.
    כששבה אליו רוחו אמר לעצמו, מעניין נשמתו של מי פרחה יותר – נשמתי שלי או זו של החתול?
    צמוד לעץ התות ניצב ספסל. ביד פתוחת אצבעות ניקה מתן את התותים שהשיר העץ והיו מונחים שם, חלקם יפים לאכילה וחלקם כבר יבשו.
    לרגע נדמה היה לו שהדממה החמה והלחה שמסביבו היא הדממה שחיפש אלא שגירוי קל החל מזדחל אל כפות רגליו הנתונות בסנדלים, שלח אצבעות ידיו והחל מגרד ומגרד והחלו כפות ידיו מתגרדות והולכות גם הן. רק אז הבין שרגליו הפריעו שלוותן של נמלים והן גמלו להן בארסן. אמנם אין בארס נמלים סכנה לחיים אך הוא יכול להפר שלוותו של אדם ולגרשו ממקום שבתו. נאנח מתן ושב לביתו.
    אור חיוור, ששלחה אליו ברוב חסדה הלבנה, נפרש על חדר עבודתו, רהיטיו נראו כצללים של מפלצות שחורות. אילמלא ידע מתן את מראם באור יום, היה נבהל מעוצמתן של אותן מפלצות כפי שנבהל בילדותו בבית הוריו כאשר כבה שם האור לפתע, והוא צרח וצרח עד שידי אימו המגששות בחושך קלטו אותו אל חיקה. הוא נזכר ברוך וברוגע שקרן אליו תמיד באותם ימים רחוקים, וגעגועים התעוררו בליבו והעלו דמעות בעיניו.
    עוד הוא שקוע בגעגועים אל אימו עלתה באזניו טפיפת צעדים מהירה ונמרצת והכיר בטפיפה זו את צעדיה של אישתו.
    כל פעם שמתן היה שומע את טפיפת הצעדים של אישתו היה מתעשת ונזכר שיש תכלית לחייו. אם היו שואלים אותו מהי אותה תכלית, לא היה יודע מה שישיב אבל אישתו ידעה וזה הספיק לו.
    “מתן, אתה יכול לבוא לעזור לי?” נשמע קולה העייף של תאיר אשתו.

    מתן שמח לשמוע את הקול המטיל עליו משימה. סוף סוף שבה אשתו הביתה, כעת הוא יודע מהי תכלית חייו.
    הושיבה עצמה תאיר על מפתן הבית כשהיא נושמת בהקלה את אוויר הערב המחשיך והולך, אוויר שפג חומו והוא נישא ברוח כאילו הוקל גם לו. כשראתה את מתן נאנחה קלות, קמה על רגליה וניקרה בלחיו נשיקת שגרה יבשה. ראתה אותו רוכן אל הסלים המלאים שהביאה, ושלחה אצבעותיה לפרוע שערות ראשו המדובללות ממילא. עזב מתן את הסלים ומשך את אישתו אל בין זרועותיו, מתוך חיבוקו עלתה נהמת הנאה והזהרה מחוייכת: אל תמעך את התינוק. נשארו הסלים לצַפות לתורם ומתן נשא את אישתו בזרועותיו אל נינוחות הבית.
    דרכה של תאיר בדברה הייתה תמיד דרך הסוד והרמז, מאביה ומסָבָהּ למדה וסיגלה לעצמה דרך זו. היא ידעה שכך תַּקנה לדבריה משמעות יתירה והמטים אוזן למוצא פיה יהיו פתוחים ודרוכים תמיד לחפש משהו מיוחד בכל הגה או מילה שייצאו מגרונה גם אם אין בהם מעלה יתירה. במעמד זה היתה בפיה בשורה גדולה ומתן, שרגיל היה בשיחה עם אשתו, קלט את הבשורה ושכח את הסלים.
    כשיצא מתן אל הסלים ראה אותם הפוכים והחתול, ראשו תקוע בגביע שמנת, והוא מחזיק אותו בין כפות רגליו.

    “פגע רע שכמותך,” אמר מתן כשהוא צוחק.

