שרית גרדוול היא סופרת, מרצה ועובדת סוציאלית. ספרה הראשון "סַפְּרִי תַמָּה תְמִימָה" יצא לאור בהוצאת פרדס (2014) ותרגומו לאנגלית בשם “Hamama” יצא לאור באמזון ב־2019. ספרה השני "הכול אודות סופי", רומן ראליזם־מאגי לנוער, יצא לאור כחלק מסדרת פרא בהוצאת טל־מאי (2023). ספר זה זכה בתמיכת קרן רבינוביץ'. כמו כן, מבחר סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים בעברית ובאנגלית.
לאחר עשר שנות מגורים בסקוקי אילנויי שבארצות הברית, שרית חזרה לגור במושבת נעוריה – פרדס חנה, שם היא עובדת במחלקה לשירותים חברתיים – אגף קהילה ורווחה בפרדס חנה־כרכור ומרכזת תכנית ״מעגל בנים״ לבני נוער במושבה. כשאינה כותבת או מגדלת את שלושת ילדיה, שרית מרצה בנושא היסטוריה ותרבות של יהודי תימן.

---

1. למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

אני כותבת כי אני חייבת. בלי הכתיבה דברים הופכים קשים ואפורים יותר. כשאני כותבת אני מתעלת חוויות הווה ועבר ומעבדת אותן דרך דמויות אחרות.
אני כותבת כי זה האושר שלי: לצלול לעולמות אחרים ולחיות דרך הדמויות שיצרתי. אני אוהבת להיות מופתעת במהלך הכתיבה, להישאר סקרנית ולראות לאן נגיע יחד. כשהכתיבה פורצת ומתחילה האהבה, שום דבר לא יכול לעצור אותה: לא הכלים, לא הילדים (סליחה) ולא שום דבר אחר.

2. באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?

מהרגע שלמדתי לכתוב, התחלתי לכתוב. אני זוכרת שהייתי ממציאה סיפורים לבן דוד שלי והחברים שלו בהפסקות בית הספר וכשהם גילו שכיף יותר לשחק ונשארתי לבד, התחלתי לכתוב ממש.

3. באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת?

אני זוכרת רגע מכונן בילדותי, ליד הסוסיתא של אבא שלי בחניה מתחת לבניין הקומות בפאתי מרכז הקליטה, כשחשבתי על השאלה המפורסמת ששואלים ילדים: "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?" וחשבתי שאם אהיה סופרת – אוכל להיות כל מה שאי פעם ארצה, שכל האפשרויות פתוחות בפני. אם אהיה סופרת אוכל להיות גם רופאה, טייסת, מגלת ארצות, ולמה בעצם להסתפק במקצוע אחד כשאפשר להיות הכול?

4. קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך.

לצערי הרב אין לי יום כתיבה טיפוסי. אני עובדת במאה אחוז משרה כעובדת סוציאלית ולומדת לתואר שני. הייתי רוצה חמש שעות ביום שמיועדות לכתיבה אבל כרגע יש לי בממוצע 8 שעות שבועיות.

5. איפה את כותבת? תארי לנו את סביבת העבודה שלך.

המשרד שלי בבית הוא ממ"ד קטנטן ולרוב אני פשוט יושבת ליד שולחן האוכל עם המחשב הנייד ואוזניות מבטלות רעש, כשהילדים מכינים שיעורים מסביבי.

6. מה או מי גורם לך השראה?

כל דבר יכול לגרום לי השראה: שירים שאני מקשיבה להם, נוף חולף בנסיעה, אנשים שאני מתבוננת בהם ומדמיינת מה הסיפור שלהם, זיכרונות ילדות וספרי היסטוריה. אני אוהבת היסטוריה – יש שם הרבה מאוד חומר לכתיבה.

7. מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

החיים? כמו שאמרתי, קשה לי למצוא זמן לכתיבה. אבל מה בולם אותי כשאני כבר בתהליך הכתיבה? ההתחלות הן קשות. קשה לי להתחיל משהו חדש כשאני עדיין מאוהבת לחלוטין בדמות הקודמת. קשה להשתחרר מעולם אחד ולהתמסר לאחר, אבל ברגע שזה מתחיל לזרום, זה כבר זורם בדרך די יפה עד לשלב השכתוב 😊.

8. האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה, ואיך את מפתחת אותה הלאה?

בדרך כלל יש סיפור שאני רוצה לספר. יש רעיון לעלילה, הרפתקה, ואז אני בוחרת את הדמויות שאני חושבת שיהיו מעניינות בתוך הסיפור הזה. מהר מאוד הדמויות משתלטות על העלילה ומשנות לי את הכול.
לפעמים אני בוחרת נושא שמעניין אותי, בדרך כלל שקשור להיסטוריה של יהודי תימן, ואז מדמיינת סיפור שהיה יכול לקרות באותה סביבה.
כתב היד היחיד שהתחלתי עם דמויות ברורות היה "דוד ויונתן" אבל גם שם היה סיפור שעניין אותי לספר, להבין כיצד התפתחה האהבה הזאת, המפורסמת, שהייתה טובה מ"אהבת נשים".

9. איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

כשאין לי עוד מה לשפר, כשאני לא מסוגלת לשנות יותר שום דבר, אז צריך עיניים נקיות וזרות לקרוא ולהאיר.

10. אילו סיכונים לקחת בכתיבה שלך שהשתלמו בסופו של דבר?

אני לוקחת כל מיני סיכונים; אני עדיין לא יודעת אם הם השתלמו. הבחירה לכתוב רומנים היסטוריים לנוער היא סיכון יחסית גבוה. ניסינו לטשטש ככל האפשר ב"הכול אודות סופי" את העובדה שהוא מתרחש בזמן העלייה מאתיופיה במבצע משה. הכול שם חוץ מתאריכים. כתב היד הבא שלי לנוער בכלל מתרחש בין גירוש ספרד לגילוי אמריקה. אני לא חושבת על זה לפני שאני כותבת: אני קודם קוראת, עושה מחקר, כותבת בהתלהבות ואז מבינה שאולי אין שוק למה שאני כותבת.
סיכון אחר הוא שאני כותבת באופן גרפי מאוד, משהו שלמדתי ממורי ורבי סטיבן קינג. תאור גרפי של סצנות מסוימות לא מתקבלות בצורה טובה אצל כל אחד.

11. אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?

כבר כתבתי קודם על סטיבן קינג, היכולת שלו לבנות פנטזיה מתוך עולמות נוסטלגים ולבחון ולבחוש בנפש האנושית. בנוסף, הספר האהוב עלי בכל הזמנים, שנהגתי לקנות עותקים ממנו ולחלק כמתנה, היה "חיי נער" של רוברט ר. מקאמון: רומן התבגרות שכבר בהקדמה מסביר מה המשמעות של להתבגר ולמה לא כדאי בכלל, כי הקסם נמצא בדיוק שם, בנקודת המבט של הילד על העולם.

12. האם ואיך את עושה שימוש כסופרת במדיה החברתית?

בהחלט. במשך כשנתיים פרסמתי בפייסבוק ובקבוצת WhatsApp למי שרצה סיפורים קצרים במסגרת "סיפור בשבוע" וזה היה נחמד "לקחת" במה ולא לחכות לפרסום מוסדי. התגובות החמות וקהל הקוראים עודדו אותי להמשיך לכתוב ולפרסם וככה גם ניסיתי לבנות סוג של קהילת קוראים.

13. אילו תגובות את מקבלת מקוראים?

התגובות האהובות עלי מהקוראים של ספרי הראשון "ספרי תמה תמימה", המבוסס על סיפור חייהם של סבתי וסבי שעלו מתימן לפרדס חנה, היו כשקוראים רבים סיפרו שנהנו לחזור ל"בית סבא וסבתא" ועבורם זה היה סוג של חיבוק מהעבר. במיוחד אהבתי את אלו שכתבו לי שהם בדרך כלל לא קוראים ספרים ואותו הם קראו בהנאה רבה.
התגובה הטובה ביותר הייתה של אישה יקרה שאחרי שקראה את הספר הלכה לחפש את סבתי ז"ל וביקרה אותה בבית החולים הגריאטרי שבו היא הייתה מאושפזת, והן שוחחו על הספר ועל חייה של סבתי. למחרת סבתי נפטרה. אותה אישה חזרה לבקר ולאחר שלמדה כי סבתי, שאליה נקשרה בעבותות בגלל הספר, נפטרה – הלכה לשבעה וביקרה ושוחחה עם כל הדודים שלי וסיפרה להם על השיחה האחרונה עם סבתא ועד כמה הייתה עוד צלולה.

על "הכול אודות סופי" התגובות עדיין מגיעות ונכון לעכשיו הן מתחלקות בין אלה שלא הצליחו להפסיק לקרוא לבין אלו שקוראים לאט כדי שזה לא ייגמר. בינתיים רק קוראת אחת, חברה יקרה, הגיבה כי לא צלחה את סצנת המין הגרפית באחד הפרקים הראשונים והפסיקה לקרוא. ברור שמכל התגובות האוהבות דווקא שלה נתקעה איתי (ראו ערך: סיכונים שאני לוקחת).

14. על כמה מיזמים את עובדת בו זמנית?

אחד ארוך וסיפורים קצרים. כשאני מושקעת ברומן ובדמויות שלו קשה לי מאוד להתחבר לדמויות אחרות – הן עלולות גם להתבלבל לי. עם סיפורים קצרים זה אחרת: סיפור קצר יכול להיות נקודתי מאוד ולא מחייב התאהבות קשה מצידי.

15. מה את עושה כאשר את לא כותבת?

עבודה סוציאלית זו עבודה שואבת מאוד והעומס במחלקה גדול מנשוא. כרגע, בשלב זה של חיי, אני מושקעת בה ובפונים שלי ומנסה לתת שירות טוב ככל האפשר. בנוסף, אני לומדת תואר שני בעבודה סוציאלית מסלול קליני – ילד ונוער. אני מבשלת רק בימי שישי ונשענת רבות על אישי היקר שמצליח לעבוד, לחקור, ללמד, לעשות כביסה, לטפל בכלבה ולבשל (בריא מדי).
אני גם מנסה להיות אמא טובה. זו, לדעתי, העשייה החשובה והמאתגרת ביותר.