על מה הספר? מי לדעתך יקרא או קרא את הספר שלך?

ספר הביכורים שלי "המשרפה של ללי", יצא לאור בהוצאת סטימצקי בפורמט קונבנציונלי (מודפס), וניתן לרכישה באינדיבוק בפורמט דיגיטלי. "המשרפה של ללי" הינו סיפור מקאברי, אך משעשע, על קיבוצניקית המנסה להציל את קיבוצה הגוסס באמצעות הקמת עסק לשריפת גופות, ואת עצמה ע"י מציאת תורם כליה. בתחילה קראו את הספר אנשים שמכירים אותי, ועם הזמן מאוד שמחתי לגלות שאני מקבלת תגובות גם מזרים.

אני חושבת שאנשים בסביבות גיל 55-35 שחוו משברי גיל, מחלה או משברים בזוגיות, אך עדיין מסוגלים להביט על העולם מבעד למשקפיים וורודים, יתחברו לספר שלי. זה ספר שמשתמש בהומור כדי להתגבר על משברים, לא מפחד לשחוט פרות קדושות כמו קרמציה – שריפת גופות, בקיבוץ בו עדיין גרים ניצולי שואה ובארץ בה הדבר אסור מבחינה דתית – ומשלב אהבה לסדרות טלוויזיה ולקולנוע, הן בסגנון הכתיבה והן באזכורים בגוף הספר.

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שיש לך את זה?

בכיתה ו' (1983) כתבתי מעין המנון לשכונה שנולדתי וגדלתי בה, שכונת נווה־שרת בת"א. "הלבשתי" מילים על גבי מנגינת השיר "יונה פעמונה". השיר הושר בטקס כלשהו ואפילו הועבר לתלמידי בית הספר היסודי, שנים לאחר שסיימתי ללמוד בו. אפשר לומר שמאז התאהבתי או אפילו, התמכרתי. כשהיה עלי לבחור לעצמי מקצוע, קיוויתי לשלב בין אהבתי לקולנוע ולטלוויזיה, לבין אהבתי לכתיבה. גידלו אותי להכיר בעובדה שמקצועות אלו אינם פרקטיים ולכן פניתי לכימיה ולתכנות מחשבים – מרחק שנות אור מכתיבה ויצירתיות. בגיל 40, כשחליתי באי ספיקת כליות, התפטרתי מעבודתי הרווחית בתחום ההייטק והלכתי ללמוד תואר שני בתסריטאות במגמה לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת ת"א ונהניתי מכל רגע! לאחר סיום התואר עברתי טיפולי דיאליזה והשתלת כליה, ובמשך הזמן הזה אספתי ניצני רעיונות שנכתבו במהלך לימודי התסריטאות, ובניתי סיפור שהפך בסופו של דבר לספר הביכורים שלי. ו… כן, בסופו של דבר אימא שלי צדקה, אומנות זה לא פרקטי.

האם את דומה לדמויות שלך?

בספר שלי יש הרבה ממני. ללי זלמן, גיבורת הספר, דומה לי. מצד אחד היא נאלצת לעבור הליכים רפואיים שגם אני עברתי, מתמודדת עם דימויי גוף, עם השינויים העוברים על גופה בשל גילה ובשל מחלתה, ומאוד שונה ממני מצד שני – היא אסרטיבית, אמיצה, פועלת בצורה אקטיבית למען השגת מטרותיה. אולי יש בה המון תכונות שהייתי רוצה שיהיו לי. גם אם הייתי כותבת ספר מד"ב היה בו משהו ממני. אם יתנו לי ולכותב נוסף לכתוב על אותו נושא בדיוק, נקבל שני סיפורים שונים לחלוטין היות וכל כותב מביא אל הסיפור את עולמו הפנימי וחוויותיו האישיות. וטוב שכך.

אורלי גליבטר אדלר. המשרפה של ללי

איך נבחר השם לספר האחרון?

שמו המקורי של כתב היד שהגשתי לסטימצקי היה "סמיך ממים". רציתי שם שיתקשר מצד אחד למחלה, לטיפולי הדיאליזה ומצד שני לנושא המשפחתי. ללי מגלה שלמרות שדם סמיך ממים, היא לא יכולה לקבל את עזרתם של בני משפחתה כמובנת מאליה. עורך הספר, עמיר שינקמן, הציע לשנות את השם היות והשם המקורי לא התאים לז'אנר ולהלך הרוח הכללי של הספר. "סמיך ממים" מתקשר יותר לסוגה הרומנטית ו"המשרפה של ללי" מתקשר יותר לספר דרמטי־קומי, למרות שהוא עלול לעורר אנטגוניזם – המילה "משרפה" מתקשרת מיד לשואה (ספר קומי כבר אמרתי?) אך בתור בת לניצולי שואה, בחרתי ללכת על השם הזה ולעמוד מאחוריו, היות ואני מאמינה שקרמציה היא האופציה המכובדת וההגיונית ביותר לפרידה מן העולם.