    החתול זינק ונס על נפשו, התיישב על זנבו וצפה בנעשה מרחוק. מתן אירגן מחדש את הסלים, תוך שהוא שולח מבט אל החתול, מחציתו של אותו חיוך עוינת ומחציתו מבודחת. הוא העמיס סל על כל אחת מזרועותיו ונכנס הביתה.
    מיום שכינה אותו מתן פגע רע נודע שמו של אותו חתול ברבים כפֶּגַע. בכל מקום אליו היה פגע מגיע נשארו סימנים לביקורו, אבל נזקיו היו כאלה שניתן להתעלם מהם.
    למרות שפֶּגַע לא היה שייך לאיש, הוא נראה מפוטם, פרוותו הג’ינג’ית נוצצת ושפמו הנאה, הָרָגִיש, מודיע לו על כל מכשול העומד בדרכו והוא נזהר. אבל צעדיו צעדי ביטחון אל היעד המעניין הבא שלו, זנבו זקוף ומאותת ‘אני מרגיש בנוח’ ובכל זאת, חולשה אחת היתה לו: הוא אהב את ביתם של מתן ותאיר. חתול שהיה מנסה להטיל את מימיו בתחום הבית הזה היה מסכן את חייו.
    לילה אחד נעורו תאיר ומתן לשמע צפירה חדה, תמהו שניהם, משטרה? – אצלנו? ותאיר אמרה: “אולי זה אמבולנס?” הצפירה התרחקה והלכה אבל דממת הלילה כבר היתה ספוגה ביללה הצווחנית שלה ולא הניחה להם לשוב אל השינה המבורכת. עוד הם מתאמצים לשוב ולהירדם קלטה אוזנה של תאיר יללת כאב, שנדמתה עליה כבכי תינוק הקורא לאימו. תאיר, שכרסה כבר תפחה והלכה, התרוממה בכבדות והקשיבה. מתן החליק בידו על גבה ושאל: “את רוצה שאגש ואבדוק?”

    הוא לא חיכה לתשובתה, שלף עצמו מן המיטה, העלה אור בכניסה לבית ויצא. הוא מצא את פגע רובץ במקום בו נפגשו לראשונה, אלא שהפעם לא נשמע קולו מצמרת העץ אלא מן הספסל הצמוד לעץ התות, או אם נדייק, מתחת לאותו ספסל. אפילו באור הרופס, שהגיע מפתח הבית, ניתן היה לראות את אומללותו הדואבת של פגע. ניכר היה שהיד המלטפת של מתן מרגיעה אותו, הוא עצם את עיניו ולא ראה את תאיר שהצטרפה חרש אל מתן. הם הניחו שחושי החתול שלו יודעים שהיא נוכחת, שניהם הבחינו שפגע פצוע.
    שעות אחדות קודם לכן היה פגע עסוק מאד בציד עכבר שחצה את הכביש בזריזות כדרכם של עכברים. עיניו הצטמצמו לכדי סדק, גופו נדרך לזינוק, לכן, לא קלטו אוזניו את רחש האופניים המזגזגים על הכביש. צווחת בלמים של ג’יפ ואבק רב שעלה מגלגליו הכריזו על הסכנה מאוחר מדי. אופניו המקומטים של הילד נזרקו לשולי הכביש והילד עצמו שכב על הכביש כשדם רב מכסה את פניו ורגלו השמאלית מעוקמת. פגע עף באוויר ונחת הרחק משם. נחיתתו לא הייתה רכה. רגלו הימנית האחורית נחבלה, אוזנו השמאלית הדלדלה על צווארו וכל גופו החבול שידר כאב.
    דלתות הבתים הסמוכים נפתחו באחת ואנשים רבים מילאו את הכביש. איש לא הבחין בפגע שהתרומם והחל מזדחל אל המקום שנחשב בעיניו כנחלתו. הוא צלע כשהוא מיילל חלושות עד שהגיע אל הספסל וצנח תחתיו המום. בינתיים ירדה החשיכה. אוזנו הבריאה של פגע הייתה זקופה וזה היה הסימן היחיד לחיים שעוד נותרו בו. זנבו היה מקופל תחתיו ועיניו עצומות. כאב נורא אחז בו והעירו ומתוך הכאב פרצה יללת הבכי שלו, אותה שמעו תאיר ומתן.
    “פציעה כזאת איננה תוצאה של קטטת חתולים,” אמרה תאיר, ומתן הנהן בראשו.
    “סל המצרכים יכול לשמש לו מחסה עד הבוקר,” אמר מתן וקירב מעשה לאמירה.

    הוא נכנס הביתה בריצה ושב כשהסל בידו האחת ומגבת רכה בידו השניה, שוב רכן אל פגע ובזהירות רבה הכניסו לסל. בבית חיטאה תאיר את פצעיו של פגע וחבשה אותם חבישה ראשונית.
    מתן שם לב שהיא ממלמלת משהו תוך כדי חבישה, הוא פנה אליה ושאל: “את משוחחת עם עצמך?” והיא פנתה אליו ובחצי חיוך ענתה לו: “אני מחנכת את הבן שלנו, הוא כל הזמן בועט ואני נוזפת בו על חוסר הסבלנות שלו.” “אולי זו בת?” ענה מתן. “אולי,” אמרה תאיר.

