עבור שמואל, שמופ בפי חבריו, לא היו אלה לא הנחליאלי ולא החצב שבישרו על בוא הסתיו. לא, עבורו היה מדובר בעניין הפשוט של התשוקה. מתישהו בין מאי לתחילת יוני. קצת אחרי פסח וטיפה לפני שבועות, התשוקה פשוט נעלמה מהעולם. לא רק ממנו, מכל דבר חי. לא סתם חגגו החיות את עונת היחום שלהן באביב, ואז התפנו לעניינים אחרים. אחרי תום ספירת העומר כל תחת נראה לשמואל גדול מדי או גרום מדי. כל חיוך נראה לו עקום שיניים מידי. ועורן של נשים נראה לו פתאום דביק, דוחה, ומלא לחלוחית מבאסת.

הוא לא היה שיפוטי רק כלפי אחרים, גם כלפי עצמו הוא נמלא דחיה וחש שהוא נצבע בצבעים דוחים למדי בחודשי הקיץ החמים. הוא היה מודע לכך שבתל אביב בה גר, המצב היה גרוע במיוחד. החום והלחות שחטו לו את החשק לחיות. ולא משנה כמה ניסה, והיו ימים בהם ניסה בכוח ממש, הוא לא הצליח למצוא יופי בעולם. הוא חיפש אחר נערות יפות, ניסה לחשוב על נערים. נזכר איך היה בסתיו או בחורף, או בשנה שעברה, איך היה כשהיה צעיר. הוא הסתכל בפורנו בשלל גילאים אבל שום דבר שם לא נראה לו יותר מאוסף גופים דוחים.

שמואל לא איבד לחלוטין את היכולת להנות מיופי, או מהעולם. אומנות עבדה, שכיות חמדה עדיין נראו לו משובבות נפש. אבל ככל שנקפו הימים, המין האנושי רק דחה אותו יותר ויותר בכל נימי נפשו. שום דבר, שום דבר, לא הניח לו לראות את היפה בבני האדם.

כשהיה צעיר הייתה התקופה הזאת חולפת במהרה. היו רק אולי איזה שבועיים מיוזעים באוגוסט שבהם לא יכול לסבול את מראם של אנשים. גם ככה כשאתה צעיר חודשי הקיץ תמיד מלאים בעיסוקים שונים ומשונים. מחנות קיץ, ים, בריכה. צחוקים עם החברים, ואפילו סתם בהיה בטלוויזיה במזגן הצונן. אתה לא מרגיש שהקיץ הגיע והופ אתה כבר בשנה הבאה.

אבל עם השנים, הלכה והתארכה תקופת הגועל שחש כלפי העולם. בהתחלה הוא לא ממש שם לב, האביבים אולי היו קצרים יותר, הסתיו אולי התאחר לבוא, אבל בוודאי הייתה זאת ההתחממות הגלובלית או איזו תזוזה בציר סיבוב כדור הארץ. הוא לא חשב שזה ממש קשור אליו.

אחר כך הוא חשב שאולי הוא פשוט קצת הזדקן, ונהיה יותר נרגן. אולי הגיל הוא זה שגרם לו להתחיל לחוש בתיעוב יותר ויותר מוקדם, לעיתים אפילו כבר בשלהי פורים. מושך את הסלידה שלו הלאה והלאה, אחרי החמסינים שתמיד נראה כאילו לא יפסיקו לעולם.

שמואל הכיר את עצמו טוב למדי, והוא ידע שקל יהיה לו לאמץ לעצמו את הפוזה שונאת האדם. לעטות את גלימת המיזנטרופ, המלא בהגיגים אקזיסטנציאליסטיים וניהיליסטיים, משפריץ בוז מחודד יותר ופחות לכל סביבתו, מטביע אותה במדמנה של תיעוב קדוש. הוא גם ידע שעבור אנשים מסויימים זה יהפוך אותו לאטרקטיבי מאד, וזו, אולי היתה הבעיה. הוא לא רצה להיות אטרקטיבי, הוא לא רצה שמישהו חלילה יחשוק בו. עצם המחשבה מילאה אותו בתחושת קבס איומה.

