עטלפים וחיות אחרות
"אני כל כך אוהבת חיות. למה אין לנו אף חיה בבית?!" פניתי לאמי בבוקר הראשון של החופש הגדול.
"אולי תהיה פעם," ענתה בקיצור.
"אבל מתי?"
"כשאת ואחותך תהיו מספיק גדולות ואחראיות לטפל בה."
"אבל אני עולה לכיתה דלת."
"נחכה קצת, שגם נוגה תגדל."
"אולי יהיה לנו חתול?"
"חתול?! בשום אופן לא! אבא שלך עם כל האלרגיות שלו. רק זה חסר לו. שלא תגידי לו כלום על זה. אף מילה."
חבל, חשבתי לעצמי. אני כל-כך אוהבת חתולים. גם כלבים. והכי הרבה – קופים. הלוואי ויהיה לי אחד מהם.
"אז אולי נבקר שוב בגן חיות?"
"נראה."
כשהיתה לי יום הולדת חמש ביקרנו בגן החיות בתל אביב. אהבתי את כל החיות, חוץ מהציפורים הענקיות. נורא פחדתי מהן. לא העזתי להתקרב לכלוב הגבוה של הנשרים. ראיתי מרחוק את הנוצות החומות-אפורות, המקור העבה המכופף, הציפורניים הארוכות החדות.
עקפתי אותם במהירות ונעצרתי ליד הכלוב של הקופים. הייתי מרותקת אליהם. דומים לאנשים קטנים. עקבתי אחרי קופה אחת שהוציאה כינים מתוך פרווה של קופיף קטן. זה בטח היה הבן שלה. נעמדתי מולם, עשיתי תנועות מצחיקות, השמעתי קולות מוזרים, רציתי שיחקו אותי. אבל הם רק שלחו מבטים מתחננים וחיכו שיזרקו להם בוטנים או חתיכת בננה. כשמישהו זרק לעברם, הם ניתרו בקפיצות מהירות, תפסו, קילפו באצבעות זריזות ולעסו.
מכל החיות המעופפות שהן לא בכלוב, הכי מפחידים אותי העטלפים. הם לא ממש ציפורים כי הם יונקים, אבל הם יודעים לעוף.
מתחת לבית שלנו, שבנוי על עמודים, יש תקרת בטון נמוכה. אני והחברים שלי מהשכונה נכנסים כל פעם לתוך המרתף החשוך. מכופפים את הראש, צועדים על האדמה הלחה ומתקרבים לאט-לאט לחלק הפנימי, החשוך יותר, כמו לעומק של מערה. שם גרים העטלפים. להקה גדולה של עטלפים. יש שם אולי מאה או מאתיים.
אנחנו מצליחים להתגבר על הפחד ומסתכלים עליהם. רואים את הציפורניים שלהם, הדבוקות לכנפיים, נאחזות בתקרה וכל הגוף תלוי הפוך. המון עיניים קטנות מבריקות חותכות את החושך ורודפות אותנו כשאנחנו בורחים מבוהלים. אחרי כמה ימים אנחנו חוזרים ובודקים אם הם עדיין שם. הם תמיד שם.
לילה אחד, באמצע הקיץ, כשהחלון בחדר שלי היה פתוח לרווחה, כמו בכל הלילות החמים, אחרי שאני, נוגה וההורים נרדמנו וישנו שינה עמוקה, העירו אותי קולות חבטה חזקים.
אחד העטלפים מהמרתף חדר פנימה, פרש כנפיים ענקיות ונחבט. עף ונחבט. עף ונחבט. הקירות בחדר התעללו בו. הוא עף סביבי במעגלים. ראיתי את הציפורניים שלו המפחידות, העיניים הקטנות, האוזניים הגדולות. עוד רגע ינחת עליי.
"עטלף! עטלף! אימא, אבא, בואו! מהר!" העירו הצריחות שלי את ההורים. עם מגבות בידיים הם התחילו לרדוף אחריו ולגרש אותו, כשהם מנופפים בפראות לכול הכיוונים. חשבתי שלעולם לא ייפסק ריקוד השדים הזה. שכבתי במיטה, כל הגוף שלי מכווץ והראש טמון עמוק בכרית.
לפעמים אני עוד שומעת את הכנפיים מכות בקיר. מרגישה את העיניים ננעצות בי.
"אבל…אפשר לומר שיש לך חיה. זו שבחצר. שכחת, יעל?" חייכה אליי אימא.
"אה כן, של סבא."
