close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • “הלילה הזה”, רומן בכתובים

    אילן נוב | סיפורים | התפרסם ב - 05.02.17

    בין ארון הספרים לבין חלון ההזזה הבלגי הגדול והפתוח למרפסת המזרח, תצלום פניו של אור. איש צעיר, צעיר ואיש. עיניו חדות מבע מאוד. עם זאת שקטות, מסתכלות בחיבה לאן שהוא רחוק. שילוב פנימי שתמיד מסעיר את עדנה מחדש. תורידי אותו, אמרה ורה שלשום, זה לא נותן לך לחיות, את לא יכולה כל הזמן לשים אותו כל כך קרוב ככה מול העיניים.

    הסטה קלה של המבט והנה הוא במלוא הדרו לפניך, כאילו שמקרין איזה עתיד, ואיזה עתיד ועל מה יש לדבר? דברים שחלם ודיבר? דברים שהובהר לא מזמן בשיחה עם ורה שבגורדון היא מחפשת קווים עלומים לדמותו שלא התממשה.

    כך, זקופה ותוהה מול המחשב הפתוח. שיער ראשה האפור מסופר קצר, כמעט צבאי, משוך חוטים לבנים כשלג, כסופים, שהיא לא רוצה בשום אופן להסתיר. מיודעת בלי שום עכבות לגילה ולמקומה. רק מייחלת שככה בלי הסבר זה יימשך לתוך זקנה נאורה. עיניה הכחולות שקועות בארובות רחבות, מדגישות את קו רקותיה, את העמק הנעלם תחת עצמות לחייה, כמעט קט הן בולטות. אפה המעוקל, המעודן, התואם בגודלו את אריכות אובל ראשה, מוסיף איזו תקיפות לשפתיה המהודקות, הכמעט נסתרות. צייר אולי היה מוצא בפניה דוגמה נכונה לאיזו ארשת של נביאה עבריה, קדמונית. גם הגיל מוסיף את שלו, ששים וארבע, מוסיף לה איזו תעוזה שהיא לא יודעת לכנות בשם. בכל מקום זוכרים אותה אחרי שהיא הולכת. משאירה רושם, חשה אותו, בורחת מפניו, לא יודעת מה לעשות אתו. שונאת את זה, שונאת להיות מוקפת בהרבה אנשים. כריזמה וכאלה. נו באמת. השיעור שלה נגמר והיא מסתלקת, לא מניחה מקום להתייגע בשאלות המייגעות של הסטודנטים בקורס שלה, אישים בעלייה שניה. רוצה כבר ללכת, לשבת ליד המכשיר ולעבוד, הכי פייר שלה, כמו שאבא עבד בגן הירקות ובבוסתן. להתחיל ללמוד את גורדון לעומק, כמו שצריך, עד קצה הפרטים, עד הסוף. רוצה ללמד רק אותו, לבקוע לתוך נפשו. שם הליבה. שם המקום לחיים משותפים. היא קמה ממקומה, כפתאום, לא זוכרת למה, מסתכלת בהשתקפותה הקלה בזכוכית התמונה. היא כבר מלומדת להבחין מיד בקו העצבני הזה שמושך מעט מטה את קצות שפתיה, מעיד על מה שמכנים מירמור – מירמור על מה שמתעקש לא לעלות יפה.  נו באמת, מה עולה פה יפה? כלום. את רבין הם רצחו, והנה עכשיו – אריק שרון, ראש ממשלה. מי היה מאמין. אוי ויי צימירנישט  כמו שסבתא היתה אומרת ואמא היתה אומרת ולאחרונה אומרת גם היא. וביבי שר האוצר. גוואלד. הצילו. ממש. גיורא כמובן אומר שלעסקים זה בסדר. בטח, גיורא אומר. עסקים. שלא יצחיק. הכול שרלטני כל כך, וברק כבר הביא את הדברים עד הקצה. והם מתעקשים על זכות השיבה. גם עמוס כתב שזו התאבדות. לפעמים אני לא מרגישה למה אני כאן.

     

     

     

    רושמת לפניה שרבוט למה שמקווה להתחיל סוף סוף לכתוב הערב. מין סיכום. יסודות האלילות הישראלית החדשה. אפשרות האל חזור שעלולה להיווצר בהצטרפות יסודות לאומניים ופשיסטיים עם תפיסות ניואייג’יות וירוקות  אינטואיטיביות, מיסטיות, משיחיות, פונדמנטליסטיות. שרבוט, היא יודעת. אחר כך תרחיב ותברר. מהקשרים כאלה עלול לקרות  אסון שרצח רבין יהיה קטן עליו בהרבה, היא חושבת, וזה דבר שהמצב הביטחוני המתדרדר עלול לממש כי הקנאים שורפים גם את מה שנשאר. גרמניה הנאצית צמחה על רקע עלבון ואנרכיה. ועכשיו ששרון נכנס לתמונה, איך לא. ואם יפנו אותם, ובגדול, אז המדינה הזאת תתפרק לשניים, והאנדרלמוסיה שתיווצר תכחיד את המפעל הציוני.