לפני כמה שנים, הוא ניסה להתבודד מהעולם, למצוא איזה יעד רחוק מכל אדם ולא להחשף לנוכחותה המעיקה של האנושות, לפחות לכמה שבועות במהלך הקיץ. זו הייתה הצלחה חלקית ביותר. ראשית, מסתבר שקשה מאד להתרחק מבני אדם. הם בכל מקום, וככל שהיעד נראה מבודד ומרוחק יותר, כך היה אטרקטיבי יותר עבור טיפוסים מסוימים. והיו אלו טיפוסים אלו שעיצבנו אותו במיוחד. חוץ מזה שמופ לא היה אדם אמיד במיוחד, ולא יכול להרשות לעצמו יותר מכשבוע חופש אפילו במהלך הקיץ.

לכן, בניסיון בכל זאת להפוך את העולם לנסבל יותר, אימץ לו שמופ כלב. יצור עלוב למדי, דליל שיער ומרוט בצבע חום-ג'ינג'י' ששיקף את מצב הרוח שלו באופן כללי. הכלב היה ידיד נאמן, ושמופ למד לחבב אותו אפילו בחום המהביל של תל-אביב, וגם כשהכלב פיתח ריח איום ונורא מפיו. אבל בקיץ הצורך להוציא את הכלב לטיול הפך למטלה מכבידה.

שמופ היה מודע ליתרונות שבדבר. למרות תחושת הדחיה, האדם הוא בכל זאת קוף חברתי, וחשוב היה לצאת מהבית ולבוא בין הבריות, אפילו אם הן ממלאות אותו שאט-נפש. גם חשוב היה להתנועע קצת, אפילו אם זה בהליכה איטית ומדודה אחרי כלב סנילי למחצה שמסריח מהפה, ונעצר כל 4 שניות להשתין או לרחרח משהו.

ביום שלישי האחרון יצאו שמופ וכלבו, לו קרא הרמס בשל איזו בדיחה פרטית ופנימית בינו לבין עצמו, לטיול הלילה שלהם. החום המעיק לא הרפה גם בלילה, ושמיכה רטובה וכבדה כיסתה את העיר. שמופ והרמס לא מיהרו לשום מקום, והאוויר המרקי הפך את הנשימה של שניהם לקשה גם ככה. הרמס משך ימינה, ושמופ, שלא הייתה לו שום אג'נדה מסויימת, נגרר אחריו. השעה כבר התחילה להיות מאוחרת, והרמס החליט שהמקום המושלם לעשות את צרכיו הוא בדיוק ליד בית הכנסת הגדול בשכונה שאליו נאספו מתפללים למרות השעה המאוחרת.

אחת הנשים המהודרות שבאו לתפילה חייכה אליו, אבל שמואל, כדרכו, רק נמלא גועל מהחיוך הזה, מתמקד כולו בכתם ליפסטיק דהוי שהיה על אחת משיניה של המתפללת. אם לא היה כל כך חם ומגעיל, הוא ניסה להזכיר לעצמו, היא דווקא הייתה עשויה למצוא חן בעיניו. לא שהוא היה מתחיל איתה או משהו, לשמואל לא היה שום רצון להתעסק עם הבורא אפילו לא בעקיפין. אבל להחזיר חיוך לא היה עולה לו הרבה. אולי אפילו לקשור איתה איזו שיחה קלה.

אבל לא היום. לא עכשיו. כל זה היה גדול עליו בכמה מידות כרגע.

הוא אסף את הקקי של הרמס, ולפתע הרגיש חלש. לשמחתו הפח היה קרוב ובצמוד לו היה ספסל. שמופ התיישב והחל מסדיר את נשימתו. פנימה, החוצה, פנימה, החוצה, לאט לאט. הוא שיווה למול עיניו את האישה שפגש הרגע. היה לה כובע מגוחך למדי על הראש, והמחשבה עליו העלתה חיוך על שפתיו, ואז חשב על השפתיים שלה. שאולי בכל זאת היה בהן משהו.

הנה אפילו האשכנזים התחילו להתפלל סליחות, וראש השנה מתקרב, והתשוקה שוב חוזרת לעולם. הסתיו מגיע ואיתו שנה חדשה.