אני אוהב ריח בצל. בצל שנחרך בשמן רותח שמבעבע בסיר ברזל כבד.

הסיר ניצב על דרגש בחצר חנות יד שנייה בשוק ביפו. ליטפתי את השקערוריות בקצות האצבעות, גירדתי בציפורניי את ציפוי האמייל, משקלו הכבד התאים לדרישותיי. הסיר נהדר לבישול איטי וארוך. לאחרונה אני מקפיד לאסוף פריטים משובחים אליי. רכשתי אותו.

השמן מתערבל בבועות קטנות של רתיחה ומעלה עשן עד שהוא על סף חריכה. אני קוצץ לחתיכות דקיקות בצל לבן, המיץ שלו ניגר לאורך קרש החיתוך. אני מסיט את ראשי לאחור ועוצר את הנשימה כדי למנוע מריח הבצל החי להדמיע את עיניי. בעזרת הסכין אני גורף את השבבים לשמן המקפץ באלימות.

אתה אלים מילולית ופיזית. אתה אלים כלפיי וכלפי ילדך. אתה אלים באילמוּת ובזעם שעצור בך. אתה לופת את הנשמה של כולנו, מתיש ומתסיס. האלימות שבך נטועה בך. האלימות יוצאת מתוך גופך החיצוני החולני ומתוך נשמתך הפנימית המעוותת. אתה אלים, אתה אלים.

המילים הנוראיות מהדהדות ומחלחלות לתוך גופי. המילים מאפשרות לאני המבודד שבי להתבודד לתוך עצמו יותר ויותר. כל מילה חובטת את עצמה לתוכי בחבטה עזה. אני נושם ולאוויר יש ריח טחב. המילים נחקקות בכותלי הגוף, בונות לעצמן עולם פרטי. אני מתנתק, איש מנותק הפכתי להיות. אני מנותק מעצמי ומהמילים הקשות, אני נתק שלם של חיים. עוצם את עיניי, מקשיב למילים הקודחות בכותלי גופי.

שים לב לעניבה שאתה קושר סביב צווארך בכל בוקר. סוגר את גרונך בעניבות מעוצבות, מצודדות, עניבות רמאיות, למראית עין אתה מאותת על שלוות נפש. אתה מלהטט בקסמיך, מתיז את עצמך אל העולם בהשפרצה של שקרים, אתה עלוב ואלים, אלים. העניבה המצועצעת שלך מחווירה בצביעותה העלובה, משרטטת את הרְמִייה והשקר הטמונים בך. 

האוויר בחלל המטבח הופך צורב ולמרות ניסיונות ההתחמקות העיניים דומעות קלות. אני מוחה את הדמעות בכף ידי החפה ממיץ בצל, מנסה לנטרל את הצריבה. אני משתדל לא לבכות. חשוב לי להחזיר את השליטה לחיי.

הריח משתלט על חלל המטבח הרחב ששיפצנו בשנה האחרונה בעלות עצומה. תִּקְווַת שווא של זוגות המאמינים שחייהם יסתדרו דרך שיפוץ הדירה. אריח חדש כנגד כל מריבה, ארון כלים מעוצב כנגד חידוד סכין, תנור כנגד התפרקות רגשית.

בלוטות הטעם שלי ערות לריח ואני מחדיר את חוטמי לפנים הסיר, נושם אל נחיריי את הארומה המופלאה של הבצל החרוך. לאחר כמה רגעים של טיגון, תחושת הצריבה בעין נעלמת וריח הבצל מתיישב בנחת. הבצל מתרכך קלות והופך שקוף, כמעט ניתן להביט דרכו. אני שוטף את העגבניות הבשלות וחורץ חריץ בסכין חדה במרכז כל אחת מהן, מסיר את העור שמתקלף בקלות וקוצץ את הבשר על קרש החיתוך, מאפשר לדם לזלוג על השיש המעוצב. אני שופך את התערובת האדומה לסיר העמוק. מקרב שוב את חוטמי לסיר ואוסף לתוכי את הריח.

