כשאני שותלת שתיל חדש בעציץ אני קודם כל טועמת את האדמה. מעבר לכך שזה מזכיר לי את המחבוא המוצל ביער, מתחת לבית העמודים המכוסה קיסוס, את הקירות שלו והריח הטחוב שלו, זה גם טעים. אמרו לי שרמת-גן כולה היתה בנויה בהתחלה רק בתים על עמודים, כך שאיפה שלא תעמדי תיפתח לך האפשרות לראות את הים, הבתים לא יסתירו. ים זה לא אדמה אבל זה גם משהו.

הים מזכיר לי את הגלובוס שאני אוהבת כל-כך לבהות בו. לשבת בכפיפה על קצה המיטה להתבונן בו: אני מעבירה קו עם אצבעי מהקצה הצפוני לקצה הדרומי, מלמעלה למטה: הים הארקטי – נובוסיבירסק – הרי טיאן שאן, סין – וראנסי – האוקינוס ההודי – חוף וילהלם השני, אנטרקטיקה. מי גדולה יותר ארגנטינה או מקסיקו? הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, האי פמבה. בסוף אני תמיד מגיעה לאי פמבה. זה ידוע שבפמבה מקובל לאכול אדמה במינון נמוך. היבשות מתערבבות, הגלובוס מזכיר לי שלוליות ביער ושלוליות בחושך, כשירח מלא משתקף בהן, מזכירות לי גלובוס.

מהמרפסת של הדירה, במקום אחד בה, בזווית מסויימת, אפשר לראות חלק מהים. אם מאבדים לרגע ראיית עומק והים אפור, נדמה שהחלק המלבני הזה של הים שרואים בין הבניינים, הוא עוד בניין. ואם בדיוק עוברת סירת מפרש היא נראית כמו שחף שעף לאט על פני הבניין.

רמת-גן כבדה וגדולה דרך עיני הפקעת שלי. הנימים האדומים שבהן הם השורשים ששלחתי כדי להתקבע פה. האדמה בעציצים לא טעימה כמו האדמה שעל הגזר שהוצאתי בשדה ומיד אכלתי. רוב האנשים כאן לא הוציאו מימיהם גזר מהאדמה. גם לא סלק. ולא בצל. רואים על הידיים שלהם. לא אכפת לי ידיים שבמקום זה קטפו תירס או תפוחים. המבוגרים המסתובבים כאן בטח עוד קטפו כותנה. אבל יש פה יותר מידי אנשים שלא עשו כך ולא כך. אני מסתגלת לאט. יקח לי זמן. כמו שתיל רך באדמה.

אני מסתגלת לאט. עיני אדומות, השלוליות והגלובוס יוצאים מפוקוס. אני אסתדר בעיר כי אינני צריכה הרבה. רק מעט אדמה.