על ההמון
על ההמון
מאת אמהי"ד (מתוך הספר "החיים הם הרע במיעוטו")
המוניות היא תכונת אופי. אין לה כל קשר לכמויות או מספרים. כלומר שאפשר לכנס אלפי אנשים במקום אחד והם יהיו "המון" אנשים, אבל לא בהכרח "המוניים". לכן אירועים הומי אדם הם לאו דווקא אירועים "המוניים".
אין דיכוטומיה מלאה בין אדם "המוני" (להלן: איש ההמון) לאדם "לא המוני". בכל אדם יש תכונות המוניות (שטחיות, עדריות, חוסר מודעות אסתטית, חוסר מודעות סביבתית ואנוכיות יתר) שהוא יכול להתאמץ ולדכאן, אך אין הדבר קשור רק לטבעו ולאופיו, אלא גם רק לרמת התרבותיות שבו:;.לאנשים לא המוניים יש נטייה להתבייש בתכונות ההמוניות אלו ולהילחם בהן – ולאחרים לא.
ההמון נחלק לשני חלקים עיקריים – ההמון העממי וההמון הבורגני. ההמון הבורגני הוא גרוע יותר, שכן הוא גורם יותר נזק בפועל, מה שלא מפריע לו להתנשא על ההמון העממי – התנשאות שאין בה כלום: ההמון הבורגני רודף תהילה, כסף ופרסום, וכולו כרוך אחר אופנות מתחלפות.
בשל היותו בורגני ובשל העובדה שחלקו לא יצרני, ניתן להשפיע על קבוצות מתוכו באמצעות סוגים של רוחניות מזויפת . כך, איש המון עממי אך מתוחכם יכול לקנות השפעה על מקורבים של אנשי עסקים בורגניים, אפילו לקרובים לו ביותר.
למרות הכחש העצמי שלו, גם ההמון הבורגני הוא חייתי ומונע על ידי דחפים חייתיים, שכן הוא מנצל והורס כל חלקה טובה. דוגמה טובה לכך היא התנהלותם גברים שרוצים להשיג לעצמם נשים יפות, או יפות יותר באמצעים שאין להם קשר לאהבה אמיתית.
הצעירים השייכים להמון הבורגני נוהרים אחר אופנות, כשהם מונעים על ידי הצרכים הנמוכים ביותר במושגים של מאסלו, ולשם כך מתנהגים בצורה מבחילה.
הם רודפים אחר ידוענים ושואפים להתחכך בהם, בעיקר בכאלה המייצרים תוכן ירוד, ובכל דבר שנחשב "לוהט" או "זוהר" באותו רגע, אך התהילה השקרית הזו מתגלית במלוא כיעורה..
איש המוני בורגני יכול להיכנס לדיכאון עמוק מדברים של מה בכך, למשל כשהוא משוכנע שאין לו מספיק זוגות נעליים. הוא מתמכר לחומר ומקדש את תרבות הצריכה, שרק מסווה את החייתיות הרצחנית שבו, מה שמנוצל על-ידי מפרסמים, במסורת שהחלה באדוארד ברנייס, אחיינו של זיגמונד פרויד, כאשר גילו שרכישת מוצרים יכולה להוות סובלימציה של דחפים אלימים וחייתיים.
ההמון הבורגני מחזיק באידיאליים אסתטיים קיטשיים, הבוחלים בטוב ובטבעי שבטבע האדם, והוא מנסה להשליט את הרגליו על כולם.
אמונתו באידיאלים האסתטיים האלה גורמת לו להתכחש לאנושיותו בצורה בלי אנושית, – החל מיציאות מעיים דרך שינויים תכופים במראהו ועד התערבות כירורגית ברוטאלית בגופו. אין רק זה רצון להתעלות מעל הזולת, אלא צורך ליצור טעם מסוים ולהכתיבו לכלל, הן מתוך אינטרסים כלכליים והן מתוך תחושת חשיבות עצמית.
האידיאלים האסתטיים הקיטשיים האלו קובעים מה יפה, מי יפה, איך צריך להתלבש (בעיקר בתוך החברה הבורגנית), איך ראוי לבנות בתים, ומהם כללי נימוס המקובלים – כללים שלא עולים בקנה אחד עם עליונות אמיתית, אלא רק מסתירים את הצביעות השלטת במערכות חברתיות המבוססות על תככים.
לעומת זאת, ההמון העממי מגלה יחס וולגרי לגבי הגופניות. הוא אפילו נהנה לעיתים מגילויי גופניות דוחים בפומבי בתירוץ ש"זה אנושי" או "זה מקובל בתרבויות אחרות". ניתן לומר שכל ההבדל בנושא זה בין ההמון הבורגני להמון העממי הוא שההמון הבורגני מתכחש לאנושיות, ואילו ההמון העממי מתפלש בה.