את השום אני אוהב לטגן בחתיכות שלמות, גסות, לא חושב שזה מעיד בהכרח שאני גס, אני איש רגיל, תאב חיים, השום מעורר בי תחושה של געגועים לעצמי של פעם, כשהייתי נינוח ורפוי, מקבל ומתקבל. בעבר הייתי מאגר בטוח של טעמים.

חתיכות השום הגסות נצבעות גוון עכור ואני מוסיף פיסות פלפלים ירוקים קצוצים שנחרכים מיידית. אני בוחש ושולט בקצב החריכה, בניגוד לחיים החרוכים שלי שכבר מזמן יצאו מכלל שליטה.

אתמול בערב לאחר שהתנינו אהבה (איזה ביטוי יפה ומענג. לפעמים יש לי נטייה לומר מילים יפות ושקריות, אבל האמת שקופה כמו בצל שנצרב בסיר) – אחרי שהזדיינו בעייפות כדי לספּק צורך פיזי בלבד, היא קמה מהמיטה להתקלח ואני הבטתי בצדודיתה הנשטפת. בחדר עלה ריח מבחיל של דבר שנחרך יתר על המידה. מבעד הדלת השקופה עלתה ההֶמְיָה כגל המתמזג עם גל אחר. נחשול עצום של כָּאוֹס. מילים צלפו דרך המים הנשטפים, מפלים שוצפים וצלילים המספרים אמת. נהרות מילים חודרניות ללא כל רכות מימית. מילים זיפיות, דוקרניות. אני מרגיש אותה. הסתיימה המהוגנות המזויפת. התנדפו שנות האיפוק דרך זרם המים על גופה הזועם. המים הומים, הגוף מדבר: לך מפה, לך ממני טמא וחוטא, גופך שמצץ אותי רמס את שקריו בתוך ערוותי. אתה מחליא אותי. עוף מחיי. אוד מעושן של זיוף. עוף מתוכי, לך, קח את התרמיל ולך, לך, לך, אל תשאיר מאום אחריך.

ואני עוצם עיניים כאילו נרדם, כאילו חי.

אני מכין את ארוחת הערב כמו שהמשפחה שלי אוהבת. כזה אני, איש שמכין את הארוחות, מתקין קסמים. היו ימים מפויסים שבהם היא קראה לי מקסים הפרפרים. אני מחייך בתוכי ושם לב שהחיוך הפנימי שלי דומה לסיר הברזל המשומש, מלא שקערוריות.

אני אוהב מאוד פרפרים. כנראה בגלגול קודם שלי התעופפתי מפרח לפרח, ניזון מהטבע. איש פרפרים? אני? אני צוחק על עצמי, על חיי.

בעבר היא היתה מביאה לי פרחים. תודה על הארוחה הנפלאה שהכנת לנו, תודה על הלב הענק, אהובי, אישי, תודה שאתה איתי. ככה היא היתה אומרת. מפזרת סביבי עלי כותרת –  אני האדמה שלךָ. הייתי אוסף אותה בזרועותיי, לוקח אותה לחדר השינה, מניח את הפרחים על עורה הלוהט, כחוקר בוטניקה יונק מפטמותיה, טועם מטבורה, מבטנה ומרגליה החזקות כשורשים עבותים. רגליים עצומות של אישה מוצקה הנמסה תחת לשוני. פרח שלי, ערוגה של צמחים מבהיקים. טועם ממנה כפרפר הנמשך לצוף, יונק את הדבש מאבקניה, ונגמר.

עשרות שברי זכוכיות נותצו. זהרורים שקופים, אנדרלמוסיה זרחנית. תביט בי, תביט –  השברים אומרים את מילותיה, אני מביט. אתה לא נחנק איש הפרפר הנושם? איזו בדיחה אתה, אני אוכלת את השברים, אני מרפדת את עצמי בשברים. אל תחבק אותי, אל תיגע בי. לך, לך כבר, לך אליה, לך אליהם, לך לחיים שלך, אין לך זכויות, אין לך חסדים, אתה איבר גדוע, אתה כלום. הדמעות שלי הן לא עליך, הן עלינו, הן על הזמן האבוד, הן על זמן הכאב. אתה חושב שאלה שברים של ייאוש? אלה שברים של חסד. עכשיו לך.

