על בהונות הנפש (ענת לויט, הוצאת טוטם 2024)

הנובלה של ענת לויט, על בהונות הנפש, היא מסע וידויי מרשים המתעד מאבק בגוף ובקשיים גופניים, מאבק בנכות מולדת, נכות קלה אומנם אך לא מבוטלת ובהשלכות השונות הנובעות ממאבק זה. הנובלה נפתחת בציטוט מוטו שמיוחס לפיתגורס המדגיש את עליונות הנפש על הגוף. הפיתגוראים, ואף יותר מהם הניאופלטונים, הדגישו כידוע בהגותם את הנפש ואת המימד האינטלגיבלי, המנטלי והאינטלקטואלי, זה שמעבר לגופניות ולחומר, וראו במימד זה רמת קיום עליונה ועדיפה על הרמה הגופנית-חומרית. אולם מה נעשה ובחיינו כאן נגזר עלינו להיות נפשות בתוך גופים? פלוטינוס, המייסד של הניאופלטוניזם, שסבל רוב שנותיו ככל הנראה ממחלת עור שגרמה לו יסורים ואילצה אותו לשהות באמבטיית בוץ, טען שהוא אינו זהה לסבל שלו. הרבה מהגותו של פלוטינוס עוסקת בהתרת הקשרים המורכבים שבין הגוף והנפש. כפי שנראה יש הרבה מן המשותף בין פלוטינוס והגותו לבין מחברת על בהונות הנפש.
מדובר כאמור בנובלה וידויית הכתובה בגוף ראשון ומתעדת טרנספורמציה דרמטית בחיי המחברת שבמהלכה למדה להשתמש במגבלות גופה, בנכותה, כדי לרפא את נפשה. כך מסתיימת הנובלה: "כשאנשים מבקשים לסייע ולהקל את ההתמודדות שלי עם תלאות גופי, רבים מברכים אותי במילים "תהיי בריאה". הברכה הזאת מעוררת אצלי תמיד צחוק פנימי. בריאה מעולם לא הייתי וגם כנראה לא אהיה. ובכל זאת, הודות להכרתי המלאה בעובדה זו על כל השלכותיה – גם אם באיחור גדול – זכיתי בנפש בריאה, שלעולם אולי לא היתה לי אלמלא נולדתי נכה." היכולת לקבל את עצמה, להכיל את מגבלותיה אגב דחייה של דימויים שליליים לגבי עצמה מתבררת כמקור של עוצמה ושל הארה.
על הנוסח הוידויי בספרות העברית החדשה חתומים בעיקר פנחס שדה וממשיכו העיקרי יותם ראובני. חטיבות וידואיות מצויות בוודאי גם אצל כמה סופרים אחרים אולם שדה וראובני הם מספרים וידויים מובהקים. נוסח ספרותי זה חותר למשל כנגד ההבחנה או החיצוי שבין הסופר לבין יצירתו. בנוסח הוידויי המחבר והיצירה מתמזגים לישות אחת. ענת לויט מגבשת סגנון וידויי משלה אותו ניתן לאפיין ככתיבה עם איזמל מנתחים ביד. בטון חד וענייני, כמעט טון מדעי, היא מנתחת את מצבה הנפשי והגופני לאורך חייה, את יחסיה המורכבים עם הוריה, בעיקר עם אביה, שתבע ממנה להתגבר על קשייה הגופניים, להתעלם מהם לחלוטין, את מאמציה הנואשים לרצות אב תובעני על-אף נכותה, שמתבררת לה בשלב מאוחר למדי בחייה, על-סף גיוסה לצבא, כתוצאה משיתוק מוחין שנגרם מסיבוך בעת הלידה וגרם לפגיעה מסויימת במערכת העצבים. היא מנתחת את יחסיה עם בעלה ואבי בנותיה ואת מאמציה הגופניים והנפשיים לרצות את כל הסובבים אותה. הדרדרות יחסיה עם בעלה לאחר גירושיהם חושפת בפניה עוד רובד נסתר מחייה: "הוא הטיח בי פעם אחת שאני שקרנית. ההסבר שלו להאשמה הקשה הזאת היה שהסתרתי ממנו לפני נישואינו את הפגם המוּלד שלי, ובכך לא אפשרתי לו להחליט אם ברצונו לשאת נכה. זועזעתי למשמע דבריו אלה, שערבלו אצלי בבת אחת התנגשויות משני סוגים: בושה עמוקה ועתיקה בהיותי בעלת מום שעלול לעורר דחייה, ובצד זאת היתה גם הקלה עצומה. התחוור לי יותר מאי פעם שהתאהבותי באבי בנותי כמעט שלושה עשורים לפני כן היתה מוטעית מיסודה. התחזקה אמונתי, שכבר החלה לקנות לה אחיזה בתוכי עוד הרבה קודם: היותו של אדם יפה מראה ובנוסף רחב השכלה אינה מעידה דבר על רוחב הלב שלו ומנעד רגשותיו כלפי הזולת." רוחב הלב מתבררת כתכונה המהותית ביותר שמשקלה עולה לאין שיעור על כל התכונות החיצוניות.
