נמרוד מזרחיץ' היה סטודנט לרפואה בשנה החמישית ללימודיו בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים המעטירה. הוא היה עדיין רווק עליז ורציני, עם שאיפות להיות כריסטיאן ברנרד של העתיד הרפואי היהודי-ישראלי. הוא היה בן לזוג הורים מהמעמד הבינוני הנמוך בעיר פריפרית קטנה, אב ממוצא מזרח אירופי, פועל כבישים, ואמא, תופרת לעת מצוא ועקרת בית כפייתית, בת ליוצאי המגרב. בחוץ שרר אביב. הבחור התכונן ללימודים הקליניים במחלקה הפנימית של בית החולים שליד האוניברסיטה, לא זה שקרוי 'הדסה', אלא השני, זה שקרוי 'שערי צדק'. באותה העת הוא התגורר עם שני חברים בדירה שכורה בשכונת קריית היובל והתפרנס מעבודה כאח בבית חולים לילדים נכים ובעוד כמה עבודות דומות ומקבילות. המשמרות היו בעיקר בערבים-לילות ובסופי שבוע. הכנסותיו היו באופן יחסי גבוהות ואפשרו לו להיות עצמאי לחלוטין (כולל תשלום דמי הלימודים). הוא לא נסמך על שולחנם הדל של ההורים ועל כך היתה גאוותו. המחיר האישי היה לימודים ועבודה 24/7, שתי חפיסות 'נלסון' ביממה והרבה כוסות קפה שחור שהורתח ב'פינג'אן' מקומט מתקופת שירותו הצבאי.

מנהל המחלקה הפנימית שבה בילה בחודשים האחרונים, פרופ' ירמיהו רוזנקרנץ, היה איש מרשים בהופעתו החיצונית אך המתעתעת כי למשל, מידי פעם היה מופיע כשעל ראשו מתנוססת כיפה מעורבת, דהיינו, קישוט סרוג קליל בשולי מסך שחור על מלא. הוא היה בעל מעמד מקצועי כמעט אלילי, וכזה שדרש מהתלמידים התמסרות טוטלית עד בלתי-אפשרית. עם זאת הוא היה אדם ישר כמו סרגל, הגון והוגן עד כאב. באחד מהדיונים האחרונים (לפני מועד סיום הסבב הקליני במחלקה ותחילת ההכנות לבחינת הגמר) במסגרת ביקורי הרופאים הוא פלט לאוויר הדחוס של חדר החולים שם של מחלה, בהקשר לא לגמרי ברור, ומעל ראשו של חולה מבוהל שהיה שכוב מכווץ במיטה דמוית צלחת פטרי מלבנית, ושאל (המנהל) מה אנו יודעים עליה, תוך שהוא מזהיר כי מדובר בתסמונת מאוד מאוד נדירה אבל חשובה מעין כמוה, סתם ולא פירש כאילו רצה לומר "טמבלים, לכו לחפש כי בציון שלכם עסקינן". היהירות הראוותנית היתה אכן חלק מובנה באישיותו וזו לא היתה תכונה יוצאת דופן אצל ברוני הרפואה דאז. כן, כמעט שכחנו, שם המחלה ((Disease היה "תסמונת הערמה" ובלועזית The Heap Syndrome.

