close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • סיפור חיים לאחר המוות הנורא

    הרצל חקק | מאמרים | התפרסם ב - 22.06.24

    רן יגיל, 'קאמי', הוצאת טוטם, 2023, 134 עמודים.

    אלבר קאמי קם מעולם המתים, והרי לפנינו סיפור חייו. כל זאת בזכות קסם הכתיבה של רן יגיל.
    קאמי שב לחיינו, ובאוטוביוגרפיה שכתב בשמו רן יגיל, אנו משוטטים במחוזות ילדותו ונזכרים
    בכפר הולדתו, בהתבגרותו, בחבלי היצירה. ולרגע אנו שוב בעיר המגפה, בעיר אוראן. "הדבר" מתגלה באור חדש.
    כשלמדנו את היצירה 'הדבר' היינו נערים. הרגשנו שאנו נקלעים לרומן מטלטל על מצבו של האדם. נשימתנו נעתקה בקריאת הדפים המטלטלים: החיים בעיר אוראן משתנים באופן דרמטי, נהפכים על פיהם. המגֵפה, הדֶבר, הפכו בעינינו למבחן אנושי רב עוצמה, זמן אמת לבדוק את סולם הערכים.
    קראנו ונקשרנו לדמויות, לא רק למחשבה שמעבר לדפים. הספר ליווה אותנו, למדנו שהשאלות שבו ממשיכות להציק: להבין מה מקומן של אידאולוגיות בחיינו, האם נדע למצוא נחמה, לגעת באהבה האנושית. לרגע היינו מנסים לדמיין, האם נוכל לשמוע את הסופר אלבר קאמי, לראות כיצד סיפור חייו מוביל לפסגות אליהן הגיע. ספרו של רן יגיל 'קאמי' מטלטל אותנו. מאפשר לנו להתקרב לסיפור מבפנים. הנה קאמי לפנינו, מדובב את המתרחש בנפשו, לפני מותו, אחרי מותו. הלב קופא לרגע, אכן עוד דרך להאיר אבסורד קיומי.

    מי הוא באמת כותב הסיפור
    כשאנו משוטטים בחצר הרוחנית של אלבר קאמי, יש עננה מעל. יגיל בנה מסגרת סיפורית, וקאמי קם לשוט בארץ ולהתהלך בה. אנו מנסים לחוש את הקרבה, אבל למי שכתב את הספר 'הזר' יש מורשת. יש בלבנו פרפור, שכן מעבר למסגרת יש על הסיפור צל של זרות. גוויתו של קאמי עוד מוטלת בשולי תאונת הדרכים, חידה לא פתורה. קאמי כתב מעין יומן של מרסו, יגיל כותב מעין יומן של קאמי. ראינו כיצד הסתבכה התמונה – ובעולם האבסורד, לרגע גם אנו שואלים, מיהו באמת כותב הסיפור.
    רן יגיל כותב את סיפור חייו של אלבר קאמי לא כביוגרף רגיל. ספרו נכתב כווידוי אישי של היוצר שאינו עוד איתנו – וככל שקורות החיים נחשפים, קולו של הסופר שנדם שנים נשמע כה אמיתי, כה קרוב, הנפש יוצאת אליו. הזמנים מתחברים, משנתו של קאמי מהדהדת בעוצמה. הכותב ומושא הכתיבה היו לאחד, יש חיבור רוחני שמרעיד את הלבבות. רן יגיל כתב סיפור של איש ששותק כבר שנים, והנה קולו צלול וקרוב אלינו, לרוחנו. סיפורו מעורר ההשראה קם לחיים. רן יגיל מיטלטל באלזיר ובצרפת – ועלילת חייו המורכבת לובשת עור וגידים. אנו הקוראים חשים הכרת תודה לכותב מופלא, שגרם לנו להבין עולם ומלואו, עולם ותרבות שלא אבדו. רן יגיל אכן ביקש להבין את דרכו של הסופר הדגול, ובה בעת לבקש מזור לחייו שלו, לחיינו שלנו. בפרק האחרון המעז לתאר בעט רוטט את מותו קאמי בקולו שלו – העולמות מתחברים. מעבר לסיפור המרגש – יש התקרבות למשנה, לניסיון לחשוף לבטים, תהפוכות, זהות. לפנינו יומן חיים, שחושף עולם אנושי בזמני משבר – ועמוק בין דפיו מבליחים בין עבר להווה, בין זָרוּת לקִרבה – סימני דרך לחיינו שלנו.