    למחרת בבוקר נודע דבר התאונה בכל המושב. תאיר ומתן התפללו לשלום הילד הפצוע ודאגו לפגע, שאושפז במרפאת הוטרינר לכמה ימים.
    אחרי כל הדברים האלה אימץ פגע סופית את מתן ותאיר לאפוטרופסים שלו, כסימן לתאונה נשאר לו רק בדל אוזן מדולדל. הוא החליט שבית הזוג הנחמד הוא ביתו והם לא מחו על-כך ולא ניסו לסלקו.
    מתן הרגיל עצמו לנוכחותו של פגע ליד שולחן הכתיבה שלו ומתוך ההרגל נולדה חיבה רבה בליבו ליצור המנמנם, שהיה מזנק מדי פעם כשדימה שנזדמן לו משהו לצוד. אם חש שתאיר שבה הביתה היה פגע מזדרז לקבל את מנת הפינוקים שהייתה מרעיפה עליו.
    שעות שמוקצבות לעבודה במועצה לא היו משעותיה הטובות של תאיר, אבל צריך אדם להתפרנס, היתה תאיר משננת לעצמה מדי יום ביומו ונאנחת בינה לבין עצמה. מבלי שנתנה ליבה לכך, החלה לחוש געגוע לרגע בו תצפה בפגע חש אליה. הוא היה מזנק אל זרועותיה כאילו ידע שאינה יכולה לרכון אליו. היא הייתה פוסעת מתנדנדת מכובד כרסה התפוחה כשהוא בזרועותיה.
    בלילה בו תקפו צירים את תאיר נשכח פגע. השכן הטוב, שלקח  לא מזמן את פגע לווטרינר, הופיע שוב בבית, אסף את תאיר ואת מתן ודהר לבית החולים. פגע, שניסה לרדוף אחרי המכונית, עצר ושב, מיילל בעצב. שוב התכרבל מתחת לספסל. ציפור לילה חולפת צדה את עינו ופגע נכנע ליצר הציד שלו, זינק עליה ונותר בציפורניים שלופות וריקות.
    מתן שב הביתה בצהרי היום בו נולד בנו. נרגש ועייף צנח על המיטה ונרדם. כשהתעורר, אחרי שעות אחדות, הופתע מהשקט ששרר סביבו, הוא קם והלך לחפש את פגע. חיפש, חיפש ולא מצאו. יצא החוצה, ניגש לספסל, חיפש מעל הספסל, חיפש מתחתיו, העיף מבט אל צמרת העץ ופגע איננו. חלפו יומיים. תאיר שבה עם התינוק הביתה ופגע איננו. כמו כל אם חדשה טרודה היתה תאיר בתינוקה ובכל זאת בין לבין היתה תוהה: איפה הוא? האם הוא חי? מה עובר בנפשו של חתול שנעזב – מי יידע?

     

     

    נורית שושני

    נורית שושני – יוצרת בכתב ובציור. חברת קיבוץ יפעת. כותבת מתקופת לימודיה בסמינר למורים בבית ברל. בוגרת לימודי חינוך וספרות באוניברסיטת בר אילן וחוגים אקדמיים נוספים ב"אורנים". לימדה ספרות ותנ"ך בבית הספר התיכון האזורי "העמק המערבי" ביפעת וניהלה את הספרייה העיונית בו בין השנים 2005-1983. בין ספריה שיצאו לאור: "לפתוח שער" שירים (1982); "בחוט של מחשבה" שירים (2009); "אור מוצל" שירים וציורים (2011); "חליל מיילל בוואדי" - נובלת מתח (2017) .

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הראשון הוא העמוק ביותר

    שי מרקוביץ'
    לרגל צאת ספרה השישי, “זאת אני איווה”, מתייחסת גלית דהן-קרליבך להגדרתה...

    מסוגנן ומזוויע

    שי מרקוביץ'
    הגרסה החדשה של “בית קברות לחיות שעשועים” על פי סטיבן קינג...

    נעליים אדומות

    אירית שושני
    נַעֲלַיִם אֲדֻמּוֹת קָנִיתָ לִי מְחֹרָרוֹת בְּצוּרַת פֶּרַח יָשַׁבְתִּי בַּגַּן וְקוֹנַנְתִּי עַל...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית