דני-אל מלאכי | לילי פרי | הוצאת סלונט | 2025 |

הפואמה הייחודית שכתבה לילי פרי צוללת למעמקי המשמעות האמיתית של המושג א ה ב ה והיא עושה זאת בקצב מדבק שדוחף לרוץ משורה לשורה. וכך אני מוצאת את עצמי רצה משורה לשורה, מעמוד לעמוד בהתרגשות גובלת בהתרוממות.
אהבה? כבר המשורר הלאומי שלנו שאל את השאלה הנצחית בשירו הידוע, "אומרים אהבה יש בעולם. מה זאת אהבה?" סימן שאלה שמלווה את כל מי שלמד את שירי ביאליק בבית הספר. הפואמה של לילי פרי עונה על השאלה הנצחית: אהבת אמת זו אהבה לאחר, לשונה, לזה שהחברה מעדיפה לא לראותו ומקיאה מתוכה.
שתי שורות מופלאות משירו של וו. יו. אודן, "זה שאוהב יותר", קופצות לפני, ואני לא מוצאת להן מילים מתאימות בעברית:
If equal affection cannot be
Let the more loving one be me
(אולי: אם לא ייתכן לאהוב במידה שווה / אני רוצה להיות זה שאוהב יותר). האהבה האמיתית לא להיות האהוב ביותר אלא להיות האוהב יותר, כי היכולת לאהוב זו התכונה הנעלה ביותר.
הפואמה היא מדיטציה על אהבה, אהבה למישהו שונה, במקרה זה ילד, נער, צעיר, איש שלא מדבר, ששומע ולא מוציא הגה. נער "שותק וכחול מבט / שאין לו, /שלא היתה לו / מעולם / אף לא מילה אחת." האם הוא אוטיסט? המילה אוטיסט משמשת היום מילת גידוף והשפלה, ואף רודפת את המילה המזלזלת "אידיוט", ואילו הפואמה מעלה את דניאל, דני-אל, הילד שלא מדבר, לדרגת נסיך. ילד נסיך.
מבנה הפואמה מאזכר את הדרמה היוונית: קול האם, קול האב, מקהלת החברות הטובות, וקול מופלא וחדשני: שומר המילים, זה ששומר את המילים שהילד הנסיך לא מסוגל לומר. אבל הן קיימות, קיימות ולא נשמעות, הלוואי והיה לי שומר-מילים, השומר את כל המילים שאין לי אפשרות או הזדמנות או כישרון לבטא.
המשתתפים בפואמה, האם, האב, החברות הטובות אוהבים את הילד הנסיך, סוגדים לילד השונה. מדברי האב:
ידעתי שככל שאדבר אליו, / אקרא אליו / — — / הוא לעולם לא / ישיב. / גם לא לאותה מילה אחרת, / שנוספה עם השנים, / שם-תואר לאחרותו – /
לשתיקתו. לבדידותו. / הוא שו-נה, / זה מה שאמרו עליו, / וזו הסיבה שהוא לא עונה.
האוהבים אותו ומקשיבים לקולו הדומם יודעים את הסוד:
כי לא חרשות היא זו / ולא כבדות שמיעה. / כי בחדרי לבו / הקטנטנים / הוא מאזין לצליל, / לנגינה, / של שיר יפה, / ובעיניו פליאה… מעולם הוא לא דיבר / ולו מלה, / אך שירתו כשל מלאך / נושא לרום תפילה.
ויש קול נוסף במחזה הקלאסי-החדשני הזה: קולה של כותבת המילים. הכתיבה בחרוזים לטקסט המיועד למבוגרים היא עיסוק מורכב, רב-רבדי וכבד-משמעות: המילים המחורזות, כאילו בשפת ילדים תמימה, מסתירות כאב עמוק, אולי אף טרגדיה עמוקה. המילים המחורזות מעבירות אותנו לעולם של סיפורי אגדה, עולם של סיפורי ילדות אהובים מהעבר הרחוק וקושרים אותנו לילדותנו, לתקופה שמשחק היה עיסוק רציני.
לילי פרי, כותבת המילים, מעניקה מילים שרות לילד שלא מדבר.
בעיני רוחי אני רואה ושומעת את הפואמה הקיצבית, החדה הזו על הבמה. חוויה אמנותית מרגשת, ללא ספק, סולנים: האב והאם, מלווים במקהלה של החברות הטובות. ואודה, אני סקרנית להאזין לשתי מקהלות נוספות, מקהלת השכנים ומקהלת החברות הרעות. בתוך תוכי אני מקווה שהקולות של האם, האב, החברות הטובות ושומר המילים יתגברו על קולות שתי המקהלות הנוספות.
הפואמה הזו חוללה בי שינוי: אני יודעת כשבפעם הבאה אפגוש אדם אחר, אדם אוטיסט, אביט עליו בעיניים האוהבות של לילי פרי. לפחות מבטיחה לנסות. ואם אתקשה, זו תהיה עדות לפגם במי שאני.