נניח

נַנִּיחַ שנִקְלַעְתָּ לִסְבַךְ עֵצִים בַּקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁל הָרְחוֹב וְאֵין לְךָ מָה לִצְעֹק –
מֵהַחַלּוֹן מִמֶּנּוּ אַתָּה מַבִּיט,
וְהֶחָתוּל חַבְרוּתִי רַק לַמִּטָּה שֶׁלּוֹ,
וְהַבַּיִת דּוֹמֵם אֶת שְׁאֵרִיּוֹת אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם,
וְאַתָּה מְחַכֶּה לָהּ.

אָז בַּמַּצָּב הַזֶּה, תּוּכַל לִדְרֹשׁ מִתֵּל אָבִיב לְהִתְכַּוֵּץ לְתוֹךְ עַצְמָהּ, וּבְאִבְחָהּ אַחַת לִירֹק אוֹתְךָ כְּמוֹ
עֲנָק בַּעַל טַבּוּר שְׁרִירִי, טָווּי וְרִידִים וְכַעַס בְּסִיסִי עַל חֲשֵׁכָה הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת בּוֹ עֶרֶב.
וְאַתָּה כַּדּוּר תּוֹתָח. עַד לְגִבְעָתַיִם לְפָחוֹת תְּעוֹפֵף, אוֹ לְאָן שֶׁהִיא תַּחְלִיט לְפַזֵּר אוֹתְךָ. שָׁם תִּתְפַּזֵּר,
שָׁם תִּתְבַּזְבֵּז.
בֵּין כֹּה אֵין מָה לִצְעֹק מֵהַחַלּוֹן. וְהִיא בַּדֶּרֶךְ, בַּפְּקָקִים.

בבית

אֲנִי צוֹלֵעַ בַּבַּיִת לְמַרְגְּלוֹת עַצְמִי,
וּבַבַּיִת מְעַט מָקוֹם לִצְלֹעַ: מִפְּאַת שְׁנֵי חֲדָרָיו
וּמִפְּאַת כִּשּׁוּף שֶׁהִתְמַלֵּא בּוֹ
בְּסַעֲרָתֵנוּ.

וּבַבַּיִת חֹשֶׁךְ. בְּפִסְגַּת הַלַּיְלָה פָּסַעְתִּי
אֲנוּשׁוֹת אֶל הַלַּפִּיד הַקָּרוֹב
שֶׁדּוֹלֵק בְּלִי מַפְרִיעַ מִחוּץ לְחֲדַר
הַמִּטָּה שֶׁלָּנוּ.

וְאֵין זֶה פֶּלֶא שֶׁקַּמְתִּי מְהַדְהֵד,
נוֹשֵׁם וְנוֹשֵׁף אֶת פֶּחָם הַצַּעַר שֶׁבָּרֵאוֹת,
מְעַכֵּל אֶת לֶחֶם הַשֹּׂבַע שֶׁנֶּאֱפָה
בְּתַנּוּר שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ לִי.

בַּשְּׁבִיל הַזֶּה נוֹלַדְתִּי כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ,
בַּדֶּרֶךְ אֶל עַצְמִי. מִן הַמֵּקִיץ בִּטְרִיקָה,
לַנִּרְדָּם בִּלְטִיפָה. וְאֶצְבְּעוֹתַי חֶרֶשׁ
עַל אוֹתִיּוֹת.