עוד מעט תתחיל כאן שנה עברית חדשה אחרי השנה האיומה שהייתה לנו עם יום שבעה באוקטובר הארור וכל המלחמה הנוראה שבאה אחריו הנמשכת עד עתה. אני מעדיף בעת כזאת להיאחז ביהודי שבי ופחות בישראלי שבי ועל אחת כמה וכמה בציוני שבי. הנקודה היהודית ההומניסטית ויש עוד כזאת, היא המדברת אליי בימים אלה של תחושה שאתה נמצא בגלות ישראל ולא במדינת ישראל ומוקף, מעבר לאויבים הרוצים להשמיד אותך, גם באחים מבקשי רעתך שכל אשר הם רוצים הוא לנהוג בך באלימות מילולית ואלימות פיזית, כי אתה חושב אחרת מהם.

את הנקודה היהודית הזאת אני מוצא אצל אחד היהודים האהובים עליי שהספקתי אפילו להכיר בימי ילדותי והוא המשורר אברהם חלפי הנתפס בעיניי, כמו רבים אחרים מהתקופה ההיא, למשל סבי משה חורגל ז"ל, שחקן התיאטראות המטאטא והקאמרי, כיהודי ציוני ישראלי, אמן, לא מתהלם, חרישי ומתון.

חלפי ברגישותו הרבָּה כמשורר ובשפתו המדויקת והמקורית להפליא, תפס רגע בארץ ישראל שכולנו חשים. סוף אלול, ימי סליחות, אוטוטו ראש השנה ולאחריו הימים הנוראים ויום כיפור הנורא בימים. זה הזמן לעשות תשובה ולבקש בשקט, לא בקולות צעקניים מצועצעים, בתפילות רהב עם כל מיני קמיעות ומטבעות בטלוויזיה הימנית; אלא ברחש, לבקש מהקדוש ברוך הוא, מאלוהים בה"א ולא אלוקים בקו"ף, שתהיה לנו שנה טובה יותר.

כמה יפות ועדינות ועצובות הן ציפורי העצב המשתגעות בלבו ובמוחו של המשורר בעת הזאת, שלנו כיהודים היא עת רצון בטרם בו החורף הקרֵב. זה סתיו אחר, לא סתיו אירופי מובהק, אלא סתיו קצר, כמו שכתב דויד גרוסמן, כי קצר כאן האביב, כך גם הסתיו. ואיזה צירוף יפה הוא רִמְזֵי אלול. דברים שבדַק מן הדַק שבין האדם לבוראו כמו בתפילה הזכּה שאנו נושאים בפתח יום הכיפורים שחיבור הרב אברהם דנציג וכל אחד אומר אותה בינו לבינו ולא בהילולת רבים. יהדות קצת יותר עמקנית וחרישית אני מבקש, יהדות של שקט ולא של רעש וצִלצולים, יהדות של חשבון נפש אמיתי ולא של הצגה לתקשורת ההמונים, ואת זה אפשר למצוא בשיר היפה הזה "סתיו יהודי", שחיבר חלפי, שיר מאוחר משלו מתוך ספרו "מאשפות ירים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשל"ד, 1974).

אנחנו מכירים היטב את השיר הזה מהלחן הנפלא של יוני רכטר ומקולו המלטף המבצע של אריק איינשטיין המנוח. הלחן כל כך מתאים למילים בקצב האיטי שלו ובהתפתחות שלו. מתוך השיר עולה תמונה של דיוקנאות יהודים מן הגולה, לא בשפע צבעי הקשת ובצעקנות, אלא באפרפּר נוגֶה, לפנֵי, במשך ואחרי השואה, יהודים שידעו ויודעים סבל, לא יהודים של "אני ועוצם ידִי" בלבד, והן רוחות בעולם המרחפות ומבקשות עלינו החיים לפני כיסא אדון עולם, תמונה במילים של חלפי ממש כמו בציור לא ריאליסטי של מארק שאגאל ואת הניצוצות הקבליים מקבלת האר"י הוא, המשורר, שותל עמוק בעומק עינֵי היהודים הללו. לטעמי ולדידי, כך ראוי להתחיל את שנת תשפ"ה.