המסע אותו מתעדת לויט הוא למעשה הפוך מהתהליך הרגיל שבו בדרך כלל התודעה הגופנית קודמת לתודעה הנפשית. בתחילת מסעה, בשל מגבלות גופניות, התעלמה לויט מגופה והקדישה את עצמה לעיסוקים רוחניים כמו כתיבה ועריכה: "לא ייחסתי כל חשיבות או משמעות לקיום הגוף שלי. הוא נתפס אצלי ככלי חסר ערך לעצמו, שנועד רק לאכלוס הווייתי אשר עיקרה קיום מיטבי של הרוח היוצרת שלי או של אחרים." כל זה היה אפשרי עד ל"שבת גורלית" אחת שבה הגוף תבע ביתר עוצמה התייחסות: "באותו בוקר שבת, בשבתי במכונית סמוך לביתי, לא יכולתי להזיז את רגלי. יחלפו ימים לא מעטים מאותו בוקר עד שאבין כי מה שקרה לי אז היה קריסה באחת של רצוני הנחוש, הוותיק, ללכת באופן שלא יבייש את אבא. הוא המשיך לחיות בתוכי במובנים רבים גם אחרי שנפרד מחייו עשרים שנה לפני כן. בבת אחת נחתּי באותה שבת אל תחתית תהומות הנפש, שאיימה לשתק אותי כליל עוד בשחר ילדותי ובלי שתהיה לכך זיקה בלעדית לשיתוק המוחין." יש לפנינו תיאור אמיץ וחושפני של קריסה גופנית שנבעה למעשה מקריסת הרצון המתמיד לרצות אחרים, בראש ובראשונה את אביה.
ענת לויט עוסקת בנובלה שלפנינו גם בתוויות ובדימויים שאנחנו ואחרים שמים על עצמנו ועל אחרים, תוויות ודימויים שמסיטים אותנו ומשכיחים מאיתנו את מהותנו האמיתית כבני-אדם בעלי ערך ייחודי וחד-פעמי שאינו ניתן לרדוקציה, שלא ניתן להמיר אותו ולהעמיד אותו על משלח-יד או איזה סממן חיצוני אחר כמו מום פיזי למשל. אם אני עובד כפקיד בבנק או כמורה בתיכון או כאיש מחשבים, מהותי כאדם אינה זהה לעיסוקי המקצועי. היא גם אינה זהה עם שום הגדרה רפואית או מוסדית אחרת למרות שקיימים כמובן קשרים בין זהות מקצועית או הגדרה מוסדית כזאת או אחרת לבין המהות האנושית שלי. אבל האמת היא שאנחנו מורגלים כל-כך למדוד את עצמנו במדדים חיצוניים שכאלה עד האבסורד המוחלט המתגלם למשל באמירתו הידועה של גראוצ'ו מרקס, משהו בנוסח "אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמקבל אנשים כמוני." אבל זה בדיוק מה שקורה למחברת כשהיא שוקלת האם להצטרף למועדון ספורט המתמחה באנשים עם מוגבלויות: "הרתיעה הראשונית שלי מהצטרפות למועדון כזה נבעה בין השאר מרתיעתי העמוקה מפני שיוכי – קודם כול בעיני – לקטגוריה של אלה המוגדרים כנכים. אף על פי שזה מכבר חדלתי להסתיר את קשיי ההליכה שלי, בכל זאת נמנעתי מלמסגר את מצבי בתוויות כמו נכה, אישה עם מוגבלות, בעלת מום. לא חדלתי לחשוש כבעבר שאחרים יראו בי אדם פחות ערך, נחות."
ענת לויט מתעדת באומץ ובנחישות מסע שנמשך חיים שלמים, מאבק שהסתיים בניצחון. במהלך מאבקה גילתה המחברת, בעיקבות פרדוקס סטואי עתיק, שהיא בעצם עשירה שהרי לא חסר לה דבר.