    התמודדות בקיום והתמודדות בכתיבה
    הפרק הראשון הוא מעין שיבה מאוחרת – קולו של קאמי הבוגר במבט מרחוק על ימי ילדותו ונעוריו. לרגע אנו באותה שיבה טהורה ל'חיים בבתוליהם'. פרקי הילדות והנעורים הם כעין רומן חניכה – ושבילי החיים של קאמי הם נקודת מוצא להאיר לנו מה הניע אותו, כיצד נרקמה פילוסופיית החיים שלו. מי שהעז לכתוב סיפור של יוצר דגול בגוף ראשון – נרתם למשימה הכבדה ואפשר להשתאות לנוכח הידע הרב, הצלילה למכמני ההתרחשויות. המחבר מדובב קורות חיים כמאיר לנו ימי בראשית בתולדות קאמי. צעד צעד אנו פוסעים אל המשברים ואל השיאים שעוד יבואו. יגיל חושף לנו את אהובותיו של קאמי, את חבריו, המעברים ממקום למקום, מקומן של אלג'יר, אוראן, פריז – בחייו.
    כשאנו קוראים את תהליך הצמיחה של אלבר קאמי הצעיר – יש לנו מפת דרכים ליצירות הגדולות שתיכתבנה, למשנה הרוחנית של האיש שהשפיע על דורו והותיר חותם עז. המחבר העכשווי מנחיל לנו אני פנימי ממרחקי זמן, ויש תחושה שבסוף הקריאה, שערכיו של קאמי מחלחלים אלינו, החיים הפנימיים שלו והתפתחות הדמות עומדים למשפט הקוראים. אנו שואלים עצמנו האם ההתמודדות היא בקיום או בכתיבה?
    פרק אחר פרק אנו חיים את ילדותו ונעוריו של קאמי – וזה השביל שייקח אותנו אל פרקי התבגרותו, עיצוב אישיותו, אל הגותו. כבר בספרו 'האדם המורד' למדנו על דרכו של האיש בהבנת התורות שניסו להבין את המרד של האדם נגד תפלות קיומו. קאמי ניתח בחדות את התחנות העיקריות של רוח המרד מאז המהפכה הצרפתית ועד לסוריאליסטים ולניהיליסטים – וכמובן עד מרכס ועד ניצשה. באומץ ניסה ליישב את הסתירות שמצא בעולם שלפניו, לתת קריאת כיוון אחרת.
    רן יגיל הטמיע את הכול בקורות חייו של קאמי. כמורה דרך לוקח אותנו בספרו 'קאמי' למחוזות רוחניים וגיאוגרפיים בחייו של קאמי – ואנו איתו במסע שמוביל אותנו להבנת פשר דרכו של האיש קאמי. בה בעת נקרית בפנינו הזדמנות לשאול מה פשר חיינו. לחפש סימני דרך בעולמנו. שאלותיו של קאמי שבות אלינו, אותן תהיות על גורלו של האדם. זה רב שיח שלא ייתם לעולם.

    סיפור חיים שהוא הרפתקה רוחנית
    קריאת הסיפור שבָּנה עבורנו רן יגיל היא הצטרפות להרפתקה רוחנית: אנו חיים מחדש את תלאותיו של היוצר הדגול ונחשפים לרגשותיו: לנפשו של הילד, של הנער, זה המשעול שדרכו אנו נשאבים לנפתולי חייו. לניצני ההגות שלו. רן יגיל פותח לנו צוהר להבנת רוחו, משנתו, סודות צמיחתו של אלבר קאמי.
    מפרק לפרק יש תחושה, שאנו בכפר של קאמי, בשבילים, בנתיבי הרוח. הנה אנו מגלגלים עמו יחד את האבן למעלה, ואפילו אם היא מתגלגלת בחזרה לתהום – יש לנו אתגר למצוא טעם בסיפור עצמו. דפי הווידוי שלפנינו מאפשרים לנו לשמוע את קולו של קאמי – ואורו מרצד, אינו מוותר.
    יש נקודה כואבת, כאשר ספרו יוצא לאור בצרפת, והוא נמצא הרחק באלג'יר. נפשו קרועה בין המולדות השונות. "כשהייתי באלג'יריה התגעגעתי לצרפת, וכשהייתי בצרפת חלמתי על אלג'יריה שלי" – עמוד 43. גיבור ללא מנוח, כאילו חי את חייו של סיזיפוס המודרני – ואנו מבינים שטעם החיים הוא בעצם דחיפת הצוק כלפי מעלה.
    קאמי מהרהר ומספר ואנו מתקדמים עמו, נושאים את הצוק, מנסים להפנים את רוחו, את חתירתו אחר הסוד הגדול: כיצד מתמודדת נפש האדם, כיצד ממשים ייעוד של אדם. המחבר בכתיבתו המורכבת לוקח אותנו למסע בלתי פוסק כלפי מעלה. קריאה בממואר המרתק הזה מלמדת אותנו, שהחיים הם חזרה אינסופית. בדרך אנו למדים לתהות האם חיינו מבקשים מובן, צופן – מה פשר ההתמודדות עם גבולות האפשרויות האנושיות. קאמי מבקש דרך, נתיב אור. הלפיד שלו כמו מאיר ואומר לנו, האדם ימצא דרכו לחיות למרות האבסורד. הוא ילמד לפתח אחריות גדולה על חייו, זו חובתו. להשלים עם האבסורד, לאמץ יכולת ליהנות מהחיים בעודם קורים. "האבסורד איננו בעולם והאבסורד אינו באדם, אלא ברקמה העדינה של מה שמחבּר ביניהם", עמוד 43.
    יגיל יודע לחשוף חוט מחשבה, אך שובה את לב הקוראים ביכולת לתאר ביד ענוגה ילדות מבפנים, בדלת אמות. מרגש לחוש כיצד המילים מלטפות את הילד בביתו, מטילים אלומת אור רכה על קשרי הילד עם אמו, קרבת לבבות עם סבתו. נפעמי מן הדרך שבה הילד מאבחן את ההבדלים בין האישיות של אמו לאישיות של הסבתא:
    "הן היו השוטר הטוב והשוטר הרע – אמי וסבתי, בסדר הזה. אפשר לומר בקצרה, שחיינו על סף העוני, באלז'יריה של אז, זה היה מעט מאד. אולי בשל כך אני מקפיד לשמור תמיד על מה שיש לי" – רן יגיל, קאמי, עמוד 8.
    מי שנסחף להבין את דרך חייו של קאמי דרך הביוגרפיה המסופרת בגוף ראשון, מיטיב להכיר בהדרגה כיצד עיצב גיבור היצירה את התורה קיומית שלו. דרכו להיאבק על המעט, להמשיך למרות חוסר התוחלת המובנה בחיים.