                                                                                      ***

בערבים ובסופי השבוע שלאחר הפרחת אותו בלון ניסוי, שקדו נמרוד וחבריו על חיפושי מידע על אותה מחלה אלמונית. הם הבינו היטב את הרמז של המנהל המיתולוגי, גורל הצלחתם בבחינה תלוי באותה "תסמונת הערמה". הם גם למדו מחברים בכיתות גבוהות יותר כי מדובר בתרגיל סחיטה מוכר ברפרטואר ההוראתי של האיש. באותו שלב של לימודיהם הם כבר ידעו להבדיל היטב בין המושגים "מחלה", "תסמונת", "הפרעה" (Derangement), "מצב רפואי" ו"חולי" (Illness). הם למדו ש"מחלה" היא מצב רפואי מוגדר על ידי אסופה הכרחית של תסמינים (סימפטומים: מה שהחולה מספר לרופא, שהוא מרגיש, זהו דיווח סובייקטיבי) וסימנים (מה שהרופא מוצא בגופו של החולה במהלך בדיקה פיזית שלו, וזה כמובן מוצר אובייקטיבי) מאוד אופייניים לגורם מחלה (אטיולוגיה) מוכר וידוע: שחפת היא מחלה מוגדרת שנגרמת על ידי חיידק השחפת ואך ורק הוא; בעוד "תסמונת" היא אסופה או רשימה של תסמינים וסימנים בלתי ספציפיים שיכולים להופיע במספר מחלות שונות: תסמונת של חום, עייפות וכאבי פרקים יכולה להופיע בשחפת, שפעת, עגבת, דלקת גרון סטרפטוקוקלית, דלקת פרקים ראומטית ועוד כהנה וכהנה. החבורה פתחה בחיפוש בלשי רב-שלבי ורב-תחומי ובו זמני כדלקמן:

הם פנו לרופאים בכירים במחלקה ומחוצה לה בבקשת אינפורמציה שמקורה בניסיון הקליני האישי שלהם, האם הם נתקלו ב"תסמונת הערמה"? האם הם יודעים להפנות למאמרים או ספרים ספציפיים? במקביל, הם פנו למקורות מידע סטטיסטיים כמו רישומי מחלות במשרד הבריאות, קופות-החולים, בתי-החולים, הלמ"ס הלאומי וכמובן מקבילים בחו"ל ובאו"ם. מהר מאוד הבינה החבורה שכיוון-חיפוש זה מעלה חרס, ופרט לאזכורים טכניים בלבד ללא פרשנות, הרחבה או מתן נתונים ברי-אימות, אין בו תועלת. אזי הם פנו לחיפוש מדוקדק בספרי-לימוד מכוננים (בסיסיים ומקיפים, מה שמכונה בלעז "טקסטבוק" או בלשון עמך, התנ"ך של הרפואה הפנימית, עליו מסתמכים כולם והוא עצמו מתעדכן אחת לחומש או עשור). שם הם מצאו אזכורים בודדים, כלליים, מנוסחים בצורה עמומה וללא סטטיסטיקות ברות משמעות. התחושה היתה שמדובר בתסמונת מתחום הפסיכיאטריה-נוירולוגיה. היה נדמה כאילו המנהל המיתולוגי אולי מהתל בהם. בשלב הזה הם פנו לחיפושים באתרי האינטרנט ובמאגרים של נושאים רפואיים, בכל השפות כולל אזוטריות כמו סינית, הודית וערבית.

לאט ובהדרגה, החבורה שמה לב שהתסמונת מופיעה (הכוונה כמובן למאמרים), בצורה כזו או אחרת, במאגרים של דיסציפלינות משיקות לרפואה כמו, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, פסיכולוגיה של ההמונים, תורת המשפט ואפילו בתחום של מדעי המדינה, כלכלה, פוליטיקה וממשל וכדומה. בנוסף, הסתבר שעיתונאים ותחקירנים ומסאים למיניהם נוגעים בה מידי פעם בפובליציסטיקה לסוגיה. גם שם האזכורים היו בודדים, קצרים, עמומים וכאלה שעוררו יותר שאלות ותהיות מאשר תשובות ענייניות. 