ההמון העממי גס יותר, ואילו ההמון הבורגני משתמש באמצעים כמו דת וטלוויזיה כדי לשלוט בו. האמונה שההמון העממי יצא ממצבו היא אשליה. הוא תמיד יהיה נשלט והטכנולוגיה המתפתחת שהייתה אמורה לשחרר אותו רק מגבירה את השליטה עליו.
בשביל ההמון השיעמום הוא רעה חולה. הכוהנים ואנשי הדת מגנים את השיעמום, שכן הוא גורם ל"ביטול זמן" וכך – ההשתמטות מעבודה הפכה עבור ההמון היא חטא. כך ההמון מנוצל עד עפר, מבלי שיהיה מודע לכך. איש ההמון לא רוצה להתאמץ ואינו מוכן להתעמק, מספיקים לו הסיפוקים המידיים. לאנשים המוניים אין את יכולת לשקוע בלימודים או להתפעל מאמנות יפה. הם נגררים לשעשועים, לזנונים, ולהתחזרות כאשר צרכיהם לא מסופקים, בנוסף הם הורסים את כדור הארץ ובונים מגדלים להתמודד עם השעמום וכורים גרעיניים כדי לספר את יצר המלחמה שבתוכם.
זאת הסיבה שבגללה ראו בעבר את השיעמום כרעה חולה ומנוונת לאדם, שכן אצל ההמון השיעמום הוא כלי הרס, ולעומת זאת אצל האנשים הלא המוניים השיעמום דווקא בונה, מפרה וחיובי.
ההמון נתפס לכל יצירה שאינה מתעמקת, אם זו טלנובלה טלוויזיונית, רומן זול, מוזיקה פופולרית, סרטים "קיציים”, שבהם הם מסתפקים בכוכבת אחת יפה, שעליה יוכלו לפנטז בזמן שהם נמצאים עם נשותיהם, או סרטים המכילים אלימות ללא פשר.
עבור ההמון יש להחצין הכל, שכן הם לא מרגישים בדברים שאינם מוחצנים, בדברים נסתרים מן העין ולעולם לא יבינו את המופשט. ההחצנה הזו, שמכמתת את כל תכונות האדם לתכונות חיצוניות בלבד, מלובה ע"י המדיה וגוררת את כולם למשחק של חוסר אנושיות, אנורקסיה, בושה עצמית ומציאות אושר זמני ברכישת מוצרים.
הלא המוניים לעומת זאת, זקוקים פחות למעשים. נכון שמעשה אחד שווה הרבה מילים, אבל הם עדיין יודעים להבחין במהות אמיתית הרבה יותר מאשר אנשי ההמון.
מכיוון שההמון דורש החצנה, העולם עלול לגלוש בכל רגע למצב של פאשיזם, בו שולט רק הקולני, המוחצן והמוקצן, העדרי והפופוליסטי: גן העדן של יוזף גבלס.
איש ההמון לא יכול לפתח מודעות לעצמו ולראות את עצמו בקונטקסט העדרי, הוא הרי מיוחד בעיני עצמו לכן אין סיכוי שיידעו שהם מנוצלים בצורה מחרידה ואין סיכוי שהם יעשו משהו בנוגע לזה.
זאת ועוד: ההמון הוא עדר שאף אחד ממרכיביו לא יכול לחיות לבד, בבדידות – בדידות שנחוצה כל-כך לעיתים, שכן היא מעצבת את האישיות, במיוחד בשנות הנעורים. ההמון אף לועג למתבודדים וטוען שהם לא שפוים. בפועל הוא לא לועג להם בגלל שהם מתבודדים, אלא בגלל שהם לא המוניים כמותו.
איש ההמון לא יכול, אם כן, לחיות בלי אנשים. הוא זקוק תמיד לאישורים ומפתח תלות בזולת, גם אם הוא נראה קשוח מבחוץ. אין לו יכולת לחשוב שלא במסגרת העדר, ואין לו גם זמן לכך. זו גם הסיבה שההמון נוהר אחר התרבות הפופולרית, המיין-סטרימית, שכן הוא חושש מלהגיד לומר דבר-מה "חריג", שיוציא אותו מחוץ לעדר.
כך, לדוגמה, ניתן לשייך לקבוצה זאת חבורה של נשים בורגניות שמחפשות בשקיקה מותגים נחשקים, כוחות ומיליציות "רד-נק" באמריקה, תנועות ניאו-נאציות , המון מוסת במדינות דתיות או לאומניות, אנשים שנכנעים לתעמולה ממשלתית שיטתית וממוקדת, והדוגמאות עוד רבות.