לחמור של סבא קוראים "חמוריקו". הצבע שלו חום כהה כמו אדמה רטובה. הוא לא כל כך גדול אבל חזק. לפעמים אני מתקרבת אליו לאט-לאט ומלטפת אותו בגב. אני נזהרת לא לחבק אותו. שלא ייתן לי בעיטה.
סבא רותם אותו לעגלה עם ארבעה גלגלים שחורים ומגיע אתו כל בוקר לפרדס. כשהם חוזרים הביתה, הוא קושר אותו בחבל ארוך לעץ בגינה, ומאכיל אותו במספוא מתוך שק שקשור לו לצוואר.
"תאכל, חביבי, מגיע לך." הוא טופח על הגב הקשה.
כשאני מבקשת מסבא לעשות לי סיבוב במושבה, הוא מרים אותי גבוה עד הכרית שעל הארגז. אני יושבת לידו. סבא מחזיק את המושכות בשתי ידיים ושנינו דוהרים ברחובות המושבה. עם כל דהירה אנחנו קופצים באוויר. הצחוקים שלנו נוגעים בשמיים. לפעמים סבא מרשה לי להחזיק במושכות ביחד אתו. כשחמוריקו מתעצל ונעצר באמצע הדרך, בעיקר בעליות, סבא גוער בו:
"דיו! דיו!" ואני מזרזת אותו: "נו חמוריקו, תתקדם כבר. יאללה!"
אם הוא ממשיך להתעקש, סבא מזרז אותו עם השוט. "מה לעשות? אחרת נישאר פה על הגבעה עד מחר בבוקר."
יום אחד, כשהייתי בכיתה דלת וחזרתי עם אחותי הביתה מבית הספר, מישהו קיבל את פנינו בנביחות צייצניות. גור קטנטן עם פרווה חומה דילג מולנו בקפיצות זריזות.
ההורים שלי קיבלו אותו מהחברים שלהם, הרוזנרים. הכלבה הפינצ'רית שלהם המליטה שלושה גורים ואחד מהם אנחנו קיבלנו. כל-כך מתוק ושובב. התאהבתי בו ממבט ראשון.
באותו יום היתה מונחת על כיסא במטבח סלסילת תותים. אימא רצתה להכין לנו תותים עם אשל וסוכר.
הגור הפך את הסלסילה וכל התותים התפזרו על הרצפה. הוא רדף אחריהם, גילגל אותם לכל עבר ושיחק איתם כמו בכדורגל. כולנו צחקנו. מאותו יום החלטנו לקרוא לו "תותי".
אבא הזהיר אותי ואת נוגה, שאם לא נטפל בו כמו שצריך, הוא מיד יחזיר אותו לרוזנרים.
כל יום הייתי יורדת במדרגות עם תותי ומטיילת אתו בסביבה. כשילדי השכונה היו רואים אותנו, הם היו מתקבצים סביב ומבקשים ללטף אותו. אני הייתי מרשה להם ומרגישה שאני ילדה יותר מקובלת.
ערב אחד, אחרי הארוחה אבא אמר לנו: "אתן רואות, הבטחנו לכן כלב ובסוף קיבלתן."
אחר כך הוא גם הבטיח שהוא יהיה סבא טוב.
רציתי לשאול אותו למה הוא מתכוון. אבל לא העזתי. חשבתי שאולי הוא מתכוון שהוא אף פעם לא ירביץ לנכדים שלו.
כשהוא יהיה סבא, אזכיר לו את המשפט הזה. אני אפילו כותבת אותו ביומן חיים שלי, כדי שלא אשכח.
סיפור שובה לב, נוגע בך בעדינות. מהשורות מהדהד קולה התם, הרגיש, הרואה כול של יעל המספרת. מתענוגות הקריאה.
סיפור מקסים , נוגע ללב. מראה על רגישות הסופרת ותמימותה. נהנתי מאד.
סיפור שכול ילד ישמח לקרוא.כי מי לא אהב חיות ורצה לגדל בעל חיים בילדותו? הסיפור מייצג תקופה תמימה של ילדות והמספרת מתארת אותה במלוא הקסם והכשרון
סיפור מתוק ועדין. מחזיר אותנו לימי ילדותנו. כל הכבוד דפנה!
תודה לכם, מגיבים יקרים, תגובותיכם מעודדות ומשמחות אותי מאוד.
סיפור פשוט שכתוב נפלא על משאלת לב שהתגשמה. התחברתי אישית לקטע המסופר על התחושה מול כלוב הנשר בגן החיות. אני סובלת מפוביית המקור של בעלי הכנף ולכן הזדהיתי עם סיפור ילדים בגילי הבוגר מאד. יישר כוחך בכתיבה.