נס התקומה, שירת האומה
כמה מילים לפני שני השירים שאביא כאן. נולדנו שני תאומים, וכבר בצעדים הראשונים הסבירו לנו: "אתם ילדי עצמאות." תאריך הלידה סמוך להולדת המדינה, השמות שלכם מדברי הימים של הציונות, הרצל ובלפור. המדינה היא אחותנו הצעירה. סיפורה של האומה מלווה אותנו, אנו מלווים את חייה, אתגרֶיה, מאבקֶיה.
כבר בגיל עשר אמֵנו תפרה לנו חולצת עצמאות, כתונת העשור: על הבד מופיעים טנקים, מטוסים, דגל ישראל.
הנה שני שירים שבהם ניסיתי לבטא את המתח בין הֶחזון לַהגשמה, בין התווים העתיקים למנגינה של היום. מנורת שבעת הקנים נישאת בחלומותינו מאז ראינו אותה במקראות ישראל. המנורה השבויה בשער טיטוס הכתה בנו: ראינו מעבר לתצלום את כאב הגלות. אנו כילדים התכווצנו לראות את התגליף בשער ברומא: יהודים שבויים נושאים מנורת מקדש שבויה.
חגיגת העצמאות היא הזדמנות לומר לטיטוס: "בסופו של יום, ניצחנו. העם היהודי שרד, צף מעל גלי ההיסטוריה והקים מדינה. האימפריה הרומאית נמחקה, אין לה המשך וקיום." הנה השיר המעלה כתובת אש זוהרת מעבר לאותיות המפויחות: עוד לא אבדה תקוותנו, והעין לציון עודנה צופיה.
עם קם מחלום
נֹגַהּ נִכְתָּב בְּתָוֵי הָעֵץ הָעַתִּיק.
זוֹהֲרוֹת לֶהָבוֹת כְּלַחַן שִׁיר.
אוֹתִיּוֹת מְפֻיָּחוֹת נָדוֹת כּוֹתְבוֹת
סִפּוּר אֻמָּה עַל קִיר. חִוֵּר
קָם חוֹנִי וְשׁוֹאֵל זֶהוּת, מַה
הָרְאוּת מֵעֵבֶר לַתְּאֵנָה. מִדּוֹרוֹת
נֵעוֹר חֲלוֹמוֹ אַחֲרֵי שִׁבְעִים שָׁנָה.
אֵיךְ יַכִּירוּהוּ. אֵלֶּה בָּנִים שָׁבִים,
חֲדָשִׁים. מֶתֶק הַפְּרִי בְּפִיהֶם
קוֹצָנִי מִדּוֹרֵי דּוֹרוֹת. עַל שִׁכְמָם
אֹהֶל מוֹעֵד, חֲגוֹר בְּאוֹר יְקָרוֹת.
הִנֵּה הִשִּׁילוּ נַעֲלַיִם, יִפְעַם מַרְאֶה
סְנֶה נֶעֱלָם. תָּוֵי זְמָן בַּטְּלָלִים,
גִּזְעָם מַעְלָה, לַסְמָלִים, לַמִּלִּים
הַקְּדוֹשׁוֹת. לָהָר, לַבַּיִת בְּרֹאשׁוֹ.
רוֹאֶה הַחוֹלֵם חָזוֹן וְהוֹדוֹ,
עַם נֶאֱבָק, מִתְחַדֵּשׁ וּמֵשִׁיב סוֹדוֹ
הַיָּשָׁן. חַיִּים נִשְׂרָטִים בְּמִקְדָּש
שֶׁעָשַׁן, מַה שֶׁהָיָה עוֹד יַחְזֹר. דּוֹבֵב
דּוֹר אֶל דּוֹר, זַךְ בִּכְיוֹ בִּי, פְּעִיַּת הַלֵּב.
הַגֶּשֶׁם. הַפֵּשֶׁר. הַקּוֹלוֹת, הַמַּרְאֶה.
נֹגַהּ עֵץ מִשְׁתָּאֶה, תְּאֵנָה מְיַחֶלֶת.
שִׁבְעָה כּוֹכָבִים, שְׁמֵי תְּכֵלֶת, מִתְבַּדֵּר
קֹדֶשׁ פָּרֹכֶת בַּתֹּרֶן, נֵס, צְמַרְמֹרֶת.
יְשׁוֹרְרוּ תָּוִים, נְצָחִים וִשִׁבְעִים
וְאֵינְסוֹף גַּעְגּוּעִים.
מקדש החיים
קָמוּ חַיִּים בְּאֶרֶץ יְשָׁנָה
חֲדָשָׁה. נִקְבְּצוּ לְבָבוֹת שֶׁעָלוּ
בָּעָשָׁן, לַבַּיִת. קִרְיָה נֶאֱמָנָה.
לְחַיֶּיהָ, לַשֶּׁמֶן, לַפַּךְ הַיָּשָׁן.
זֶה הָיָה מָקוֹם שֶׁהָלַךְ אִתָּם
לְכָל הַמְּקוֹמוֹת. קִדֵּשׁ שָׂפָה,
מִלִּים וְהַשְׁרָאָה. סוֹדוֹת זָרַע
שִׁבְעִים שָׁנָה, קוֹלוֹת רָאָה.
בַּיִת קָם וְהוּאַר. מַיִם וְנִיחוֹחַ
מִנִּקְבַּת שִׁילוֹחַ. דּוֹר אֶל דּוֹר
חָצַב וְזָכַר. עַד הֶחֱוִיר אֹפֶל
נֵכָר. מִן הַזְּמָן הַזָּר, הַהוּא
הֵדִים תָּעוּ, צְלִילִים בָּכוּ, רָטְטוּ
חַיִּים שֶׁנִשְׁכְּחוּ. נִטְהַר, רָחַשׁ
לִבָּם, מִלֶּשֶׁם וּשְׁבוֹ הֵאִיר מִקְדָּשׁ
שְׁלִישִׁי, חַיִּים חֲדָשִׁים. מִנְּהַר כְּבָר.
בָּנִים מִמִּדְבָּר, הָלְכוּ אַרְבָּעִים,
יָפִים בְּסִבְלָם, שָׁבִים לִגְבוּלָם.
כְּמֵהִים שִׁבְעִים, לְטַלְטֵל חַיִּים
לַבַּיִת שֶׁנִּבְנָה וְנִשָּׂא אֶל עַל.
עִבְרִית חֲדָשָׁה שָׁרָה שְׁבוּעָה,
שָׁרָה נְצָחִים וְשִׁבְעִים,
סְנֶה וְנֵס, מִי יְגַל,
לֹא יְאֻכַּל.
שער טיטוס ברומא, המנורה השבויה. צילום: הרצל חקק
תגובות