בלילה מסוים אחד מעל שולחן עמוס מאמרים, הזדעק נמרוד וצרח: "אאוריקה! מצאתי!" בנוסח ארכימדי מובהק כאילו נחת זה עתה על המאדים. בו ברגע הוא הדפיס את המאמר בכמה עותקים למען ייראו, יקראו ויתכוננו. הוא 'עלה במקרה על מאמר', גילה מאמר באנגלית, ארוך ומפורט, שהופיע כעשור לפני כן בעיתון הודי שעוסק בממשקים בין פילוסופיה לבין רפואה, בין גוף לבין נפש ובאופן כללי בבעיה הפסיכו-פיזית. העיתון, כתב עת שמופיע ארבעה פעמים בשנה החל משנות השישים של המאה הקודמת ושמו ""The International Journal of Medicine and Philosophy. כותרת המאמר היתה:"The Heap Syndrome: A Comprehensive Review". המאמר השתרע על כעשרה עמודים וכלל, כמקובל בעיתונות מדעית סעיפים כמו: תקציר, הגדרה, מבוא, היסטוריה (סקירת ספרות), תמונה קלינית, חומרים ושיטות, שכיחות, סטטיסטיקות ונתונים, נזקים, טיפול, דיון, המלצות ומסקנות, סיכום ולבסוף ביבליוגרפיה מקיפה שהתחילה ממאמרים מוקדמים של פרויד מתחילת המאה הקודמת. נמרוד וחבריו חרשו את המאמר מכול הכיוונים וכמובן השיגו את רוב המאמרים שצוטטו בהערות השוליים ובסקירת הספרות. אלה, רובם היו בשפות לא נגישות והם דאגו להשיג תרגומים שלהם. הם גיבשו תיק עב-כרס של החומרים והנתונים והכינו סיכומים מפורטים אותם למדו בע"פ. להלן סיכום של אותו התיק, מעובד ללשון עמך ישראל:

מדובר בתסמונת קלינית מאוד יוצאת דופן, כמעט חסרת תקדים בעולם הרפואה המסורתית. בדרך כלל מחלה [או תסמונת, הפרעה, חולי, פציעה] היא מצב לא נורמלי, לא תקין, פיזי ו-או נפשי של הגוף הבודד, של הפרט החולה הזקוק לטיפול ולריפוי במובן של חזרה לנורמליות או בשפה המדעית-רפואית חזרה להומאוסטזיס (איזון) המקורי – בדרך כלל האדם המסוים עצמו הוא החולה! [לכאורה ללא קשר לגורם המחלה; אמנם כשמדובר במחלה חיידקית או נגיפית מדבקת, גם פרטים נוספים בסביבתו הקרובה ואף הרחוקה יכולים להיפגע, אזי נדבר על מגפות]. לעומת זאת המקרה של "תסמונת הערמה" מעיד על אפשרות שונה לחלוטין, נדירה ויוצאת דופן כפי שכבר נאמר: מחלה יכולה להיות גם קיבוצית ולא רק פרטית! היא יכולה להיות של משפחה, חמולה, שבט, המון, עם, הנהגה של קבוצה שמורכבת מפרט מוביל או קואליציה מובילה (נבחרת, אוליגרכית, דיקטטורית או מלוכנית וכדומה) – ולא מדובר במגפה או מחלה גנטית המועברת בין דורות! מדובר אם כן בפרדיגמה חדשה – מחלה שאופיינית לקבוצה ולא לפרט! ובמקרה שלנו "תסמונת הערמה" היא דוגמה מכוננת!

מהי, אם כן, 'תסמונת הערמה'? כדי להבהיר את ההגדרה של התסמונת המורכבת הנתונה במחלוקת כרונית קשה, פותח המאמר בסיפור-משל פשוט שאמור להדגים אותה באופן מוחשי: 

