דני קדם – אמן פלסטי ומחזאי. ספרו האחרון "השה האובד" יצא בינואר 2025 בהוצאת "קינמון".

למה אתה כותב? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?
אני כותב מתוך דחף פנימי עמוק ליצור. הכתיבה היא מסע קסום של בריאת עולמות ודמויות, והתענוג שבצפייה כיצד הן מתמודדות עם הקונפליקטים שאני מציב בפניהן. לאחר שנים של כתיבת מחזות, שם הדמויות מקבלות חיים על הבמה, החלטתי לקחת אתגר חדש ולכתוב רומן. המעבר מכתיבת מחזה לפרוזה הוא עצום – זו שפה אחרת, מדיום אחר, והזדמנות להעמיק אל תוך עולם פנימי שלם ולהתבונן בנפש האדם מזווית שונה לחלוטין.
מעניין שבשני חצאי חיי – במערכת הביטחונית וכיוצר – מצאתי את עצמי בסיטואציות של עבודה אינטימית מול משימה. אולי זה המקום שממנו פורצת הכתיבה – אותו מרחב אישי של התמודדות עם אתגר, של יצירת משהו חדש מתוך חוסר ודאות, כשאתה לא יודע לאן בדיוק יובילו אותך הדמויות והעלילה.

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאתה יודע לכתוב?
התחלתי לכתוב בגיל 50, אבל למעשה הכתיבה תמיד הייתה שם, כמו וירוס רדום שחיכה לרגע הנכון "לתקוף". אולי הייתי צריך את שנות הניסיון והבשלות כדי לתת לו להתפרץ. מנקודת מבטי, לעולם לא מאוחר להתחיל פרק חדש, במיוחד ביצירה.

באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופר/משורר?
יש אומרים שאתה נחשב לסופר רק אחרי הספר השני, אבל אני חושב שההגדרה עמוקה יותר. התהליך הארוך והמורכב של כתיבת 'השה האובד' הוא שגרם לי להרגיש סופר. זה לא קרה ביום אחד – זה היה מסע של שנים שכלל תחקיר מעמיק, למידה אינטנסיבית, כתיבת טיוטות אין ספור, והתמודדות עם אתגרי הניסוח והמבנה.
חלק מהתהליך כלל מחקר מעמיק בעולמות שונים – למשל, כדי לתאר בצורה אותנטית את חיי המנזר בירושלים, הייתי צריך להכיר מקרוב את העולם הסגור הזה. זו הייתה הזדמנות להציע לקוראים הצצה לעולם שרובנו לא מכירים. כשאתה חי את היצירה שלך יום יום, כשהיא הופכת לחלק בלתי נפרד מהחיים שלך – זה הרגע שבו אתה מבין שאתה סופר.

איפה אתה כותב, תאר לנו את סביבת העבודה שלך?
אני מעדיף לכתוב בשעות הבוקר ואך ורק בחדר העבודה שלי, מול מחשב נייח. יש משהו בפינת העבודה האישית הזו, בסביבה השקטה והמוכרת, שמאפשר לי להיכנס לעולם היצירה. לפעמים ברקע מתנגנת מוסיקה רגועה, אבל זהו.
אבל הרעיונות, אה, הם מגיעים בכל מקום – בנהיגה, בהליכת הבוקר, או אפילו במקלחת. הטלפון הנייד תמיד איתי, לתפוס את הרגעים האלה בהם אני מצליח למצוא פתרון לבעיה שצצה בסיפור ולרשום אותו לפני שיתפוגג.

מה או מי גורם לך השראה?
אני נמשך לסיפורים אישיים מרתקים ולדילמות מוסריות שמאתגרות את גבולות המחשבה והרגש. מעניין אותי המקום שבו אדם עומד מול בחירות קשות, שם נחשף אופיו האמיתי. ב'השה האובד' זה בא לידי ביטוי בהתמודדות של הדמויות עם קונפליקטים פנימיים וחיצוניים, במפגש המורכב בין אמונה לספק, בין מותר לאסור. אלה הרגעים שבהם נוצרת ספרות משמעותית.
בספר אני בוחן למשל את ההשלכות ארוכות הטווח של רצח פוליטי, דרך חקירת רצח הרוזן ברנדוט ב-48. הנושא הזה, למרבה הצער, רלוונטי היום כמו אז. זה סיפור מרתק של חוקר שנדחף על ידי הצורך לגלות את האמת, עד שהודח מתפקידו.

מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?
עד כה, למרבה המזל, לא נתקלתי בחסמי כתיבה משמעותיים. אולי זה קשור לכך שהתחלתי לכתוב בגיל מאוחר יותר, כשכבר הייתי בשל ומוכן לתהליך. הדחף ליצור והסקרנות לגלות לאן יובילו אותי הדמויות חזקים מכל מחסום אפשרי.

האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה, ואיך אתה מפתח הלאה?
התהליך אצלי משלב בין דמויות לעלילה, אבל הכל מתחיל מניצוץ השראה ראשוני. ב'השה האובד', למשל, ההשראה הגיעה לאחר קריאת ספרה של נתיבה בן יהודה על חוויותיה כלוחמת פלמ"ח. תוך כדי הקריאה צצה והופיעה דמות מורכבת – 'נעמי', תמהיל מרתק של חוקר אכזר ואיש חכם. משם יצאתי למסע ספרותי שמשלב בין אירועי אמת לדמיון, בניסיון לפענח את דמותו של 'שירה'. הדמויות והעלילה מזינות זו את זו – ככל שהדמויות מתפתחות, כך גם העלילה נפתחת לכיוונים חדשים ומפתיעים.

איך אתה יודע שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?
הלוואי שזה היה כל כך פשוט… אני יכול לחשוב שהטקסט מוכן, אבל יש פונקציה קריטית שלא תמיד מסכימה איתי – העורכת. התרומה של העורכות היא מאד חיונית ומשמעותית. אני זקוק לתובנות שלהן, לניסיון שלהן. הדיאלוג עם העורכת הוא חלק בלתי נפרד מהבשלת הטקסט, מהפיכתו למוכן באמת.

מהם החלקים שאתה הכי אוהב והכי פחות אוהב בתהליך הוצאת ספר לאור?
החלק המרתק ביותר בתהליך היה יצירת המבנה המיוחד של 'השה האובד' – רומן כפל זמן שמשלב שני סיפורים מקבילים. סיפור היסטורי מתקופת טרום המדינה ושנותיה הראשונות, שהוא הסיפור העיקרי, וסיפור עכשווי שמתנהל בהווה. האתגר והקסם היו ביצירת ההשקה בין שני הסיפורים, עד שהם מתלכדים לסיפור אחד מגובש. זה היה כמו פתירת פאזל מורכב ומרתק.
החלק הקשה ביותר? ההחלטה על סיום הסיפור. תמיד יש תחושה שאפשר להמשיך, שיש עוד כיוונים לחקור, עוד שכבות לחשוף. אבל בשלב מסוים צריך לדעת לשחרר.

אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?
בין הסופרים העבריים: א.ב.יהושע. חיים באר, צרויה שלו, והזרים: אלזה מורנטה, סאראמגו.

האם ואיך אתה עושה שימוש כסופר במדיה החברתית?
אני נמצא בתחילת דרכי בעולם המדיה החברתית. כסופר בתחילת דרכו, אני לומד להכיר את האפשרויות והפלטפורמות השונות שיכולות לחבר ביני לבין הקוראים. זה עולם חדש עבורי, בדיוק כמו שכתיבת רומן הייתה עולם חדש אחרי שנים של כתיבה לתיאטרון.

אילו תגובות אתה מקבל מקוראים?
התגובות שאני מקבל מהקוראים נוגעות בכמה רבדים. ראשית, יש את ההיבט ההיסטורי – קוראים מודים לי על שעזרתי להם להכיר פרקים בהיסטוריה של הארץ. מעבר לזה, מה שמרגש אותי במיוחד הוא לשמוע על חווית הקריאה שניתקה אותם מהשגרה וסחפה אותם לתוך העלילה המורכבת. הם מדברים על התיאורים שהעניקו תחושה אמיתית של המקום והתקופה, על הזדהות עמוקה עם חלק מהדמויות לצד כעס על דמויות אחרות. מה שמשמח אותי במיוחד הוא לשמוע שהסיפור ממשיך ללוות אותם במחשבות גם אחרי שסיימו את הקריאה – זה בדיוק מה שקיוויתי להשיג.

על כמה פרויקטים אתה עובד בו זמנית?
אני מאמין בהתמקדות מלאה בפרויקט אחד בכל פעם. רעיונות חדשים תמיד צצים, וכשזה קורה אני רושם ושומר אותם – הם מחכים בסבלנות לתורם. זו דרך העבודה שמתאימה לי, שמאפשרת לי להיכנס לעומק של כל יצירה.

מה אתה עושה כאשר אתה לא כותב?
מרבה לקרוא, לראות סדרות בנטפליקס, לראות כדורגל לשחק עם הנכדים ולצאת לטיולי טבע.

על מה אתה עובד עכשיו?
אני חוזר לאהבתי הראשונה – כתיבה לתיאטרון. אני עובד על מחזה שעוסק בפילוג בתנועה הקיבוצית בתחילת שנות החמישים. זו תקופה דרמטית בתולדות המדינה, שבה אידיאולוגיה, פוליטיקה וקשרים אישיים התנגשו זה בזה. כמו ב'השה האובד', גם כאן אני מוצא את עצמי חוקר תקופה היסטורית מרתקת. אני ארצה להביא לקדמת הבמה סיפור שראוי שיסופר.