    מספיק, היא פוקדת על מחשבותיה.

    וחוזרת ורושמת מקורות, גורדון, ‘מכתבים ורשומות’, מדפדפת בסתמיות לא ברורה. היא עוצרת. ‘הטבע הארץ ישראלי הוא עומק שמים, בהירות, שקיפות וערפלי טוהר. גם הנעלם הוא נעלם נאור, היוצא מתוך פרספקטיבה בהירה, מתוך אור גלוי לתוך אור גנוז. העמים אינם מבינים בנפש היהודי לא את הפרספקטיבה הבהירה הזאת ולא את הנעלם הנאור הזה’. מה? היא נזעקת, זה היה לו מובן מאליו? אוף איזה מין  סטרס עושה הגזענות הזאת. דווקא הוא שאמר שאם נתיחס אל האדמה שלא ביחסי קניין – הערבים ישלימו עם קיומנו, וזה מה שמלמדת ממנו ביחס אל הערבים בימי העליה השניה, נהלל למשל. ומה שאמר על שיתוף ערבים באדמות המושבות. גזענות נאורה היא עדיין גזענות. וכמה שאנחנו רחוקים מזה, שנות אור, נו באמת, שיתוף ערבים באדמות המושבות. מתבוננת בכתוב. איזה פחד שהיא חשה מעומעם  כל כך שלא מקשה עליה לפגוע באהוב נפשה האינטלקטואלי החדש שלמדה כהיסטוריונית והחל לגעת בליבה כפסיכולוג ועתה הופך פוליטי. איך שהכל פוליטי. כמו תיאוריית הכאוס, מישהו אומר והכל מונע.  כמו מה שעשו פעם כמה שורות של שולמית הראבן, ואיך שנפגעה מאז, והתחמקה ממנה מאז. החויה הלבנטינית. רחם העולם. נו באמת. והתיאור הזה הפלסטי, ‘גדרות אבנים בהר, וזית קוצני גחון מטה, ובאר חצובה.’ זה לא שלנו, זה שלהם, אנחנו באנו ומצאנו פה ושם מדרגות שלא בנינו, עצים שלא נטענו. זה שלהם ולא שלנו, והזית הצמיח קוצים. והתיאור הזה ב’חותם’, אז, לפני כמה? לפני שאור נהרג. אנשי ההר, אנשי החוף, שכתב אז אמנון דנקנר וקיבל על הראש. אור יכול היה להיות איש הר אמיתי. אבל עכשיו הכול נהיה באמת מפחיד ומלא בעתה. גבעות השומרון ויהודה, שלטון המליציות, לבנוניזציה, כל העכבישים יצאו לאור והם ארסיים ומסוכנים מאד ודרכיהם ערמה. ועכשיו התיזה הזאת שהיא לא רוצה לראות עכשיו את מה שיופיע בקיצה. לא ניתן עוד להסיר את האימה הזאת המזדחלת. אפילו את גורדון היכו הערבים. טוב, הם לא ידעו מי הוא ומה שהוא חשב בשבילם, אבל הסתירה הזאת לא מובנת, כי מה שחשב עליהם, בשורה התחתונה, שיש כאן עם שתפור מתוקף איזה צו לא ברור ובכח לימוד קאנוני שלנו לנו ארץ זאת. כי יש איזה משהו עיוור במרחב האנושי, היא חושבת עכשיו כמעט בבעתה, רעיונות בלתי אפשריים שנאמרים ונכתבים אולי בתמימות מטופשת בלי לקחת בחשבון שיש בכוחם להביא את ההמון עד לינצ’ים למיניהם. לא, זה לא דטרמיניזם, מה פתאום, אף לא אחד הוא עבד מוכרח של דבר בעולם, בטח לא של איזה גורל עיוור, ועם זאת הגורל העיוור מתעקש ועושה לו עבדים, מתגנב לתודעה ומשנה אותה, מתאים אותה לצרכיו. אני לא מרקסיסטית, היא נזעקת, אני גם אייןראנדיסטית, אבל חייבת להודות, חייבת לסרב. ועולה איזה הבל רגשי דחוס ועקשן, איך הוא לא חשב על זה, הוא בעצמו בוודאי התכוון לדבר אחר, או שלא. היתה לו אמונה בלתי מעורערת באדם. הוא שדיבר על נפשות מפולשות. ועל שולמית היית מאמינה? כן? לא? הסגוליות הזאת. היא תמיד מיסטית. לפעמים מילה, פתגם, איזה משפט, עושים את הלא יאמן, מגיעים אל הלא יאמן, מולידים לבסוף איזה מעשה נמהר. 