למה לכתוב? מאיזה מקום פורצת יצירתך?

בתור "מאותגרת חברתית", אחת שקשה לה לתקשר באופן ורבלי, מכונסת בעצמה, ביישנית וסובלת מפחד קהל – בפעמים הנדירות בהן נאלצתי להרצות, הרגעתי את הקהל באומרי: "אני לא סובלת מפרקינסון, זו רק התרגשות"; כתיבה היא אולי האופציה היחידה שלי להביע את עצמי. זה צורך, הכרח. למרות שישנן פעמים נדירות בהן אני לוקה ב"אומץ של פחדנים" ועושה מעשה קיצוני שאינו אופייני לי – כמו להתחיל עם בן זוגי לפני 24 שנים.

המשרפה של ללי. "קרמציה היא האופציה המכובדת וההגיונית ביותר לפרידה מן העולם"

מי השפיעו על כתיבתך? אישיותך?

על אישיותי השפיעו ההורים שלי. אבי זכרונו לברכה ואמי שתיבדל לחיים ארוכים. קראתי הרבה בילדותי ואני עדיין מאוד אוהבת לקרוא, אבל נראה לי שסגנון הכתיבה שלי מושפע מהמדיה הקולנועית והטלוויזיונית דווקא. הגעתי ללימודי התסריטאות לא במקרה, והספר שלי בנוי למעשה כעונה ראשונה לסדרת טלוויזיה – יש בו 12 פרקים המחולקים לסצנות, וסגנון הכתיבה מהיר וקצבי. ישנו קו עלילה ראשי הנוגע לללי, למשפחתה ולמאמציה להציל את עצמה ואת קיבוצה, העובר לאורך כל הספר, ומקרים פרטיים יותר של לקוחות המגיעים למשרפה, המתרחשים בכל פרק.

איזה ז'אנר מושך אותך, מרתק אותך?

מתח, סיפור בלשי, ספרי הרפתקאות וכל מה שמאיר שלו כתב ויכתוב, ללא קשר לז'אנר.

אפשר לקבל תיאור של סביבת העבודה שלך?

יש לנו חדר עבודה, המאוכלס בדרך כלל ע"י בן זוגי אילן. ולכן אני נוהגת לכתוב ליד שולחן המטבח, בשעות הבוקר כשבנותיי נמצאות בחטה"ב ובתיכון, או בשעות הערב/לילה המאוחרות.

האם יש לך משמעת כתיבה, איך?

הייתי לא מזמן בכנס סופרים, בו חזר ועלה נושא הזמן. מציאת זמן לכתוב, במקביל לעבודה ולשאר העיסוקים היומיומיים. זה גרם לי קצת להתבייש בעצמי היות ואני לא עובדת כרגע ולא חסר לי זמן. אני די נהנית מהחופש הזה, שמחה שאין לי דד־ליינים או בוסים על הראש, אך לעתים זה בעוכריי. כרגע, לאחר כתיבת הספר, קצת פרקתי כל עול. אך בזמן כתיבת הספר, הקדשתי שעות מסוימות לשם כך והכרחתי את עצמי לשבת ולכתוב. אני לא זקוקה להשראה, רק למשמעת.

במה את עוסקת חוץ מלכתוב?

לאחר עבודה בתחום הכימיה ותכנות המחשבים, כרגע אינני עובדת. השאיפה שלי היא להשלים את הטרילוגיה המתחוללת אצלי בראש, כשהספר "המשרפה של ללי" הוא בעצם החלק הראשון מתוכה. הספר מסתיים בסימן שאלה ומשאיר פתח להמשך. כתבתי את השלד לספר השני, אך כעת אני מנסה להתמקד בתרגום הספר הראשון לאנגלית. אני עושה זאת בעצמי בעיקר משום שאני הכי מכירה את התוכן והכי מתחברת אליו. בנוסף ישנם בספר, בתחילת כל פרק, שירים שכתבתי, ונראה לי שהכי מתאים שאני אהיה זו שאחרוז אותם גם באנגלית. כשאסיים, אצטרך לשלוח את כתב היד המתורגם לעריכה לשונית, כדי לוודא שרמת האנגלית משביעה רצון. ובאותו נושא, כתבתי שיר קטן על המצב התעסוקתי שלי ועל כך שאנשים לא מבינים מה אני עושה עם כל הזמן העומד לרשותי. השיר מצורף בסוף השאלון.

אפשר להתפרנס מכתיבה?