"אדם מן היישוב קם בבוקר שגרתי אחד, ואגב יציאה לעבודתו כפקיד מס-הכנסה, מוצא (שם לב) בפינת חצר זנוחה ערמה זעירה של זבל (בלי להיכנס לתיאור של סוג הזבל) ממקור לא ידוע – האיש מביט, לא מסתקרן, ממשיך לצעוד לעבודתו ושוכח מ'העניין'. האפיזודה חוזרת על עצמה במשך ימים, שבועות וחודשים ואולי שנים. בני משפחתו מבקשים ומזכירים לו השכם וערב שיש לטפל ב'עניין' והוא ממשיך לענות תשובות שכולן וריאציות על "כן, מחר, בהמשך, יהיה בסדר… הרי היה חכם סיני שכבר אמר לכם: שב ואל תעשה והכל מעצמו ייעשה, אז מה הבעיה?", ודוחה את ביצוע המשימה (ביום הראשון לגילוי הערמה היה מדובר במשימה בת דקה בקושי, של איסוף הזבל בשקית וזריקתה לפח האשפה המיועד המונח במרחק מטרים ספורים). במרוצת הזמן, השכנים מצטרפים לבקשה וגם אורחים מצטרפים בתחינה ואף עוברי אורח. בינתיים ערמת הזבל הולכת וגדלה לגובה ולרוחב ומתפשטת במרחבי החצר, סביב לבית וגולשת מעבר לגדרות. האיש עוקף את ה'בעיה-עניין' על ידי יצירת שבילים ומעקפים כדי לבוא ולצאת תוך הימנעות מפעולה… שכמובן הולכת ונעשית מורכבת ומסורבלת משבוע לשבוע, מחודש לחודש. בהמשך מופיעות התראות מטעם השלטונות, הטלת קנסות, איומים במשפטים, כתבות לא מחמיאות בעיתונות המקומית, ועוד כהנה וכהנה. הכול מתלוננים על הערמה הגדלה, סירחון וזיהום אוויר, הסתרת אור השמש, פגיעה אסתטית ונופית… 

עד ליום בו מתפוצצת הפרשה בקול תרועה רמה: האיש מוצא מביתו, אזוק, לנוכח הפגנות מחאה ושלטים מרוחים ורמקולים זועקים, מצלמות טלוויזיה וכתבים עם מיקרופונים בכפות ידיים מאוגרפים מכוונים לפמליה שלו, כמו כיתת יורים עם רובים מכודנים מול קיר ערמת הזבל בגודל של הר חירייה באמצע עיר מטרופולינית. ברם-אולם, אז ורק אז, הכותרות והמומחים זועקים מרה מעל כל במה (היו שהזהירו הרבה לפני כן): " אמרנו לכם. אבל כעת זה מאוחר! אתם יודעים כמה זה עלה עולה ויעלה לנו? כמה כסף ותקציב ציבורי עלו בעשן הבריאות הפגועה שפשתה כאן עקב ההר הזה? כדי לפנות אותו, אם זה בכלל אפשרי, צריך לגייס אוגדות של עובדים, אלפי כלי הנדסה, למצוא מקומות שרפה או הטמנה או כל פטנט אחר שיעלה על הדעת, לגייס השקעות הון עתק, הלוואות שימשכנו חיי דורות עתידיים לרוב, להכניס עיר שלמה ובעקבותיה מדינה שלמה לתקופת צנע של שנים רבות… ואם נזכור שבאותו היום הראשון ההוא, באותו הבוקר ההוא, אותו אדם קטן היה מקדיש פחות משישים שניות מזמנו הלא חשוב כדי לשים את אותם סמ"ק בודדים של זבל חסר משמעות לכאורה בשקית ניילון במידות של עשרה סנטימטרים על עשרה סנטימטרים, ולזרוק אותה בפח אשפה שמצוי היה במרחק מטרים אחדים משם ובכיוון הליכתו ממילא – אזי נבין  לאיזה דרגה של איוולת וטמטום הגענו – ממצב של אפס השקעה לצורך מניעה הגענו להשקעה אפוקליפטית לצורך טיפול ומזעור נזקים שבכל מקרה יהיו גם יהיו!" – והנמשל הוא "תסמונת הערמה"!

