"הלחם שפי אוכל, אינו יודע את שפת פי,
                           עיניי אפלות מן המים שאני שותה בגפי.
                           אך יש כבר אוניות ומילים השטות על-פי
                           מפות עורקַי ומפת קווי כַּפִּי".
                                           (מתוך מחזור-מרובעים של י. עמיחי)

הופעת ספר-השירים השני של יהודה עמיחי ('במרחק שתי תקוות', הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ח) היא בעינינו אירוע רוחני, אירוע חווייתי, שאינו נופל בחשיבותו מפגישתנו הראשונה עם ספר-שיריו הראשון 'עכשיו ובימים האחרים', לפני שלוש שנים. אבל אל לנו לומר, שבשירי 'במרחק שתי תקוות' הוגשמו אי-אלה רמזי הבטחות, המסתמנים כבר ב'עכשיו ובימים האחרים', שהרי גם קובץ-השירים הראשון של עמיחי לא היה רק בגדר הבטחה. אפשר להזכיר לקורא, שמשורר ממידתו של עמיחי, אחד מחשובי אישיה של הספרות העברית בעשורי-השנים האחרונים, יכול לשחזר שוב ושוב את קו-הרציפות הפנימי של תחילות יצירתו בכל חידושיהן העיקריים, תוך-כדי בריאת חטיבות שלמות של מציאות שירית, סיגנונית ואסוציאטיבית, שונה, חדשה לגבינו, ואף לגביו עצמו, בלי שניטה להבחין במיוחד בין שיר לשיר, בין בית לבית, שכן הכול מוטבע כאן עדיין בחותם הראשוניות והאחרוּת המוחלטת. לפיכך איננו יכולים, ואף איננו צריכים, להעמיד את 'במרחק שתי תקוות' מול 'עכשיו ובימים האחרים' כשתי חטיבות המייצגות שתי תקופות בשירתו של עמיחי. שני ספריו כאחד מכילים שפע מדהים של ואריאציות חווייתיות חשובות באמת, אוכלוס שלם של גוונים וגיוונים אסוציאטיביים-סיגנוניים, הערוכים מסביב לציר העיקרי של תחושת-עולמו האישית בכל מאודה.

לפנינו, למשל, שורות מצויינות כגון:

"חיינו שבכתב היו לחיינו שבעל-פה,

                         חיינו שבעולם הבא לחיינו שבזה,

                         חיינו הממהרים וחיינו העוברים לאט,

                         דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד".

וכגון:

 "כל הלילה עמל הירח כמטורף

                                      וטישטש ניגודים וסתירות והרגיע דם ומים.

                                     ילדתי, אין עוד הבדל עכשיו,

                                     כדין כל העולם הוא דין השניים.

                                     אמרתי לך שיהיה כך – ולא האמנת".

   אם לא נדע מראש מה מוקדם ומה מאוחר בשורות אלו לא נוכל לקבוע כאן קביעות כרונולוגיות לאלתר. אלו הן באמת ואריאציות אישיות בעולם-ההתגלות האישי של שירת עמיחי, שגיוונן והרחבת תחומיהן נראים לנו תמיד. מלווה אותנו תחושה ברורה, ששירתו של עמיחי ממלאה איזה תפקיד חווייתי, אסוציאטיבי, סיגנוני, של מיפוי "שטחים" נפשיים, שטח אחר שטח, שהם גוף  מציאותנו החדשה לאמיתו, כך שכל "תוספת מיפוי" מעידה על העשרת הידיעה החווייתית ועל צמיחתה.