    סיפורו של יחיד – קיצו של עולם
    מפרק לפרק אנו מבינים, שההשלמה עם הגורל הופכת ברבות הימים לצורך במאבק, במרד, והמרד הוא עדיין בגבולות האנושיים. אנו קוראים וחשים את משק רוחו של קאמי, והתחושה היא שסיפורו האנושי הוא ראשית הכול. במונולוג המפתיע הזה – הסיפור הביוגרפי האישי נשבר לגווני ערבַּיים שונים – ודרך התאורה הרוחנית יש לנו הזדמנות להבין את דרכו של הוגה דעות. בתוך הסערות והשאלות – אנו מקבלים כלים להבין את שאיפתו הבלתי מתפשרת – בקשתו להתוות דרך לשיווי משקל אנושי לחיינו.
    מי שקרא את הספר של אלבר קאמי 'אדם הראשון' גילה בנספח של הספר – הערות בכתב יד מן הפנקס של קאמי שנכתבו בין השורות. כתב היד נותר לא ערוך ולא מוגמר – וסימני הטיוטה חושפים נפש נסערת. בנספח מופיעים אותם תיקונים ולבטים. הנה הערה מרתקת, שכתב הסופר ויש בה להעיד על המעט ועל התכלית, על משאלת הלב של הסופר".
    "זה צריך להיות גם הסיפור על קיצו של עולם – שפֹּה ושָם יחלוף בו געגוע אל שנות האור ההן" – אלבר קאמי, 'אדם הראשון' – ספרייה לעם, עמוד 239.
    רן יגיל קם לחיות את חייו של אדם אחר – ולמזלנו הותיר לנו קאמי שריד לשברירי אוטיוביוגרפיה שכתב קאמי עצמו ולא הספיק לפרסמה בחייו. הספר 'אדם הראשון' ראה אור בצרפת 34 שנים לאחר מותו של איש הרוח הדגול בתאונת דרכים. אכן, ההערות בשולי השורות הן עדות, שזה ספר שקאמי לא הספיק להשלים אותו ולערוך אותו סופית. במותו נמצא הספר הזה בילקוטו, צמוד לאזור התאונה. לאחר לבטים ועבודת עריכה יצא הספר לאור – והעיזבון המודפס כבש לבבות. מי שקרא בו, נחשף לתעודה אנושית ואישית רוטטת במיוחד.
    חומר הגלם הכיל חומרים ביוגרפיים מרתקים, מרגשים. אוצר זה בוודאי סייע לרן יגיל לצלול לעולם ילדותו של קאמי באלז'יריה ולתחנות חשובות בחייו. נכון, פירורים מסיפור חייו התפזרו בספריו ובמסותיו של אלבר קאמי – והגדולה של רן יגיל, שהיטיב לשאוב מכל הבארות. מי שקורא באוטוביוגרפיה הדימיונית, שכתב יגיל, זוכה לחוויה מיוחדת במינה. מעניין לבחון כיצד היצירה 'הדֶבר' נולדת מתוך הקשר של קאמי לאהובתו, לעיר שלה אוראן, וכל זה בסבך חוטים להיסטוריה, לממשלת וישי – "כל הזמן התרוצצו בראשי שתי מילים רחובות, שבדיעבד התקרבו, נאצים ודֶבֶר" – עמוד 40.