התסמונת מאופיינת על ידי שלוש נטיות פסיכו-נוירולוגיות מוגזמות שאינן ברות שליטה שכלית עצמית: נטייה להתעלמות, נטייה להזנחתיות ונטייה לדחיינות. מקור הנטיות האלה הוא אובדן של כמה מנגנוני הגנה טבעיים: אובדן היכולת לצפות עתיד קרוב, רוצה לומר, אובדן היכולת לראות את מה שמתרחש מעבר לפינה הקרובה, מעין קוצר ראות פתולוגי; אובדן היכולת להבין ולהפנים משמעויות הגיוניות ומוכרות של מה שיתרחש כתוצאה מאותה נטייה להתעלם, להזניח ולדחות תגובה טבעית מתבקשת; יותר מכך, המצאת סיבות 'טובות' מדוע לא להתערב בזמן הנכון; פיתוח פתולוגי של מנגנונים אשלייתיים כדי להצדיק את הדחיינות בבחינת 'יהיה בסדר, תסמכו עלי, הבעיה תיפתר בעזרת השם או כל המצאה תיאולוגית-אידאולוגית אחרת; אובדן של קשר למציאות שמתהווה לנגד העיניים, מעין התפתחות של מצב פסיכוטי בדומה להתקף סכיזופרני מתמשך על בסיס הפרעה בתהליכי רציונליזציה טבעיים; התפתחות מנגנון הגנה פתולוגי הרסני (שמקורו בחרדה, פחד קמאי מהצורך לפעול) דווקא כאשר השכל הישר מכתיב את ההיפך. נראה כי שלושת הנטיות השליליות הופכות לחיוביות כי מצליחות לשכנע את הלוקה בתסמונת (האדם הבודד, הקבוצה או ההנהגה) שבכך לא יאונה לו כל רע, והעתיד אינו שחור כפי שכל בר-דעת אחר מבחין בו. תצפית היחידה שאפיינה את הלוקים בתסמונת היא העובדה שאף לא אחד מהם חשו רגשי אשמה או בושה, חשו אחריות על התוצאה או גילו שמץ של תובנה או חרטה על הנזקים… כאילו לקו בהפרעת אישיות פתאומית שפרצה משום מקום.

האטיולוגיה (גורם המחלה) של התסמונת אינה ידועה עד כה. הועלו כמה השערות שעדיין לא זכו לביסוס מחקרי: פגיעה מוחית אורגנית, כמו שיבוש במנגנוני הולכה עצבית לצורותיה; מחלת כלי דם מוחיים שגורמת לניוון של מרכזי מוח גבוהים האחראיים על התנהגות אנושית טבעית הפוכה לאותן נטיות, כמו למשל, נטייה נורמלית למנוע נזקים מובהקים בעודם איבם, או היכולת לראות, לא להתעלם, לא להזניח ולא לדחות למחתרתיים את מה שאפשר היה לעשות ללא מחיר שלשום! אף אם לא תימנע מלרוץ לרופא עכשיו ומיד עם תינוק שסובל מחום וקשיי נשימה כעת חיה, ובמקום זה לדחות את הריצה לרופא לעוד כמה ימים בתקווה ש'זה יסתדר' מעצמו!!!

הטיפול בתסמונת הוא סימפטומטי בלבד! שהרי כשאין מנגנון גרימה ידוע, קשה לפתח טיפול מתקבל על הדעת. היו ניסיונות רבים לטפל על ידי תרופות כאלה ואחרות בהצלחה מזערית בלבד: תרופות ממריצות כמו ריטלין, תרופות מפחיתות חרדה כמו ציפרלקס, תרופות סבתא למיניהן, ואפילו קנביס רפואי. היו מספר עבודות שהצביעו על הצלחה חלקית על ידי טיפולים פסיכולוגיים דומים לאלה המופעלים על אנשים פוסט-טראומתיים. הטיפולים האמיתיים היחידים שהתגלו כיעילים עסקו בכפייה והזזה הצידה או סילוק מהבמה של אותם הלוקים בתסמונת והעברת הטיפול לידי הבריאים שסביבם. להלכה ולמעשה ולמצער, הטיפול היעיל ביותר הוא "מניעתי": באנלוגיה לסיפור-משל שבפתיח למאמר – לטפל במהירות ובזריזות ומיד וללא היסוס או דחייה, על ידי סילוק הערמה כשהיא זעירה והמאמץ הנדרש להעלמתה הוא אפסי, ובשום צורה, פנים ואופן לא לדחות ולחכות לקטסטרופה שבוא תבוא ורק אז לגלות את המחיר הפנומנלי שנדרש לטיפול ב'בעיה'…