לא. לפחות, לא מניסיוני. אני עדיין מנסה להחזיר את ההשקעה הכספית שהשקעתי בהוצאת הספר לאור.

האם הסיפור נבנה מראש, או שהוא מתפתח תוך כדי?

במקרה שלי, הסיפור נבנה מראש. אני פועלת בהתאם לכללים שלמדתי באוניברסיטה ושהתאימו לי מאוד. ברור שזה לא מתאים לכל אחד ובמיוחד לא לאלו שכותבים בפרץ אדיר של השראה. אני מכינה לי שלד סיפורי – בתחום הקולנועי מדובר בטריטמנט: חלוקת הסרט/ספר לסצנות, כשיודעים מה יתרחש בכל סצנה וסצנה. יש לי פנקס, שהולך איתי לכל מקום, וכשאני רואה/חושבת על משהו שיכול להתאים לסיפור, אני מיד מעלה אותו על הכתב ומאוחר יותר משלבת אותו בשלד הסיפורי שלי.

מלאכת הכתיבה עצמה כוללת את הרחבת השלד לספר עצמו. אני מקפידה, או מנסה להקפיד, על כתיבה דרמטית, על יצירת מטרה ברורה וקשיים/מכשולים בדרך להשגתה. חשוב לי להבהיר את הרצון של הגיבורים, מדוע אנו נכנסים לסיפור שלהם דווקא בנקודת הזמן הספציפית הזאת, מה קרה שהניע אותם לפעול ומהו המאורע המכונן שמתניע את העלילה.

על הדרך, אני שותלת אפיזודות שאני אוהבת לכתוב/לקרוא/לראות – הומור, הזיות, אזכורים לסרטים או לסדרות. למשל, כשללי מתעלפת בעת טיפול הדיאליזה שלה בשל מחסור בנוזלים, היא הוזה את עצמה בתור הזמרת שרי, שרה את השיר "דם חם" במילים אחרות התואמות את הטיפול שהיא עוברת, וסוחפת איתה את המטופלים האחרים ואת האחיות. כשאני התעלפתי, לצערי לא זכרתי דבר מאותן שניות של חוסר הכרה. או כשללי מתעוררת לאחר ניתוח ההשתלה וצופה ממושכות בטלוויזיה לאחר נטילת משככי כאבים, והם גוררים אותה להזיה בה היא ואימא שלה משתתפות בסצנה מתוך הסיטקום הישן משנות ה־70, "רודה". או כשהרוקח מגיע להסביר לה על כל הכדורים שהיא אמורה לקחת לאחר הניתוח ועל תופעות הלוואי שלהם, היא מדמיינת שהוא שר לה על כך במנגינת השיר "אני אשתגע כשתאמר שלום" (הלבשת מילים שלי על מנגינה קיימת. דפוס חוזר מכיתה ו').

מהי בשבילך המילה הזאת אהבה?

סם החיים. משהו שקשה מאוד לחיות בלעדיו ושהופך את החיים ליפים יותר, הגיוניים יותר וטובים יותר. אין מדובר רק באהבה שבין גבר לאישה, שכבודה במקומה מונח. אלא גם לאהבה שנותנים ומקבלים מהורה, מילד, או מחברה טובה. אהבה וקבלה של האחר, של השונה. אהבה גורמת לנו להשתטות, לשחרר כל רסן, להתנהג "בצורה לא הולמת לגילנו", לרצות לחיות.

״ככה בא לי״ / אורלי גליבטר אדלר
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
״מה את עושה כל היום שם בבית?
תגידי ת׳אמת, את לא משתגעת?״
ככה בא לי, טיפה אסוציאלית,
מה שטוב בשבילי, רק אני יודעת

״צאי החוצה, זה לא בריא ככה,
תתלבשי יפה, תראי אנשים״
תמיד רציתי כזה סוג של שקט:
אוכל טוב, ספר וסרט מרשים

״תראי איזו שמש יפה יש בחוץ,
תנשמי קצת אוויר, בפרדס ובגן״
אני כלל לא כמוכם, ממש טוב לי ככה
בלי חזייה ועם טריינינג ישן

עבדתי קשה, בעבודה ששנאתי
יכולה בהחלט להרשות לעצמי
לפרוק כל עול, גם אם זה פתטי
להתחפר בשמחה בתוך עולמי

למדתי מקצוע שלא ממש רציתי
לכתיבה הגעתי בעקבות מחלה
סִפרי לא ידוע כפי שקיוויתי
אך אני מתמודדת כל יום כמו גדולה

יאמרו שברחתי, יאמרו שפחדתי
שלא התמודדתי עם מה שנורמלי
אז אלגום כוס קפה בגינתי היפה
שתהיו לי בריאים, זה מה יש, ככה בא לי