סופר, קולנוען ומוזיקאי ישראלי, מחבר הספר "אמונה עיוורת"

למה אתה כותב? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?
הכתיבה שלי פורצת משני מקומות שונים לגמרי.
האחד הוא רצון לומר שחמלה ואהבה אינן רק מרגשות, אלא יש בכוחן לרפא. אני נמנע במכוון מהמילה “גאולה”. היא נשחקה והוטענה במשמעויות שאינן מעניינות אותי. אני כותב הן לאנשים מסוימים שאני מכיר היטב אך איני יכול להעלות נושאים מסוימים בשיחת חולין, וגם לאנשים שאיני מכיר כלל.

המקום השני פשוט יותר: יש לי סיפורים, ואני רוצה שיהיה להם קהל. פעם זה היה קל. כשיצרתי את “סיפורים לשעת לילה מאוחרת” היה ערוץ טלוויזיה אחד וכמעט חצי מדינה צפתה. היום הדרך אל הקהל מורכבת יותר.

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאתה יודע לכתוב?
התחלתי לכתוב בגיל צעיר מאוד.
בכיתה ב’ קראה לי המורה אל מול כל הכיתה וביקשה שאביא את המחברת. היא פתחה אותה, הרימה אותה באוויר ואמרה: “ככה לא כותבים”. כתב היד הבלתי קריא ליווה אותי שנים. בתיכון קיבלתי ציונים נמוכים בספרות, והמורה אמרה לי פעם שהיא כלל לא טורחת לקרוא את סיפוריי.
רק מאוחר יותר, כשכתבתי תיאור של לילה בעיר והמורה ביקשה ממני להקריא, נפל האסימון. אחרי הדממה אמרה רק מילה אחת: “יפה”. ובהפסקה לחשה לי תלמידה: “אהבתי את הקטע עם החתולים”. זה הספיק.

מתי התחלת להתייחס לעצמך כסופר?
מעולם לא באמת. אני קולנוען שכותב סיפורים.

קח אותנו ליום כתיבה טיפוסי שלך.
אין לי משמעת של סופר. איני מסוגל להחליט שאכתוב עשרה עמודים בכל מחיר. אני כותב רק כשהסצנה ברורה לי לחלוטין. במקביל אני עוסק גם במוזיקה ובקולנוע, וכמעט תמיד נמצא בעיצומה של עריכה.
בספרי האחרון “אמונה עיוורת” עבדתי בצמידות עם אבישי מירון, חברי מזה שנים רבות, ששימש עורך ושותף ספרותי. הייתי מעביר לו פרקים, והיינו משוחחים עליהם אל תוך הלילה.

איפה אתה כותב?
המקום השתנה עם השנים. אני בן דור שחווה את כל המהפכות הטכנולוגיות: מהעיפרון, לעט, למכונת כתיבה, למחשב ענק שהלך והצטמצם עד שהפך לענן. כל אלה טבועים בי. לאחרונה באורח פלא חזרתי לניר ולעיפרון.

מה נותן לך השראה?
נשים יפות שעצמות הלחיים וקווי השפתיים שלהן מזכירים לי את הילדה הראשונה שבה התאהבתי בגיל שמונה.

מה מקשה עליך לכתוב?
הידיעה שבזמן הכתיבה אני מנותק מהחיים עצמם. אולי לכן נולדה ההמצאה של כתיבה בבתי קפה.

איך אתה כותב – מהעלילה או מהדמויות?

כמעט תמיד מהעלילה, ורק אחרי שאני יודע את הסוף. לפעמים זה מתחיל מקצה של רעיון, משפט שרשמתי במחברת. המחברת עצמה היא לא תוכנית עבודה אלא שדה ניסוי. דמה לעצמך שאתה עיוור מלידה, חירש מלידה. אין מגע, אין ריח, אין טעם. החושים, כך נדמה לי לפעמים, הם שקריים. אולי הדרך היחידה להתחבר אל משהו אמיתי היא לנסות ולנטרל אותם. השאלה איננה אם יש חיים אחרי המוות, אלא אם אהיה מודע לכך. מה הטעם בידיעה שנשמתי התגלגלה למלך אדיר כוח אם איש לא יספר לי על זה.

ובאותו עמוד, כמעט בלי מעבר:
הסלחנות שבה הוא מתייחס למשיכות בכספומט, לעומת הזעם שתוקף אותו כשהוא רואה את אותה שורה בדפי הבנק בבוקר שלמחרת. “שמור את העודף”. שני שטרות. “קודם כול תודה, אבל זה לא מספיק. יצא לך ארבעים ושתיים”.

משחק קלפים משמים. אין גפרורים בבית. בלי סיגריות הוא איש אבוד. הוא יורד למטה בזעם, אבל מוצא את עצמו דווקא בחנות הדגים שלו. הקונה כבר שם. התשלום האחרון עובר ידיים. חבקוק נוסע. בחנות נשאר קרפיון אחד, אחרון, שלא הוצא מהבריכה הקטנה.

מכאן הסיפור כבר מתחיל לדרוש את עצמו ואני רק המתווך.

 מתי טקסט מוכן?
לעולם לא. היוצר משתנה כל הזמן, ומה שנכתב אתמול היה נכתב אחרת היום. אני משחרר טקסט לדרכו באמירה: “זה המיטב שאני יכול כעת”. פעם אפילו מחקתי שורה מספר שלי אצל ידידה שגרה למזלי בקומת קרקע רגע לפני שהמשטרה הגיעה בעקבות תלונה על פריצה.

אילו סיכונים השתלמו לך בכתיבה?
הערבוב בין עולמי האישי והאינטימי לבין הדמויות הבדיוניות. הקוראים מחפשים את הרגעים האלה.

מה אתה אוהב ומה פחות בתהליך ההוצאה לאור?
אני אוהב את ריח הספר החדש בבית הדפוס. אני פחות אוהב לענות על שאלונים, אם כי הנוכחי הוא  מהנסבלים שבהם.

מי השפיע עליך כסופר?
ברונו שולץ, ש”י עגנון, ספר בראשית . ספר תהילים. וכן. בלי בושה. כמו כולנו. העץ הנדיב.

איך אתה משתמש במדיה החברתית?
בזהירות. אני מפרסם לעיתים קטעים וממתין לתגובות.

אילו תגובות אתה מקבל מקוראים?
אלה שלא אוהבים לא מגיבים. אלה שכן , מגיבים בעוצמה. באמזון קיבלתי תגובות מרגשות מקוראים מכל העולם על ספרי האחרון "הפולנייה הטובה" או בגירסתו האנגלית "בתו של הפרטיזן" 

על כמה פרויקטים אתה עובד במקביל?
יותר מדי. אני מסיים הקלטת אלבום בשם “סקסופון בחניון”, עורך את הסרט 201,  וכותב ספר חדש.

מה אתה עושה כשאתה לא כותב?
אני מחלק את זמני בין צרפת לישראל. בצרפת,  משפחה ונגינה ברחובות שטרסבורג. בישראל , ילדים, נכדים, חברים וטיולים במחוזות הילדות.

על מה אתה עובד עכשיו?
אני עורך את הסרט 201   ומתחיל רומן חדש המבוסס על סיפור קצר בשם “הים”, על ילדה פלסטינית ממזרח ירושלים שכל רצונה לראות את הים. הגשתי את הסיפור לפיתוח בקרן הקולנוע הישראלי  כבר לפני עשר שנים, כך שאיני מרגיש שאני לוקח רעיון מאיש. להיפך.