                                                                                         ***

ביום-יומיים שלפני מועד הבחינה, ישבו ודנו נמרוד מזרחיץ' וחבריו על תיק הנתונים של "תסמונת הערמה", ותוך כדי סיעור מוחות שגרתי, גילו לתדהמתם שאין הם מוכנים לשאלות אפשריות צפויות ובלתי צפויות כי היו כל-כך מרוכזים ועסוקים בפתרון הטכני של ה'תעלומה' עד כי שכחו את העיקר: למה, לעזאזל, מנהל המחלקה פרופ' ירמיהו רוזנקרנץ זרק להם את בלון הניסוי הזה? סתם כדי להכשילם? סתם כדי לבחון את כישורי האבחנה שלהם, את יכולתם להבדיל בין עיקר לתפל? מה באמת כל-כך חשוב בתסמונת הנדירה, המוזרה והאזוטרית הזאת? למה זה אמור להשפיע על הציון שלהם? ועל עתידם המקצועי? האם ואולי מסתתרת כאן בכלל כוונה אחרת לחלוטין? במישור אחר? אולי במישור חינוכי-כללי-ערכי עבור רופאים לעתיד ואולי אזרחים לעתיד? הם נזכרו בעובדה שמדובר בתסמונת רפואית שתוארה גם כמחלה קיבוצית, מחלה של ציבור אזרחים בתוך מרחב מקומי, שבטי, מדינתי וכדומה. מפלס פרודות החרדה בדמם של הצעירים עלה אבל זה היה מאוחר מידי.

יום הבחינה הגיע ועבר בשלום ובשקט מפליא. האווירה היתה טובה ונינוחה. הפרופסור התנהג בחביבות והוגנות מפליגים והציונים היו טובים – ההפתעה העיקרית היתה מהממת! "תסמונת הערמה" כלל לא הוזכרה, לא נשאלה וכאילו היתה סתם חלום רע שראוי לשכחה. האכזבה שנמרחה על פרצופם של נמרוד וחבריו היתה ניכרת ללא קשר לעובדה שהציונים היו טובים. הסקרנות בקרבם גברה עד כדי תחושת כעס ואפילו עליבות מה… הוא עבד עליהם? למה? בשיחת הסיכום בסוף היום, הם נעו וזעו בכיסאותיהם בחוסר נוחות בולט ולבסוף נמרוד מזרחיץ' קם, ביקש את רשות הדיבור ופנה לפרופ' ירמיהו רוזנקרנץ בנחישות מתריסה: "ומה קרה עם "תסמונת הערמה"? איפה היא נעלמה? למה אמרת כך וכך אז בביקור החולים ההוא, רמזת רמיזות עבות, אנחנו השקענו ימים ולילות וביום הבחינה  — כלום, אפס, "מאוד מאוד נדירה אבל חשובה מאין כמוה" – סתם עבדת עלינו? עשית מאיתנו צחוק? למה? למה? פרופסור, אני נשמע מרוגז, אני מתנצל מראש, אבל בשם כולנו, נדמה לי שמגיע לנו הסבר!".

