ספר הביכורים של דינה מוקמל פרידמן נקרא בשם המספרי והטכני "מאה ואחת" ויש לו כותרת משנה הנקראת "מאה ואחד סיפורים. מאה ואחת מילים", רוצה לומר, כי מוקמל פרדימן היא שחקנית צורה מובהקת בפרוזה, משל יצאה מבית מדרשם של אנשי קבוצת "אוּלִיפּוֹ" ההיסטורית מן החצי השני של המאה העשרים בתרגום מדויק "אולפּנה לספרות פוטנציאלית", שהסופרים הבולטים מתוכה היו לדוגמה רֶמון קֶנוֹ הנפלא "תרגילים בסגנון", או ז'ורז' פֶּרֶק, "החיים הוראות שימוש". מדובר בסופרים המשימים על עצמם מגבלה טכנית באשר לשפה שבה הם כותבים או באשר למבנה היצירה, ומתוך המגבלה הטכנית הזאת הם מנסים להראות את היכולות הסיפּורתיות שלהם.

במקרה של מוקמל פרידמן היא מתחייבת בפני הקורא שכל סיפור יכיל מאה ואחת מילים בלבד ושבכל הספר יהיו מאה ואחד סיפורים והיא די עומדת בזה. אכן כל קטע הוא בן מאה ואחת מילים, אני קצת קטנוני אז ספרתי, אם כי יש כאן סיפורים מוצלחים בהיקף רחב יותר הבנויים כפרקונים בני מאה ואחת מילים, למשל, הסיפור הטוב "קלמנטינות" המכיל בתוכו פואנטה נבנית הנוגעת בשאלה של מגדר. ככלל, מוקמל פרידמן כותבת היטב ואף זכתה כבר בקריירה הקצרה שלה לשבחים מאת סופרים מוכרים כמו אשכול נבו ואפילו בפרסים. סיפורה "פסגות" זכה לייצג את ישראל בשנת 2019 בתחרות הסיפור הקצרצר של האיגוד האירופי לכתיבה יוצרת, וסיפורה "תל-אביב" פורסם לצד תשעה סיפורים זוכים נוספים על שלטי חוצות ברחבי תל אביב. שני הסיפורים כלולים כמובן בקובץ. כל הספר הזה מזכיר כמובן את קטעי האווירה הפרוזאיים שכותב מזה שנים המשורר רפי וייכרט בכתב העת "עתון 77" והנקראים בשם "מאות". קטעי פרוזה בני מאה מילה שראו אור גם בספר בהוצאת קשב לשירה, אלא שוייכרט המשורר כותב קטעי אווירה ומוקמל פרידמן היא בפירוש מספרת וזאת משימה קשה יותר.

גם מוקמל פרידמן, כמוני כקורא, כנראה חשה שהספר עלול להיות טכני מהסיבות הצורניות והדוגמטיות הללו, ולכן בספר כמה סיפורים מפותחים וארוכים יותר הבנויים מפִּרקונים של מאה ואחת מילים, כפי שציינתי; יש סיפור בשם "טוביה" שנשבר למין שיר או סיפור בשורות קצוצות בשני חלקים, ובסוף הספר יש מחזור סיפורים הקרוי "שבעה", שבעה סיפורים שנכתבו בעקבות אירועי שבעה באוקטובר. אבל מוקמל פרידמן במהותה ובסיפוריה הקצרצרים היא סופרת ישראלית אוניברסליסטית ואנושית העומדת במשימה לרתק את הקורא ביכולות שלה, אם כי קיים כאן סיכון שמרוב גיבורות וגיבורים ונרטיבים הנעים על פני כל כדור הארץ, ממש כך, מבליחים לרגע ונעלמים, הם פשוט לא ישקעו בתודעת הקורא.

לכאורה הביקורת הזאת הייתה צריכה להכיל מאה ואחת מילים בלבד, אבל התוכן לא מאפשר זאת כי יש לי מה להגיד, לכן רציתי להקל על עצמי קצת, כמו הסופרת עצמה במקרים מסוימים בספר זה, וניסיתי שהביקורת תכיל כפולות של מאה ואחת מילים, גם זה לא הלך. זה עסק קשה להגביל את עצמך במספר המילים כשיש לך מה לספר ולהגיד, משימה שרק נראית טכנית ופשוטה, אבל היא אינה כזאת.

אחרי קריאה בספר המעניין הזה המעיד לחלוטין על כשרונה של הסופרת, אם כי זה טבעי ולא כל הסיפורים הם באותה רמה, אפשר לחלץ מסקנה שכזו: מהלך הסיפור הוא בדרך כלל כזה: גיבור או גיבורה בוגדים או תומכים בעצמם או בזולתם, נמצאים במרחב מנוכר, יש רצף של פעולות שהם עושים, והפואנטה קשורה בדרך כלל בבן משפחה שלהם, או במישהו במעגל הקרוב אליהם. אלה בעצם סיפורים פסיכולוגיסטיים מתומצתים לעילא שמילותיהם נבחרו בקפידה. על פני מאה ואחת מילה מוקמל פרידמן בהחלט יודעת ליצור אווירה.

הנה סיפור הדגל של הספר הזה הקרוי "פסגות" שעליו תפארתה של מוקמל פרידמן, אלא שאני אהבתי מכול דווקא את הסיפור "שיבולים". כיוון שזה די כיף למבקר להדגים ולצטט כמו בביקורת שירה, למשל, הנה השניים השלמים לפניכם, אכן שווים קריאה. נא לקחת בחשבון בספירת המילים בכל סיפור נחשבו צירופי תחילית, וכן צירופים נוספים של מילים המחוברות במקף, כמילה אחת:

"פסגות": "ג'וליה לא מפחדת מאפרול שפריץ. בשבוע שעבר חגגה שבע-עשרה עם מטפס הרים מקריח בן ארבעים ושלוש מפירנצה, אחרי שהשקתה את עצמה בבר שנמצא בקומה העליונה של מלון הבוטיק היחיד בסנט יוהאן, בטירול. משם אפשר להשיט את התודעה בקו ישיר, עד לחידודי ההרים הלבנים. גם בלילה הכי שחור הם בהירים יותר מהקצפת שיוצקת אימה על צלחות מעוטרות ורדים מתפוררים, במסעדה המשפחתית. כששכבה עירומה בחדר, וסדין מלון קר על גופה הטרי, סיפר לה האיטלקי על המטפס הכי מקצועי באלפים. מחר יוכל לפגוש אותו, חייך אליה, מנצנץ. אל תטרח, חשבה. שבע-עשרה שנים אני מחכה לפגוש בעצמי את אבי. אבל שתקה. כל אחד והפסגה שלו".

והנה הסיפור האהוב עליי "שיבולים", יש לשים לב לקצב שלו: "שניהם ברכבת. הדרך מתל-אביב-השלום לחיפה נמשכת עד אין-סוף וכמה עוד הוא יכול להימשך ככה – 'בן זונה!' – אוהבת. הריאיון בסטארט-אפ של הבן של רוח'לה התפרק אחרי הנפת הכתף השלישית, למרות ה-'אחי', וה'אתה מבין אותי, אחי', ו'זה בסדר, אחי, הכול טוב', גם כשהיד העיפה את כוס התה הקר על השטיח המהודק במשרד הנקי שמשקיף לים – 'מניאק!' – הגדול – אוהבת. וילונות שערו נושקים לכתפיו ומוגפים על עיניו השקטות. הוא מציץ בעדם על השדות שבדרך, עיניו טובעות בשיבולים הנכונות, הזקופות – 'כוסאמק!' – חסרות הצרימות, והוא משתוקק אליהן. אישה לוחשת לחברתה בקצה הקרון, 'טורֶט.' ואביגיל מניחה את ידה על ידו כמו מחט על תקליט קופץ ומנגנת, שוב, אוהבת".

מעניין מאוד לאן תתפתח מכאן, האם תתעקש להמשיך להיות אמנית צורה שהיא שחקנית נשמה בתוך הפרוזה הישראלית כפי שדבקו בדבר קֶנוֹ וּפֶּרֶק הצרפתים, או שתפנה אל מחוזות סיפורת אחרים שבהם הצורה פחות דומיננטית.

מאה ואחת – מאה ואחד סיפורים. מאה ואחת מילים, דינה מוקמל פרידמן, עורכת: מוריה דיין קודיש, איור עטיפה: תמר טסלר, עריכת לשון: כנרת הלוי, הגהה: עופר זהר, עימוד: שרית רוזנברג, עיצוב עטיפה: אפרת לוי, 2 שתיים בית הוצאה לאור, 119 עמודים, 88 שקלים