לעומת זאת, לאיש הלא המוני יש תשוקה להתבדלות, ולא מתוך רצון להתנשא, לשלוט ולהרגיש נעלה כמו הרצון השולט אצל אנשים מההמון הבורגני, אלא מתוך חסך שהוא לא מוצא לו סיפוק ומענה בתוך העדר ולעיתים מתוך תחושת גועל מהעדר, כך שהעדריות של ההמון מהווה עבורו את ההגדרה של הרע
אם חוזרים לשיטתו של מאסלו, אי-אפשר להתקדם בפרמידיה בלי שקטגוריית צרכים מסוימת באה על סיפוקה. אבל כאשר הצרכים בקטגוריה הזו מתממשים, כוח המוטיבציה הפנימי שלה נחלש ואז עוברים לקטגוריה עליונה יותר. פירמידת הצרכים מתחילה בצרכים התחתונים הבסיסיים ביותר: ביטחון, ומזון ואחריהם מין ורבייה. מעליהם נמצא הצורך בשייכות, כלומר הצורך להיות בקבוצה. מעליו נמצא הצורך בהערכה מן הזולת, ובפסגה ניצב הצורך למימוש עצמי.
מכך נגזר ההבדל בין אנושיות לחוסר אנושיות, בין תרבות לברבריות, בין טוב להמוני: כאשר צרכים בסיסיים מסוימים לא מסופקים אצל אדם המוני וברברי, הוא לא מסוגל לחשוב על משהו אחר. הוא מתבהם ומתחזר ורודף רק אחר הצורך הזה. אין במוחו את הבינה ואין בנפשו את העדינות האנושית להביט קדימה ולראות דברים אחרים. זהו כל ההבדל. הרבה אינם רואים מעבר למין ולאוכל. לאלו הדת היא תירוץ, וגם זאת כאשר היא תואמת את צרכיהם במצבים מסוימים.
הצורך בשייכות, המדורג במקום השלישי בפירמידת הצרכים, הוא מסוכן ועדרי, וצריך להעביר אותו לתחתית הסולם, אפילו מתחת לצורך לאכול. כלומר, הצורך בשייכות הוא עדיין צורך, אבל צורך נחות.
אצל כל אדם קיימים הצרכים האלה, לא משנה אם הוא המוני או לא. יש אף כאלה שיגידו שבזכות העובדה שבחברות מסוימות אין בעיה לספק את הצרכים הבסיסיים של מזון ושתייה, החברות האלה מתקדמות.. אבל אין זה כך בהכרח! בכל חברה כזאת עדיין יש המון. כלומר דרגת ההמוניות של האדם נקבעת לפי הדגש שהוא מעניק לצרכים נחותים יותר ובראשם הצורך בשייכות. גם הצורך במין מקבל עדיפות, כמובן, אלא שהמיניות של ההמון היא פרימיטיבית ברמת הגירוי-תגובה שלה.
יש הרבה מן הסובייקטיביות במיניות, בהרגלים המיניים, ובמה שנחשב יפה. אבל אין זה משנה, כי מי שאינו המוני, לא משנה אם הוא "פרוץ מינית" או לא, לא משנה מהן נטיותיו המיניות והתנהלותו המינית, שכן בניגוד להמון, האדם הלא המוני אינו מתייחס למעשה המין כגירוד .. ההמון רואה רת המיניות כמו גירוד באף, כמעין תשוקה אנוכית חולפת שצריך לספק, ממש כמו רעב.
הסתכלות לא המונית על מין היא ראיית המיניות כהוויה קיומית, כלומר המין הוא חלק מתהליך של שיפור מנטלי ורוחני, תהליך שיש בו מין החוויה הטרנסנדטית, כפי שטוענים כבר אלפי שנים במזרח הרחוק.
ה"לא המוני" רוצה להראות טוב בעיני עצמו למען אחרים (וגם למען עצמו), בניגוד ל"המוני" שרוצה להיראות טוב בעיני אחרים, למען עצמו – כלומר שאם לא היה לאיש ההמון דחף מיני וצרכים אחרים שלשם מילויים הוא זקוק לבני אדם, הרי שהיה מתחזר כל היום, יורק, אוכל כאילו הוא חי בדיר וכופה את נוכחותו על הכלל..
מודעות לחוויה האסתטית של הזולת, במקום מחשבה אגואיסטית גרידא שבאה מחולשה מנטלית, עשויה לשפר את העולם במקום להפוך כל דבר לזול ופשוט.
איש ההמון זקוק למנהיגים שיובילו אותו, אך רק בהיעדרו של ההמון אפשר ליצור היררכיות יותר אנושיות וטובות.איש ההמון הוא פחדן, לכן הוא זקוק לאמונה, לנזיר, לכהן ולאל, אך אולי בהיעדרם אפשר ליצור חברה יותר אנושית ומיטיבה.
איש ההמון הואריקני, לכן הוא זקוק להחצנת הכול ולהערצת מפורסמים בשל דברים שאין בהם כלום. בהיעדר אלה, אפשר ליצור עולם שבו אדם יוכל להיות אדם.
ההמון בורח מחופש כמו מאש, לכן, כדברי אריך פרום לעולם לא יוכל להיות חופשי. הבה לא ניתן לו לכפות את עבדותו הנרצעת על הכלל.
גרפיקה: הדר ראובן
מחשבות מעניינות, ובמיוחד היום, שהופרך המיתוס על "חוכמת ההמונים"