   כל שירי 'מעין אחרית הימים' ו'על אחרים ועליי' (הכוונה למדורים שהם שני חלקיו הראשונים של הקובץ), מהווים, לפיכך, השלמה אורגאנית של תקופה ראשונה בשירת עמיחי. התייחסותו החווייתית של המשורר לחברתנו הריאלית, לדמויות קרובות ולנופיהן, לתולדות חייו, למציאותנו הרוחנית, למציאותו הרוחנית, לפאראדוקס הלשוני של הספרות העברית גופה, מוארת עתה שוב ושוב כ'במרחק שתי תקוות' כאילו לשם השלמת מעגל-ההיכרות הראשון, שתחילתו ב'עכשיו ובמים האחרים'. שירים כ'צילום הדוד דויד' או 'אבי היה ארבע שנים במלחמתם' משלימים שניהם פירוטי נוף משפחתי אחד, שתחילתו אי-שם ואי-אז לא בארץ, והמשכו כאן, בדמות המשורר("והוא, בתמונתו שעל הקיר,/ עצוב ולבוש מדיו המשונים/ וכובע חד, נראה כמו שגריר/ מארץ רחוקת הרבה שנים", ו"ובעיניו אסף מתים בלי שם,/ מתים רבים אסף למעני,/ שאכירם במבטיו ואוהבם/ ולא אמות כמוהם בזוועה…/ הוא מילא עיניו בהם והוא טעה:/  אל כל מלחמותי יוצא אני").

   הוא הדין בשירים כ'שני שירים על הקרבות הראשונים' ו'חלל בשדה' (חוויות מלחמה גדולה וקטנה), במחזור 'אהבנו כאן' וב'שירים לאישה', ובהקבלות אחרות בשני הקבצים. אבל מצד שני מתחילים אנו לחוש בחלקי-המשך של 'במרחק שתי תקוות' גם נימות אופייניות חדשות. כבר 'סונט הביניינים' מבשר את נטיית הניסוי הלשוני שבפירוק והרכבה דיקדוקיים ותחביריים, שתתגלה בייחוד ב'ביקור מלכת שבא', ולאחר-מכן ביצירות מאוחרות יותר של עמיחי, שאינן כלולות בקובץ:

                        "לכתוב, לשתות, למות. וזה הקל.

                         וכבר אתה פעול, אהוב, כתוב.

                         עד שעושים אותך; אתה נפעל;

                         נברא, נשבר, נגמר, נמצא ושוב

                         עלילותיך מתחזקות כל-כך

                         עד לפיעל; נִיגן, דיבּר, שיבּר.

                         עולם המעשים כה יסובך;

                         פּוּעַל, שׁוּבַּר, קוּבַּץ, בלי חוזר.

                         אתה מפעיל; האחרים עושים

                         ושוב מופעל בחילופי ניסים.

                         משגיח ומושגח, מלהיב, מולהב.

                         ורק בסוף אתה חוזר אל עצמך

                         ומתברר ומתלחש, הכול מוחזר,

                                   בהתפעל והתקפל עד שנגמר".

   ניסוי לשוני מעין זה הוא פרי הצורך שבדיון חווייתי, אנאליטי ומעודכן, שיוכל להתמודד עם מציאות רוחנית מסוימת,  מפורקת ומורכבת, תוך-כדי הדגשה פיוטית בלתי פוסקת שקיימת כאן כל הזמן הידיעה המלאה של קליטת המשמעויות של כל החוויות והיסודות המפורקים והמורכבים בחידושם ועירטולם. מבחינה זו מבטאת שירתו של עמיחי  אורגאניות מסוימת, השלמה מסוימת בין מציאות רוחנית מפוררת ובין רציפותה האסוציאטיבית, הדיקדוקית והתחבירית של הלשון העברית וגם של חוויות האני המבוטאות בלשון זו. בצד שורות המתארות אך-ורק נוף חווייתי חדש (למשל, 'דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד') מצויות שורות (כגון אלו ב'אבי בפסח') העורכות תימרון לשוני אינטנסיבי בחומרי-אסוציאציות קבועים-וידועים. אך בשני המיקרים בולט כאן קו אחד: קו עימותה של רציפות לשונית עם מציאות רוחנית חדשה.

'עכשיו', 1959