דיקטטורה מודרנית

והרי הפרסומות

אילו קהלת היה חי היום, אין ספק כי את המשפט המפורסם שלו, "הבל הבלים הכל הבל", הוא היה מכוון לפרסומות. הרי בצדק אמר יהורם גאון באחת משיחותיו הנאות ברשת ב' של קול ישראל, כי היה נותן הון קטן תמורת בלימת הגל הבלתי נסבל של הפרסומות המסחריות המשודרות כמעט בכל ערוצי המדיה. רוב פרסומות ההבל האלה חוזרות על עצמן בלי הרף בטלוויזיה וברדיו ברטט מעיק ואינסופי, מעידות שקהלת צדק – "אין כל חדש תחת השמש", וממאיסות על הצופים והמאזינים גם את מהדורות החדשות והכתבות המעניינות. הרי לא כולם אמונים על השתקה זריזה של המכשיר ועל חידוש מהיר של השידור אחרי הפרסומות. למעשה, השוק הקפיטליסטי כופה באופן זה את עצמו על קהל המאזינים והצופים תוך הנמכה מרחיקת לכת של השפה, שלא פעם מלווה גם באינטונציה אווילית במיוחד.

ולא זאת בלבד: לא פעם מוקרנות פרסומות מסחריות גם בעת הספד למנהיג או לאמן שהלכו לעולמם. ואם זה לא מספיק –  עוצמת הקול עולה מיד כשמוקרנת או מושמעת הפרסומת, מחרישה את האוזניים ואונסת את ההאזנה.

מיטב המוחות משקיעים מרץ וזמן בלתי נדלה בהמצאת רעיונות חדשים לפרסומות, שלא לדבר על ההשקעה הכספית העצומה בהפקתן. לא לחינם אמר השחקן וויל רוג'רס שאילו השקיעו המפרסמים בשיפור המוצרים שלהם את הכסף שהם משקיעים בפרסומות – הם לא היו צריכים לפרסם אותם כלל.

אין ספק כי דיקטטורה כזו של שיווק מצדיקה את קיומם של אפיקי-שידור ציבוריים איכותיים, שבהם יהיה מקום רק לפרסום אירועי תרבות ולא לפרסומות!

קפקא בישראל
"תרבות" התמיכה

בירוקרטיה לא חכמה ולא יעילה במיוחד איננה תופעה חדשה. היא היתה קיימת תמיד – גם כשמדובר במוסדות ממלכתיים שאמורים לסייע לתרבות. אפשר היה לקוות שבעידן האלקטרוני התהליך של הגשת בקשות לתמיכה בענייני תרבות יהיה פשוט יותר ויאפשר גישה קלה יותר למוסדות השונים – אבל ההיפך הוא הנכון.

בירוקרטיה אינה עניין שולי או זניח, לכל הדעות. לפעמים, כשהתסכול גובר, אנו רוצים להעיף אותה לכל הרוחות, אבל כשה"שפיות" חוזרת אלינו ואנו מתעשתים, אנו מבינים את הצורך בה, אם כי במידה.

הקידמה האלקטרונית, יחד עם ההפרטה האווילית – מסממניו המובהקים של הניאו-ליברליזם הכלכלי, הביאו דווקא להערמת קשיים נוספים בכל הנוגע לקשר עם מוסדות התרבות של הממלכה. כך, למשל, כשפעם רצו לבקש סיוע ממשרד החינוך והתרבות להקמת כתב עת או עמותת-תרבות כלשהי, היו מקבלים מהמשרד בדואר או במישרין את טופס הבקשה הרלוונטי, ממלאים אותו ושולחים. תהליך מסורבל וממושך, לפחות כך חשבנו.

שביב תקווה הבזיק לרגע כאשר המחשב עמד לתפוס את מקום הידיים העמלות. בתמימותנו חשבנו כי מחשבים הם עצמאיים ומהירים לאין שיעור מכל יציר אנוש.

ואולם, התברר כי נכנסו היישר למבוך קפקאי, ל-via dolorosa, דרך ייסורים קשה, שאחד מביטוייה הוא התמודדות עם מפלצת אלקטרונית הנקראת "מרכבה". כל הבקשות למשרד התרבות צריכות עתה להיות מוגשות דרך ה"מרכבה" הזו – גוף אלקטרוני עלום ללא כתובת, כשהגשת הבקשות  נעשית באמצעות הליכים טכניים מורכבים ביותר, שרק יודעי דבר מצליחים לעתים להתמודד איתם ולהתגבר עליהם. ואולי אין זה מקרה ששמה של התוכנה הזו הוא כשם אותו טנק רב ההוד של צה"ל, הנועד לקרבות ולמלחמות.

כבר הוגשו נגד משרד התרבות תביעות בשל ההתנהלות הסבוכה מול "המרכבה", וכל זאת בנוסף למוזריות ולמוקשים הטמונים בקריטריונים לקבלת תמיכה בכתבי עת, שעליהם נדבר עליהם ברשימה נפרדת. אך כאן המקום לציין  כי בנוסף לסיוט הבירוקרטי המיותר, הועבר עניין הבקשות ממשרד התרבות לחברה פרטית הגובה תשלום (!) בעד מתן "כרטיס חכם" אלקטרוני לכתב עת, כנראה כדי לפטם את חשבון הבנק הפרטי של חברה שאין לה כל קשר לתחום התרבות.