    שחזור של עולם אבוד
    "אדם הראשון" – דפי הספר מופיעים בין השורות. אותם דפים נטושים, שלא זכו לידו המסיימת של קאמי, קיבלו זכות דיבור לאחר שהספר יצא לאור. אין ספק, רן יגיל שתה בצמא פרטים יקרי ערך מן המטמון האבוד, למזלנו, הספר של קאמי לא נגנז, למרות שלא שָלמה מלאכתו. הדפים שנמצאו בילקוטו של קאמי הפכו לספר חיים. עשרות שנים לאחר שהסופר הלך לעולמו, אנו רואים שהעולם שלכאורה נשכח, מדברים אלינו.
    יגיל בנה אוטוביוגרפיה מרתקת, ולעתים חשתי, שחלק מן הרגשות נובעים מקרבו, מהזדהותו עם היוצר. כך, למשל, התחושה של קאמי לאחר שכתב את הספר 'הזר' – "התהלכתי כאילו אני נושא איזה רז בתוכי. הייתי יושב מול אנשים בקפה או במסעדה, בכל מפגש, וחיוך הנובע מתחושת כוח נסוך על פניי. כאילו אני נושא בחובי איזה סוד, דבר מהותי שאני יודע ותיכף יתגלה לאחרים" – עמוד 36. הספר 'הזר' לימד אותנו מה משמעות הקריאה הפנימית של הישות, ומחבר היומן העכשווי אכן הטמיע בתוכו מחויבות זו.
    יגיל מצליח לשחזר את העולם האבוד הזה מתוך קרבה נדירה, בתום אנושי שכובש את הלבבות. ראו איזה חן וחום קורנים מן הדרך שבה יגיל כותב בשמו של אלבר קאמי על אמו : "אמי, השקט שלה, הסגירות שלה – בנו אותי. חרשת למחצה. אינה יודעת קרוא וכתוב' – ואילו על סבתו הוא כותב כך: "לקולנוע הייתי הולך עם סבתא. גם היא לא ידעה לקרוא. הייתה מעמידה פנים כאלו שכחה את המשקפיים בבית, ואני הייתי צריך לקרוא לה את הכתוביות". ההזדהות של יגיל עם קאמי מאפשרת לו לבטא דברים מלב ההתרחשות, ואנו חשים, שאותו ילד משכבר הימים מספר על אמו וסבתו.

    ממש מפליא, כיצד מצליח סופר ישראלי לרדת לגוונים כה דקים של ילד הבוחן את נפש האם, נפש הסבתא. ככל שנמשיך לקרוא נבין כיצד מסלול חיים כה מרתק לוקח אותנו למחשבות של אלבר קאמי להבין, מאין נובעת אי שביעות רצונו של האדם, ואנו מגלים בהדרגה את הנתיב הרוחני, שבאמצעותו הוא מתמודד. קאמי נדרש להבנת הקיום, לנתח ברגישות את יכולת האדם להשלים עם מצב המשתנה לבקרים.

    הרגע בהם נולד קאמי הסופר
    ההגות תיחשף לאיטה, אבל התיעוד של רן יגיל הוא סיפור קולח: אתה קורא ושב לקיטון הצר, לחייו של אותו ילד, גם כשהוא חולה בשחפת. בין הסצנות הנחשפות נרקמת הבנה להתמודדות של ההוגה קאמי, לאופן שבו בחן את אי ההשלמה עם חולשת האדם. רן יגיל מתאר את תגובת אמו – ואת דרכו של הילד להבין את הרגע האנושי המיוחד הזה ואת הראייה לעתיד:
    "הגוף קרס. יכול להיות כי ברגעים אלה נולד בי הסופר. אולי. ירקתי דם ורוד לרוב. אימא שתקה כתמיד. אולי ידעה בסתר לבה שאבריא" – יגיל, שם, עמוד 11.
    מסקרן לראות כיצד ספרו של יגיל מצטלב עם סיפור חייו של קאמי בספרו 'אדם הראשון'.
    בספר העיזבון אכן אנו עדים לרגעים, שבהם סיפור אנושי מדובב חוויה ביוגרפית, וזו נקודת מוצא לעתיד, לייעוד של האדם. כפי שראינו שאותה שחפת מחזקת בו את הרצון להיות סופר. בספרו של קאמי 'אדם הראשון הוא מתאר כך את תגובת אמו – שם עמוד 70:
    "הוא חזר אל אמו, עכשיו עמדה זקופה מאוד, חיוורת כולה" – וראו את הפירוש הפילוסופי לאותם רגעים אנושיים כה שבריריים – בהמשך התיאור: "כן, אמרה, ונתנה בו מבט מוזר, מהסס, כאילו היא חצויה בין האמון שהיא רוחשת לתבונתו של בנה ובין הוודאות שיש לה שהחיים, כל החיים, הם פורענות שאין מה לעשות נגדה ואין בררה, אלא לעמוד בה. ' תבין' אמרה, 'אני זקנה, אני כבר לא יכולה לרוץ'. עכשיו חזר הדם ללחייה. מרחוק נשמעו צופרים של אמבולנסים, דוחקים, בהולים, אבל היא לא שמעה אותם" -ובהמשך נשמע דו שיח כה קיומי, וכך אומרת לו האם: "אני כבר זקנה מדי, אני רוצה להישאר בבית' – אלבר קאמי, אדם הראשון, עמוד 71.

    העדות האבודה, האהבה האילמת
    אל נשכח, קאמי נולד בשנת 1913 במושבה צרפתית באלג'יריה. הוריו היו צרפתים שהיגרו לצפון אפריקה כדי לשפר את רמת חייהם, אך גורלם לא שפר עליהם. כשקאמי היה בן שנה נהרג אביו בקרב מול צבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. הוא נותר לגור עם אמו וסבתו והמשפחה חיה בעוני. 'חיים בעבותות של עניות מרודה' – כך מתואר המצב בספרו של אלבר קאמי.
    הספר משוטט במרחבים עלומים, אבל אנו משוטטים בפינות נסתרות, בבית הצר, בתמונות של קשר מורכבת עם האם. יש לכך עדות בכתביו של קאמי. בספרו 'אדם הראשון' יש לכך התייחסות חשובה. כאמור, ההערות שנכתבו בין השורות קובּצו בנספח בסוף ספרו של קאמי – ומעניין לבדוק גם בדפים האבודים ההם, בילקוט העזוב, את ההתייחסות שלו לאמו. באחת ההערות בנספח זה – אנו נחשפים להערה מאירה מאד:
    "והדבר ששאף לו יותר מכל, שאמו תקרא את כל מה שהיו חייו ובשרו, הדבר הזה היה בלתי אפשרי. אהבתו, אהבתו האחת, תישאר כנראה אילמת לעד" – שם, האדם הראשון, עמוד 242. ביצירה של רן יגיל יש ניסיון אמיץ לגאול אותם זיכרונות אילמים.

    אתה קורא בספרו של רן יגיל ויכול לזהות דמויות, שהיו חלק מחייו של אלבר קאמי כילד, ולתהות אם אותן דמויות לא הפכו לדמויות בספרים שכתב. כך למשל כאשר הוא כותב על המורה לפילוסופיה ז'אן גרנייה, שאומר לילד משפט כה עמוק, שלוקח אותנו לתורות, שספג בדרכו לעצב את האקזיסטנציאליזם שנשקף מיצירותיו. המורה אומר לילד: "אפשר ללכת אל העולם רק דרך העולם. ואל האלוהים רק דרך האלוהים", יגיל, קאמי, עמוד 11.
    קאמי היטיב להכיר את התורות שהובילו את העולם למבוך, לאותן סתירות פנימיות. הוגים שניסו להבין את הניהיליזם, ומשנתם דחפה את קאמי לתת פירוש משלו להוויה האנושית. ברקע עלינו לפרש מהי אותה קבלת הדין במשנת ניטשה, מדוע הגיע לביטול העולם על ערכיו, מה פשר שאיפתו המוגזמת לטוטליות. הכול נמצא ברקע, ומפרק לפרק נלמד את חיי קאמי, נבחן את רצונו לבחון את גבולות היכולת האנושית.

    אמיתות מאירות מתוך שורות אבודות
    מפליא לראות, כיצד דמויות ילדותו משפיעים על אבחנותיו, דעותיו. הנה דוגמה מרתקת: הדרך שבּה האם משלימה עם זקנתה. נמצא לכך שרידי שורות שנותרו במחברותיו של אלבר קאמי בספרו 'האדם הראשון'. עדות זו שָבה אלינו מספרו האחרון של אלבר קאמי, שנמצא בילקוטו. זו יצירה שנותרה כמלאכה שלא הושלמה – ונדרשה עבודת עריכה שהסתיימה בלבטים קשים. היו שורות שנותרו כתובות בין השיטין, ובספר שיצא לאור אנו מקבלים חלקי שורות כהערות שוליים.
    כך למשל שורה שהיא תיעוד של עדות, וזה פרסום של קטע מחוק המופיע בנספח – ובה האמת הנפלאה הזאת:
    "כי הזִקנה קרבה ובאה – בעיני ז'אק כבר הייתה אמו זקֵנה בעת ההיא, והלא אפילו לא הייתה אז בגילו עכשיו, אבל להיות צעיר זה קודם כל מכלול של אפשרויות, והוא שהחיים היו נדיבים כלפיו…" – קטע כה מאיר נמצא בהערות שוליים בספר 'האדם הראשון', עמוד 108.
    אל נשכח, רן יגיל נשאב מן הילדות והנעורים אל חייו הסוערים של אלבר קאמי. הוא מיטיב לקחת אותנו בנתיבי המאבקים שליוו את הסופר. אנו נחשפים גם למאבקים בקרב הסופרים, על ימים שבהם שפטו סופרים, על הרצון של קאמי לצאת לדרך אחרת, להתחדש.

    "באפריל 1945 חזרתי אל אלז'יר ואל אוראן. היה בזה משום ריגוש וחידוש. יותר נכון לומר, התחדשות. די מפעים לראות, כיצד רן יגיל ממרחק זמן מיטיב להאיר את תפיסתו המצפונית הטהורה של אלבר קאמי באותם ימים אפלים וקשים:
    "אני מזועזע מכך שהצרפתים אכן אינם שם. העלימו את ליבת התרבות שלי, את צור מצבתי. היו שם שני מיליון וחצי איש והנה אינם עוד. מי היה מאמין. לא אני. אני אינני נביא ועד לשם לא ראיתי. אבל אני סופר. איזה מזל שבכתיבתי קיימים יסודות אוניברסליים שאני מיטיב לבטא. אחד המבקרים כינה זאת שלמות אסתטית של שימוש במילה. יוצא איפוא שבזכות היסודות הקיומיים האוניברסאליים הקמתי, כרווח משני, אנדרטה חיד לתרבות זו אשר אבדה". יגיל, עמוד 65.

    להגיע להשלמה שאין שלמות בעולם
    בסיפור חייו של קאמי אנו נחשפים לדרך שבה הוא מתמודד עם הקיום, עם המשבר הקיומי, כיצד מתמודד האדם אם מצב כה קבוע ובלתי ניתן לשינוי. קורות חייו אכן מוליכים אותנו לדרך שבה הוא מבין את האבסורד של הקיום, על הוויכוחים שהיו לו עם יוצרים וסופרים, על כוחו להתפלמס, לעמוד על דעותיו.
    קראתי ושוב נזכרתי בהוגים שקדמו לקאמי, בדרך שבה ניטשה זעק את אי השלמתו עם חולשת האדם, עד כמה הרצון הזה לשלמוּת היה אחד מנגעי הדור: אי היכולת להתפשר, לראות את גבולות היכולת האנושית. קאמי הבין, שהשאיפה לטוטאליטאריות מביאה להרס. יש להגיע להשלמה שאין שלמות – ואין זה בגדר האפשר להכניס את התרבות, את החיים, למיטת סדום. על האדם להכיר במגבלות, בהתפתחות המקרית – ומכאן לשאוף לתיקון המצב. היומן שכתב יגיל מלמד אותנו בגוף ראשון, כיצד ניסה היוצר קאמי לתקן את הדברים, המרד היה אחת הדרכים שסלל בדרכו שלו, בכוחו המוביל לקחת אותנו לשיווי משקל אנושי.
    ספרו של יגיל מגלה בקיאות מרשימה בעושר המשימות שלקח קאמי על עצמו בתחום התיאטרון, ואנו למדים על המתח בין השאיפות לבין היכולת להשלים. כאשר קראתי בספרו של יגיל וכן בביוגרפיה 'אדם הראשון' על המורה גראנייה, נזכרתי בדמותו של הסופר גראן בספרו של קאמי 'הדבר'. ההשקפה הטוטאלית של גראן ביצירה 'הדבר' אינה מאפשרת לו להשלים ספר שהוא מבקש לכתוב. הוא משנה שוב ושוב אותו משפט ראשון של הספר הנכתב. גראן לעולם לא יוכל להשלים את ספרו, והוא עדיין טובע בביצה, באותו משפט ראשון – "בוקר מאי יפה אחד, ואמזונה גמישה, רכובה על סוסה המפואר, האדמדם-חום, הייתה עוברת, בינות הפרחים, בשדרות יער-בולון". גראן במלכוד פנימי, הוא נודד מווריאציה לווריאציה – המשפט שב וחוזר על עצמו – וקשה לגראן הסופר להשלים את הרומן. אנו למדים עד כמה האמנות היא פצצה מתקתקת, יש בה פוטנציאל לנחמה, אך האבסורד בקיום אורב לפתחנו.
    רן יגיל מתייחס לסיפורו של גראן, בקטע בו קאמי משווה עצמו לאותה דמות אומללה: "הסופר צריך למצוא לא להמציא, ואני הלכתי לאיבוןד. דווקא הכתיבה בעלת היסוד הביוגרפי המתרחב, הפחות ארכיטיפי, הפחות סמלי, הפכה אותי למעין גראן שב'הדבר' שלי, אותו פקיד שכותב תמיד אותו משפט" – שם, עמוד 129. המתח בין השלמה לשלמות נותר תמיד. יגיל מתאר בשמו של קאמי את השאיפה להשלים את ספרו האוטוביוגרפי 'אדם הראשון', את התאונה בה נהרג. כך בעמוד 131. לרגע חשתי שקאמי מבקש להשלים משאת נפש, אבל שומר אלמוני אומר לו, שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. קפקא והשער ריצדו באוויר…

    הלגיטימציה לכתוב ביוגרפיה
    אנו קוראים אוטוביוגרפיה מדומה – ורן יגיל הכותב מצליח להשחיל באומץ לב בין השורות מחשבות של קאמי, על כותבי הביוגרפיות המבקשים לספר את הסיפור שלו, והיו כאלה כבר בחייו. קאמי יודע -'ישנם חוקרי ספרות שבנו קריירה אקדמית על הכתיבה שלי, יש כאלה שחיים מזה". עמוד 130. ויגיל מהרהר בשם קאמי גם על כותבי הביוגרפיות:
    "לפעמים נדמה לי, שהביוגרפים שלי מכירים אותי יותר טוב ממני. למשל, אוליביה טוד. הוא גילה פרטים רבים עליי שלא היו ידועים לי. באמת. לא הייתי מודע אליהם כלל. והם נכונים" – שם, עמוד 68.
    ורן יגיל מוסיף עוד שורה ככותב מפיו של קאמי, שיש היסוס לגבי הלגיטימציה לכתוב את האוטוביוגרפיה, שהוא שוזר לפנינו:
    "לא לכל אחד יש את הזכות הזאת, שינברו בחייו חזור ונָבור כמו בחיי הסופרים הגדולים" – שם. אני מניח, שקאמי היה מאשר לרן יגיל לנבור בחייו ולכתוב את קורותיו…
    קריאה בדברי ימי קאמי אכן מאירה פכּים שונים ביחסו של הסופר הדגול לאקזיסטנציאליזם, ובדרכו שלו להגדיר את המרד, שכּה שאף אליו. קאמי מרד נגד חוסר הטעם שבקיום – ואנו רואים, כיצד ניסה לברוא מציאות אחרת. בין השיטין אנו למדים על הקשר בין קאמי לקפקא, לסארטר, להוגים בני זמנו. יגיל מתאר קרבה לקפקא בשורות הבאות: "דומה הייתי לגרגור סמסא לאחר השינוי האנטומי שאין ממנו חזרה. שכוּב על גבי, אן לכל היותר על צִדי…" – עמוד 43.

    היזהרו בבני עניים
    פרקי הילדות, שרן יגיל מפליא לכתוב בעט אמן, מצטיירים כיומן רוטט – מעיין מבעבע של תהיות וחידות, ומתוך כל זה צומח הילד הסופר. אנו מגלים אמת זו בפרק של קאמי בספרו 'האדם הראשון', בפרק 'חידה בעיני עצמו':
    "כן כן. ככה זה היה, אלה היו חיי הילד הזה, אלה היו החיים בָּאי העני הזה של הרובע, חיים בעבותות של עניוּת מרודה" – שם עמוד 229.
    נזכרתי באמירה של חכמינו – ת"ב, מסכת נדרים – 'היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה". רן יגיל לוקח אותנו מנתיבי העוני אל הצמיחה הרוחנית העשירה..בספרו 'האדם הראשון' הוא כתב כך על הרעב של הילד העני לפרוץ קדימה.
    "באפלה הזאת שבתוכו נולד הלהט הרעבתני הזה, תאוות החיים, שקיננה בו תמיד וגם עכשיו עודנה קיימת בשלמותה, ואין בה אלא כדי להגדיל עוד – במחיצת משפחתו ששבה ונמצאה לו ולנוכח מראות ילדותו – את מרירותה של התחושה הנוראה פתאום, שימי הנעורים חומקים להם…" – עמוד 233.