אני מנמיך את הלהבה בכיריים והולך לסלון. שמח שהבית עדיין ריק, מגשש אחר האור בסלון. שלושה חודשים אחרי שיפוץ ואני עדיין לא יודע להתאים בין המתגים למנורות. יכול להיות שמנגנון ההַשְׁכָּחָה או ההשלמה בוחן ביסודיות את יכולת ההדחקה המפוארת שיצרתי. איש מדחיק חיים אני. את כל תנועת החיים הזוגית פוגגתי מעצמי. אני נושם.

לאחרונה כשאני משלים עם המילים שלה, יש לי רצון לנשום את המוות אליי, לתוכי. רגעים חדים של מוות. הבזק צבעוני ואנו מתים מחובקים. עטופים כמו מומיות, עטופים בסלוטייפ לבן דביק ומסרטן ומכוסים בשכבות של קרח. לפני כשנתיים עוד דיברנו על אושר בסיסי ואליס מוּנרוֹ[1] כתבה בספרה על יותר מידי אושר. רציתי למצוא את המתג.

אני מגשש באפלה, מדליק את האור בסלון וצועד למערכת האימתנית שקניתי בימי השיפוץ, חפץ המותרות היחיד שהוא שלי. מערכת מוזיקלית יפנית הכוללת גם רמקולים שחורים קטנים שתלויים על הקיר. כשמגבירים את הווליום, המוזיקה נשמעת בעוצמה בחלל הבית, ללא פילטרים מיותרים של נימוס. זאת המערכת שלי, רכוש פרטי. אני משמיע את הדיסק של מייק אולדפילד. המוזיקה מתאימה לקצב הפרטי הנע לי בתוך הגוף ברגעים שאני מתקין ארוחות למשפחה שלי. הטעם שלי מאוד ברור, עדיין מהדור הישן, מתמסר לצלילי העבר שלי.

הבשר הקצוץ מחכה לתורו להיצרב בסיר המלא בתערובת הצבעונית, אני טועם אותו באצבע, קניבל של חיים, אוהב את הבשר חי ומדמם, מעניין מה זה אומר עליי.

בשלן, פיה מתעוות בזלזול, אתה בורח לסירים, בורח למילים, אוהב ומפנק, כלום, נאדה, גורנישט, אבק, שנים שאתה חי בבועה המעוצבת שלך. איש, איש, איש, אני מדברת ואומרת לך ללא פילטרים, כדי שתדע, הכול יוצא דרכי, אני מספרת לך את סופי איתך, קשה לך לשמוע? אז מה? לי קשה לחיות.

אני משורטט דרך השרטוטים שלה. אני נמוג דרך מחשבותיה הנמוגות. אני מתפוגג דרך האחיזה הרפה שלה, היא מחייכת חיוך אפל, תקרא לי סיפור, תקרא לי ציור, תקרא לי צליל, אני כבר לא שייכת לך. אני כלום בשבילך ואתה כלום בשבילי, מְסַמֵּר, מחדד ושורף. אני יודע שהאמת בגוף לא משקרת.

הבשר נחרך בסיר, מתמזג בעגבניות, בבצל, בפלפל ובשום החי. מניפת צבעים מרהיבה. אני מפזר מלח ופלפל שחור, מוציא מהמזווה את הפפריקה האדומה החריפה, אני בוחש ומאפשר לתבלינים ללכוד את הטעמים. יש לי רגע להרים את עיניי אל השעון, השעה שבע וחצי. עוד חצי שעה ארוחת הערב תוגש לשולחן.

אני מסנן את הפסטה המסולסלת הרותחת בסיר הנוסף, שוטף אותה במים קרים, שופך אותה לקדרה הוורודה ומוסיף את התבשיל הצבעוני. מגרר גבינה.

אני מניח את הקדרה במרכז השולחן, עורך צלחות על תחתיות הבד שמגנות על השולחן החדש. מניח על השולחן כוסות ומוזג לתוכן מיץ לימון קר.

אני צועד לסלון ומכבה את המערכת בדיוק כשמייק אולדפילד נגמר.

[1] סופרת קנדית, נושאת פרס נובּל. ספרה 'יותר מידי אושר' בוחן בעין אירונית את המושג אושר.