    מי שפתילו קצר גם רועם במפגשים הקריטיים בין הרעיונות לסטיכיה. ואז אין לעיוורון בחירה. וכמה שזה מסוכן בעולם שדרוש לו מרגוע. מילים עמוקות, צופנות אינטלקט, נושאות רוב משמעות, עלולות לתדלק מפלצות באיזה הקשר היסטורי. ואיך מבערים את הרוע בלי כח, בלי אלימות? מרגישה סימנים של כורעת בעומס הזה, שיניה מתהדקות וגופה מתכווץ באיזור הצוואר. איזה עולם מטורף. את מי להאשים? את יאסר ערפאת שבגד? זכות השיבה זה חנק, זה התאבדות מדעת, כמו שעמוס  כתב ואמר.

    אבל היינו חייבים לנסות, ועכשיו נהיה חייבים לנסות שוב ושוב, עד שנוציא משם את האחרון שבהם. איך באים אתם חשבון כמו שרן כהן אומר. ומה לבוא חשבון עם העוורון המוכרח בכל אמונה? את אומרת אחד ועוד אחד שווה שנים והם אומרים אחד. סוד האפס, היא מגחכת. אז מה תעשי? תשכנעי אותם? לא, חבל על הזמן, ההיסטוריה רצופה חוסר הבנה בין ההגיון למיסטי. אז מה תעשי? תצדדי בהרג כל המתנגדים לדעתך? נו, באמת, היא מחייכת, אבל שוב סוגרת את שיניה, את שרירי רקותיה, מגבירה לחץ ואחר כך משחררת, פולטת  אוויר מעומק הריאות, לאט לאט, הבטן מרפה מאליה. ועדיין מבחינה בעצבנות, הסרעפת מתוחה קצת לא ברור לה היכן, היא תלך לורה שתמצא את הסתימה. אני פותחת וזה נסגר, פותחת ונסגר, אומרת לה ורה, ברוכה הבאה אובססיה, כמעט תאמר זאת בקול, גיורא ישאל מה? מה? מה? שלוש פעמים. רק תראי איך  את כועסת עליו כל הזמן? כאילו הוא זה שאשם בכל המצב. תפסיקי, תרדי לו מהגב. מה יש לך? אז מה זה? פחד? מה זה שלא מרפה, שמכריח אותך לצאת עכשיו  למרפסת להסתכל למטה, לבלוש. הלחץ החדש של החיים שנהיה כפייתי במהרה. אולי מישהו מחזיק איזה פועל מקלקיליה במרתף ואולי איימו על מישהו מסיבת כבוד משפחה או אחרת בכפר שאם לא יטבח יהודי – יישחט. איך אמר אבא? הם לעולם לא יקבלו אותנו כאן, האיסלאם תמיד ירצה להקיא אותנו. ושורד מי שיש לו אדמה, הוא אמר כל הזמן. ולהם יש יכולת לשרוד בה. אנחנו מפונקים ולא יכולים לחיות מכמה דונם. ואפילו עם אדמה. גם אם נניח שכל מה שלמד כל פרימיטיבי – נלמד במהירות. לגדל ירקות בסקוו’יר גארדן כמו שורה עושה על הגג בנחמני. אבל איך תעזור האדמה מול כל הכיעור הזה שלא שווה לחיות בו? כל העולם שרוי בתרדמת, פוחד לראות עין בעין את אחריתו. אז מה תעשי חוץ מלברוח ורק לא סיגריה, רק לא סיגריה איך שהיא באה ממחסן התרופות, רק לא סיגריה, טלפון לורה, ורה אני מתמוטטת. די, היא מנסה להרגיע, די היא מצוה: תפסיקי עם זה מיד.

    אילן נוב

    אילן נוב, נולד בישראל ב54'. אוטודידקט, סופר, מסאי, שחקן, רקדן ומורה לקולנוע. ספרו "שברי אופק" [הוצ' בית אל תשנ'ה] זכה בפרס עמינח לספרות. בנוסף, זכה בפרס שחקן השנה לסרט הקצר בשנת תשנ'ה.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 3

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    לְזֵכֶר חֻרְבָּן

    ציפי שחרור
    לְזֵכֶר חֻרְבָּן, 'בִּכּוּרֵי הָעִתִּים' בְּתֵל אָבִיב, ...

    נעים להכיר, מגי אוצרי

    מערכת סלונט
    מגי אוצרי, ילידת חיפה (1983) היא סופרת ופובליציסטית ישראלית ודוקטורנטית למשפטים...

    שובה של ציפור הנפש

    אפרת ויצמן
    ציפור הנפש | מיכל סנונית הוצאת ציפור, 1985 נדמה שאין מתאים...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית