על הספר "ברבורים בג'רוזלם ביץ'" מאת לילי פרי

את הספר של לילי פרי ברבורים בג'רוזלם ביץ' קראתי פעמיים. בפעם הראשונה קראתי והוקסמתי. טרדות מטרדות שונות מנעו אז ממני לכתוב על הספר ולכן לפני שכתבתי את הרשימה הזאת, קראתי את הספר שוב. והוקסמתי שוב.
היקסמות חוזרת, וסביר שהיקסמות כזאת תהיה גם בקריאה שלישית ורביעית של הספר, מלמדת משהו על הסגנון, שבהקשר המסויים הזה הוא דומה למוזיקה. גם יצירה מוזיקלית אפשר לשמוע שוב ושוב ולהיקסם כל פעם מחדש. ואכן, החל מתחילתו של הספר של לילי פרי, ממש מהפרק הראשון, השפה הכתובה נשמעת כמו מוזיקה.
כבר מזמן לימדו אותנו חכמי הספרות וחוקריה שחשוב לא רק על מה כותבים אלא גם (ואולי בעיקר) איך כותבים. ובספר של לילי פרי האיך הוא העיקר, ומוטב אולי לומר הסגנון הוא העיקר. כי הסגנון הוא הגיבור האמיתי של הספר הזה, וזאת מבלי להמעיט מיופיים ואיכותם של גיבורי הסיפור שהם דמויי מציאות ובו בזמן הם פארודיים, סאטיריים, מתכתבים עם ארכיטיפים אפלים ועם סרטי קולנוע זוהרים.
כבר בפרק הראשון מתחילה החגיגה הלשונית של הספר, חגיגת השפה והמילים. השפה היא עשירה אך לא גבוהה. זו בסך הכל שפת ימינו, אך היא חגיגית כשצריך, דוקרת כשצריך, חושפת כשצריך ומסתירה, בעיקר מסתירה הרבה כשצריך – כלומר כשהמחבר רוצה להסתיר – והיא גם מתוקה כשצריך, עם שביבי הומור. זו שפה רעננה, רעננה ללא הרף, ובעיקר מפתיעה. מלאה הפתעות. מתחילת הספר ועד סופו השפה לרגע לא משעממת. שפה שהיא כמוזיקה, כאמור.
הנה דוגמה קטנה מסופו של הפרק הראשון, שבו מתוארת חתונה ממבט על, מה שבשפה הקולנועית מכונה "לונג שוט":
"מישהי צחקה, ומישהי השתתקה, ומישהי היתה כל כך, כל כך מתוקה.
והתזמורת המשיכה לסחוף בנעימותיה, חלקן מצמררות.
נטיפים-נטיפים של אושר מאוים התנודדו, ליגלגו, חמקו, צילצלו קלות כענבלים רחוקים"
לא זה המקום לנתח בפירוט את הקטע המבריק הזה אך אפשר בכל זאת להבחין שבכל שורה יש הפתעה. בכל שורה יש שילוב של אופציות ושל ניגודים, כל אמירה מכילה בתוכה גם את היפוכה. התוכן המורכב הזה, מרובה האופציות ומרובה הניגודים, וזאת בשפה כל כך זורמת והרמונית, מייצג את מה שקורה בספר כולו. הניגודים בספר הם בין מבט-על למבט מקרוב, בין האמור למוסתר, למושתק, למוצפן, בין חתונה מושקעת וגרנדיוזית, סוערת, לבין עולם מאפיוזי נוקשה, בין התודעות של הדמויות, בין האפשרי לבלתי אפשרי שאולי הופך בסופו של דבר לאפשרי, ניגודים בין עולם המוזיקה והאופרה בברלין לבין בניו האלימים של שבט קשוח ששורשיו בהרי אסיה הרחוקים, בין מה שנאמר ומה שהובן, בין מה שלא נאמר ובכל זאת הובן,
השפה ההרמונית והזורמת, הצבעונית, נושאת עמה עלילה חידתית, שבה מתגלים לקורא טפחיים ומוסתר טפח (ואולי להפך: נמסר טפח ומוסתרים טפחיים), והמידע – חלקו נמסר ברוחב יד וחלקו האחר במשורה. וגם כשהוא נמסר – אם במשורה ואם ברוחב יד – הוא ממשיך להיות חידתי ומעורפל. החידתיות הזאת היא ללא ספק מכוונת, והיא אחת מאבני היסוד של הפואטיקה של הספר. כלומר, בצבעוניות, בזרימה, במוזיקליות ובהברקות של השפה מוצפן עולם נוקשה, מאיים, אלים, לא לגמרי מוגדר אך עולם שמהותו ועוצמותיו ברורות היטב לקורא, עולם שהוא לא מוזיקלי בעליל.
הנה דוגמה קטנה ואולי אפילו זניחה (ובכל זאת משעשעת ופארודית) לחידתיות המכוונת שיש בספר, דוגמה אחת מני רבות. הנה:
השאלה מי הדמות שמספרת את הסיפור לא עולה על הדעת כשקוראים את הספר. אפשר גם לומר שזה לא ממש חשוב, באמת לא ממש חשוב, אבל למרות זאת השאלה הזאת צצה פעמים אחדות בספר עצמו. האפשרות היחידה המצויינת בספר היא שאולי הכלה היא זו המספרת. אבל הכלה עצמה לא יודעת אם היא המספרת. יש מקומות בספר שבהם היא אומרת שכן, יש מקומות שהיא אומרת שלא, ויש מקומות שהיא תוהה בעצמה אם זו היא או לא. שעל כן, כאמור, מיהו באמת המספר/ת הוא עניין שולי וזניח אבל העובדה שהשאלה הזאת מופיעה בספר פעמים אחדות בגירסאות סותרת מעידה על הפן החידתי, המתעתע במכוון, ואם תרצו: הפארודי, של הספר.
עוד גורם שמשתלב בתיזמור של הספר הוא השימוש הדל, שהוא כמעט לא קיים, בשמות של הדמויות, ולעומת זאת שימוש בולט בתפקידן או במעמדן. כך מופיעים בספר "אם הכלה" ו"אם החתן", "האישה בשמלה האדומה", "האח המסוכן", "שלושת (האחים) הבכורים" (שהוא צירוף אוקסימורוני פארודי, כמו השם "ג'רוזלם ביץ'"). איפיון הדמויות והצגתן בצורה שכזאת יוצרים ריחוק פארודי שמשתלב היטב במגמה הפארודית/סאטירית/גרוטסקית של הספר. כך הדמויות הופכות להיות כמעין ארכיטיפים. אבל בו בזמן לחלק ניכר מהן נוספות תכונות אישיות שיוצרים תרכובת מיוחדת של דבר והיפוכו, של ארכיטיפ והיפוכו. הארכיטיפ מרחיק, יוצר סוג של זרות, לעומת זאת הפרטים הייחודיים מקרבים. והנה לכם גם כאן פן של משחק הניגודים שיש בספר.
לסיכום. לטעמי, ייחודו של הספר של לילי פרי הוא בשני דברים עיקריים. האחד, כאמור, הוא השימוש המבריק בשפה. שפה שהיא חגיגה צבעונית מקסימה, שפה שהיא סימפוניה של מילים. הדבר השני הוא התיזמור של כל שאר המאפיינים של הספר, שרק את חלקם הזכרתי כאן, תיזמור לקומפוזיציה מלוכדת והרמונית. ולא במקרה הזכרתי כאן מושגים מתחום המוזיקה, כי הספר ברבורים בג'רוזלם ביץ' הוא אכן כסימפוניה שמתוזמרת ביד אמן. וזו מחמאה גדולה לספר ולסופרת שכתבה את הספר.