סתָו יהודי

סְתָו יְהוּדִי בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי
שׁוֹלֵחַ בִּי
רִמְזֵי אֱלוּל.

כְּבָר מִשְׁתַּגְּעוֹת בִּי קְצָת
הַצִּפּוֹרִים הַקְּטַנְטַנּוֹת שׁוֹרְקוֹת הָעֶצֶב
שֶׁל יוֹם-הַכִּפּוּרִים.

אָז יִתָּקַע בְּשׁוֹפָרוֹת לִפְתֹּחַ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם.
וּפָנִים יְהוּדִיּוֹת מִן הַגּוֹלָה
בַּאֲפַרְפַּר נוּגֶה
יְרַחֲפוּ לִפְנֵי כִּסֵּא אֲדוֹן-עוֹלָם.

וּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים וְנִיצוֹצוֹת הַרְבֵּה
בְּעֹמֶק עֵינֵיהֶן.

ובנימה אישית, ואם בהַתחלות עסקינן, חלפי,שהכרתי כילד, קשור ישירות לביוגרפיה האישית שלי, דהיינו להתחלה שלי ולא רק לילדוּת אני מכוון, אלא ממש לרגע הלידה, הרגע המחולֵל שבו התחלתי לנשום בעולם הזה. הרי חלפי אהב ילדים וילדים לא היו לו. הוא אהב את כל ילדי השחקנים: מאריק איינשטיין עצמו, דרך נילי רבינוביץ, הבת של נירה רבינוביץ שלה כתב שיר יפהפה הנושא את שמה, ואפילו אותי.

אין ספק שלא רק ילדי השחקנים והאמנים אלא כל ילדי ישראל אהבו אותו והוא אהב אותם. הרי שנה אחר שנה באו לראות אותו כגמד ב"עוץ לי גוץ לי" של אברהם שלונסקי, חברו הטוב והנערץ של חלפי, ודובי זלצר. באגדה אצל האחים גרים הגמד הוא רשע גמור, אבל חלפי אוהב הילדים, האישה והגבר, הכניס בו ממידות השובבוּת והטוב, שלא יכולת אלא להתאהב גם בגמד הירוק.

הוא אכן היה מעין סב שלישי או שמרטף של ההורים לעת מצוא. הוא ואורי זוהר, שגם נפטר לא מזמן, אף חתמו להוריי על המשכנתה. כשנולדתי הוא כתב לי ברכה בדמות שיר והעניק אותה להוריי, בלהה וגדי יגיל. אני מביא כאן את השיר הזה לראשונה, שיר שהוא מעין ברכה להתחלה חדשה, ילד אחד שנולד בעולם ומתחיל את חייו, ואני מאחל לכל בית ישראל שנה טובה ורגועה יותר.

*

לְבִּלָּה שֶׁיָּרְדָה בְּמִשְׁקָלָהּ,
וְשֶׁעֶרְכָּהּ עַל כֵּן, עָלָה כִּפְלַיִם –
נְאַחֵל לְבִּלָּה אִמָּהוּת קַלָּה,
מְאֻשֶּׁרֶת, בְּהִירַת עֵינַיִם.

נְאַחֵל לְאַבָּא-גָּדִי גַּם,
שֶׁיִּשְׂמַח-יָגִיל עִם רַעְיָתוֹ בְּצַוְתָּא.
הֵן בַּתּוֹרָה כָּתוּב כִּי "נַעֲשֶׂה אָדָם",
וְרָשִׁ"י מְפָרֵשׁ: כִּי מֶה חָשַׁבְתָּ?

וְאַחֲרוֹן וְאַחֲרוֹן חָבִיב –
שֶׁאֵין חָבִיב בְּרֶגַע זֶה מִמֶּנּוּ –
הוּא רַן יָגִיל! יָפֶה כְּמוֹ אָבִיב.
כָּזֶה לֹא רָאֲתָה עוֹד תֵּל-אָבִיב.
וּבְקָרוֹב נָבוֹא וְנַכִּירֶנּוּ –
כִּי אֵין חָבִיב בְּרֶגַע זֶה מִמֶּנּוּ.

6.9.1968

נכון דיברתי?
כל הכבוד.
ידידכם ואוהבכם
א. חלפי