    הסופר מספר לנו על מותו
    בדרך מקורית מצליח רן יגיל לתאר את תורתו הקיומית של אלבר קאמי, בשורות האחרונות של ספרו – כאשר הוא מספר את סיפור מותו של קאמי – שאיפתו של הסופר לחיים ומצד שני את המבוך בשאלת הקיום של האדם:
    ההעזה של יגיל ניכרת, כאשר בעמוד האחרון של ספרו, הוא מנסה לתת מפיו של הסופר קאמי את תיאור מותו בתאונה. "גופתי התגוללה על הקרקע ומתוך תיקי הצידי התפזרו דפי כתב היד של 'אדם הראשון' אשר היו חתומים בדמי" – שם עמוד 134.
    כך קאמי נחשף בדרך מקורית מפיו של יגיל, והרי לנו וידויו לפנינו לאחר מותו:
    "במקום שבו אני נמצא כעת, אני יכול לומר לכם באופן ודאי, בדוק, עד כמה יקרים הם החיים. אני יכול להוסיף רק שיש לי נטייה חזקה מאד לחיים ולמשמעות העולם מכדי שאאמין, כי הכול אַין. מה יותר אבסורדי ומרד מזה: לחזור ברכבת האחרונה עם כרטיס אחד בכיס – או לא לחזור". עמוד 134.
    המונולוג הספרותי, שיצר רן יגיל, מיטלטל על מים סוערים, על הסיפון נשטפים חיים שהיו ואינם. היומן הטבול בדם מאיר לנו שורה שנשמטה מן הספר הלא גמור 'האדם הראשון' – ויש בה אמת. זו שורה ששולבה בנספח, שורה שהייתה הערה בין השורות, למזלנו לא נמחקה:
    "הספר הזה חייב להיות בלתי גמור. למשל: 'ועל האנייה שהחזירה אותו לצרפת' …".– עמוד 239.

    רב שיח בין משמעויות
    רן יגיל בחר למצוא את הילקוט בעצמו, שלף מתוכו דפים גנוזים מאותה אונייה אבודה, ולשזור מחוטיהם רקמה חדשה – וידוי ביוגרפי, שיש בכוחו לשורר סיפור חיים עשיר וסבוך. ספרות שלובה בהגות, אמנות הנחשפת בעט אמן ברגעים ייחודיים – בני משפחה, חברים, הדים מתקופות סוערות – הרי לנו עולם מפואר ושברירי בכל עליבותו ובכל עוצמתו. היופי עולה מן החיבור – מן ההיסטוריה הרוחנית, טלטלות המקום, המילים הנוגעות בכול על האכזריות והמחסור – וגם על זהרורי החסד. חיים ויוצרים למרות האבסורד, למרות הניגודים.
    אתה קורא ביומן שקרם עור וגידים בימינו שלנו – ומבין כיצד גוויל עתיק שלכאורה אבד, קם ומתעקש להאיר נשכחות. התובנות הנשזרות בין הדפים מלמדות אותנו, שאנו חלק מסיפור שהתחיל לפני שנולדנו. העולם הרוחני שלנו הוא רב שיח בין דורות, ואותו שיח שנרקם בין רן יגיל לאלבר קאמי הוא מעין גשר, כלי לבנות משמע גם מן האקראי. איננו עומדים מן הצד, זו משימה עבורנו: אנו חלק מן הסיפור. הדרך שלנו לנהל דו שיח, לקשור זיכרונות, היא קריאת כיוון לנו – להמשיך את הסיפור, לא לנטוש אותו. רן יגיל מספר, הבה נספר גם אנו. אולי נגלה קורטוב מן המובן בעיצומם של הדברים הקורים.

    לדף הספר

    הרצל חקק

    הרצל חקק, משורר, סופר ופובליציסט שימש יו"ר אגודת הסופרים בעבר (2005-2003, 2015-2011). ב-1965 נבחרו הוא ואחיו בלפור לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (הרצל שימש סגן). פירסם עד כה 8 ספרי שירה, וכן בשיתוף אחיו התאום בלפור כתב ספר מחקר על ברדיצ'בסקי ולקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים. שימש עורך הביטאון של "דואר ישראל".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 1

    תגובות


    3 תגובות על “סיפור חיים לאחר המוות הנורא”

    1. רן יגיל הגיב:

      הרצל היקר, מה שלומך?
      רציתי להודות לך על מאמר מקיף, יפה, פרטני, המחולק נושאית לפרקונים מדויקים.
      באמת שלמי תודה על הקריאה הצמודה. רן יגיל

    2. רוני סומק הגיב:

      בעקבות הרצל :אם תרצו ואם לא תרצו זהו ספר נהדר

    3. רן יגיל הגיב:

      רוני היקר, חחחה. שלמי תודה. רני

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    המומלצים של מרץ 2024

    מערכת
    האחרון | תמר גלבץ | הוצאת חרגול | 70.5 ש"ח |...

    חיים טובים וארוכים

    שי מרקוביץ'
    מחקר מוכיח: אלה שקוראים יותר, חיים יותר מנתוני המחקר שנערך בארה"ב...

    נעים להכיר, עמנואל בן סבו

    עמנואל בן סבו
    עמנואל בן סבו, מחנך, משורר, סופר ועיתונאי. נולד בבית שאן ב...
    דילוג לתוכן