המנהל חייך מאוזן לאוזן, כאילו היה מוכן להתרסה ואף ציפה לשאלה הזאת. הוא פצח בנאום קצר אך מזהיר בפשטותו, נאום שנמרוד וחבריו יזכרו כל ימי חייהם: 

"ראשית, הריני מתנצל בפניכם קבל עם ועדה! לא עבדתי עליכם, לא התכוונתי ללעוג לכם ולהמעיט בערככם, להיפך, רציתי לחדד ולזקק בעבורכם ערכי יסוד של עולם הרפואה. הפרחת בלון הניסוי היתה מכוונת וראויה כפי שמיד אוכיח לכם. ידעתי, ניחשתי שאתם תחרשו את אדמת כדור הארץ כולו כדי להגיע לחקר ה'עניין' ואכן זה מה שקרה וגם בכך הושגה כוונה משנית חשובה והיא התשוקה ליסודיות ולחיפוש האמת בכל מחיר, תכונה שהיא אחת מאבני היסוד של ההתחנכות הרפואית, להפוך כל אבן כדי לעמוד במשימה הנעלה העילאית של הבאת מזור לאדם החולה. הרי, ידעתי שתגיעו אל אותו המאמר וספיחיו. ועם זאת, החמצתם פעמיים: החמצה ראשונה פחות חשובה אבל לא פחות מביכה. האם באמת האמנתם שהציון בבחינת הגמר של המחלקה לרפואה פנימית, מלכת הרפואה, יהיה תלוי בידע על תסמונת נדירה ואזוטרית, כזאת שאנוכי בעצמי נחשפתי אליה אולי פעם אחת בחיי וגם זה משמיעה וקריאה בלבד? – אילו כך היה הדבר, היו צריכים לשלול את רישיוני על הסף!  מאידך, ההחמצה השנייה היא החשובה והקריטית לעניינינו ועליה ברצוני להוכיח אתכם מול התרסתכם. וכדי לסבר את אוזנכם אפתח גם אנוכי בסיפור-משל משלי:

 'היה היה פעם פרופסור אחד, זקן ויהיר (כמעט כמוני), שעמד בפני כיתת סטודנטים וניסה להעביר להם, בהאי לישנא, את החוכמה הקלינית העתיקה של אבחנה פיזיקלית לשמה! — אתם חייבים ללמוד את אמנות האבחון של מחלות דרך בדיקה פשוטה (בלי אמצעי מעבדה) של הפרשות הגוף של החולה, פשוט על ידי מישוש, הרחה טעימה ומראה הצבע והטקסטורה של ההפרשה: צואה, שתן, זיעה, רוק ומוגלה. לדוגמה [אסיסטנט הביא לו קופסית סגורה שהכילה דגימת צואה. הוא פתח את הקופסית, הביט בתוכן, הריח אותו ובהמשך הכניס את אצבעו פנימה והגישה לתוך פיו, טועם בעניין רב את התוכן]: הצואה הזאת היא בצבע שחור פחמי, בקונסיסטנציה של גלידה, מה שמעיד שהיא מכילה דם מדימום של דרכי העיכול העליונות שקרה בימים האחרונים או שמדובר בחולה שבלע כמויות אדירות של צבע שחור… בנוסף לכך הריח הוא של סירחון מוגלתי וייתכן שמדובר בזיהום מעיים מסוג זה וזה, ומבחינת הטעם מדובר כנראה בחולה סכרתי. האיש הפליג בנאומו כמה וכמה דקות מול העיניים המשתאות של הסטודנטים שחלקם נעשו חיוורים והראו סימנים שלפני הקאה מתקרבת. הוא ביקש מתנדב שייגש לטעימת תוכן הקופסית. אי אפשר היה לסרב לפרופסור, זה לא יעלה על הדעת של אף סטודנט. לבסוף נמצא מתנדב שביצע את המשימה ובסיומה רץ לשירותים כדי להקיא את נשמתו האומללה. כאשר המהומה שקמה בכיתה שכחה, צרח הפרופסור על הקהל המבוהל: מכם כנראה כבר לא יצאו רופאים, אפילו לא סניטרים ומנקי מחראות, בושו והיכלמו… אין לכם את חוש ההתבוננות שכה הכרחי כדי להיות דיאגנוסטיקן מהמעלה הנכונה! איך זה לא שמתם לב שאמנם הכנסתי את האצבע לקופסית אבל לא נגעתי בצואה והכנסתי לפי אצבע נקייה לחלוטין? הרי עשיתי זאת במרחק מטרים ספורים מהעיניים שלכם וגם הביצוע היה איטי ולא כמו התנועות הזריזות של קוסמים ועושי להטים למיניהם… איך לא הבחנתם?' – וכעת לנמשל: מהו אם כן ההקשר ל"תסמונת הערמה"?

"חוש ההתבוננות (במובן של עיון מעמיק; ובהקשר למושג 'בוננות'-מדיטציה והכוונה לא רק להתבוננות פנימה אלא גם החוצה), רוצה לומר, התכונה, היכולת והביצוע (הפעולה כפועל יוצא ממנה) היא אותה יכולת מחייבת (אשר על דרך השלילה לכאורה) המאפשרת שלא להתעלם, לא להזניח ולא לדחות את מה שאנו חשים ורואים (אצל האדם) ולפעול מולו, עליו ולמענו, מתוך תכלית ראויה אשר במקרה הרפואי הקליני הפרטני, משמעותה הבאת מזור לאדם החולה שפנה אלינו, ואנו שהוסמכנו, מחויבים ואחראיים על הפעולה בתוקף המוסר הכללי והשבועה שנשבענו. חלק אינטגרלי מכל פעולה רפואית היא גם ואולי בראש ובראשונה להתריע, למנוע את המחלה, לטפל בה בעודה זעירה (לנסות לגלותה באופן הכי מוקדם שאפשר) כדי לא להגיע למצב רפואי קטסטרופלי שאינו בר-טיפול יותר.  אם לא הבנתם, "תסמונת הערמה" היא כשל של המנגנון הזה. ברם-אולם יותר מכך, "תסמונת הערמה" היא מצב בריאותי קיבוצי בה במידה שהוא פרטני ולכן יש לה צדדים חברתיים, פוליטיים, משפטיים וכלכליים והיא מתקיימת בהם בדיוק באותה הצורה – ולפיכך מחייבת את אותה התנהלות 'רפואית'! בסיפור-משל שמופיע במאמר, הזבל יכול להיות מחלה אצל הפרט אבל גם מחלה אצל הקבוצה או האומה או ההנהגה וכיוצא בזה. רציתי וקיוויתי שכך תבינו את המאמר. במציאות האנושית של ימינו "תסמונת הערמה" הקיבוצית אינה נדירה כלל וכלל ובעיקר כשמדובר בהנהגות של יישובים, ערים, מדינה וארגונים דומים… [הוא עצר את שטף דיבורו, הביט בתלמידים והמשיך אחרי שלקח מלוא אוויר לריאותיו] ולפי דעתי הפרטית, היא, התסמונת, הרסנית כמעט כמו מחלה ממאירה שלא אובחנה בזמן או בכלל או התעלמו ממנה, הזניחו ודחו את ההתערבות הטיפולית בה עד שצמחה לממדים שאינם ברי טיפול" – פרופ' ירמיהו רוזנקרנץ השתתק, הביט ארוכות בתלמידיו ופלט בשקט 'ואידך זיל וגמור'. הוא קם מהכיסא, התבונן בסטודנטים שנראו כנציבי מלח לבן בנוסח אשת לוט, ותוך עזיבת החדר פלט שוב 'מקווה שהבנתם שהבחינה היתה הרבה פחות חשובה מהלקח של "תסמונת הערמה", קחו נשימה ארוכה ועמוקה, הקדישו שעה או יום לבוננות פנימית וחיצונית ותתחילו להתאמן בלהבחין בזבל סביבכם ולטפל בו כשהוא בר-סילוק על ידי שקית ניילון קטנטונת'".