מסף קבר האח ללאס וגאס, ובחזרה
על "פקעות של זעם", טליה פרידמן, עורך: דודי מנור, ספרי עיתון 77, 2023, 60 עמ'
"…בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַבָּא/ אֲנִי אֲשַׂחֵק בַּקָּזִינוֹ בְּלַאס וֵגַאס./(…) כְּשֶׁאַתֶּם תִּבְכּוּ בַּדּוֹקוּמֶנְטָרִיִּים עַל הַבֵּן הָאוֹבֵד,/ אֲנִי אֲאַבֵּד אֶת הָרֹאשׁ בִּפְרִימוֹנְט./ בְּמוֹעֲדוֹן חַשְׂפָנוּת חָשׁוּךְ וּסְלִּיזִי,/ אֶמְצָא לִי עִם מִי לִגְמֹר אֶת הַלַּיְלָה."
ימי הזיכרון חלפו, המלחמה יקרת-המחירים נמשכת, ונדמה שכבר מותר, אף נחוץ, לדבר קולות נוספים של הכאב ההומה בתוכנו. השורות המתריסות שלעיל, ה'לא-נחמדות' בעליל, לקוחות מתוך אחד משירי השכול הייחודיים שקראתי, "יום הזיכרון" מאת טליה פרידמן (עמ' 49 בספרה "פקעות של זעם").
אל תוך המבט הראשון בשיר מתפרצת התרסה פורקת עול, מזלזלת כמעט, כלפי פרקטיקות השכול הנהוגות, המקודשות: "תְּחַפְּשׂוּ אוֹתִי בַּסִּיבוּב". במבט מעמיק יותר, מתגלה שיר שכול מטלטל בקולה של אחות שכולה לאח האובד שהלך לבלי שוב. מתוך תהום הצער, מוטחת, כביכול, בעיטה בקופסת תרבות השכול על טקסיו המוכרים. מבט משתהה על השיר, ועל השירים הסובבים אותו בספר, נותן שיותר משהמחאה מופנית כלפי חוץ, או כלפי מישהו (אפילו כלפי אלוהים) היא מופנית כלפי פנים – כלפי הכאב הבלתי-נסבל, כלפי השכול הממית שגדע לא רק את חיי בן משפחה האהוב, אלא גם את חיי האחות שנותרה מאחור מתבוססת באבלה.
בשירהּ "יום הזיכרון", מעמידה טליה פרידמן מול יום האבל הלאומי – פסגת (או תהום) ההתכנסות השבטית סביב המוות, עם ה"דּוֹקוּמֶנְטָרִיִּים עַל הַבֵּן הָאוֹבֵד" ויתר הסמלים ופרקטיקות השכול – את המרחב המפתיע והקיצוני ביותר שניתן להעלות על הדעת – השדרות הניאוניות-בידוריות של לאס וגאס, האסקפיזם של ההימורים בבתי הקזינו, המלאכותיות של חתונות בהיסח הדעת, ההתגרות בעונגי הגוף ב"מוֹעֲדוֹן חַשְׂפָנוּת חָשׁוּךְ וּסְלִיזִי" – ובכלל, הקלישאה המתאמצת עד לקצה של המושג "לעשות חיים".
השירים בספרה של פרידמן, "פקעות של זעם", מספקים מפתחות להבנת שירהּ "יום הזיכרון", וההפך.
הדוברת של פרידמן (המתבררת באופן חשוף, כ"חשופית" שבשיריה, כטליה עצמה) מבכרת את האמת הבועטת של רגשות מוטחים, ומתרחקת במופגן מפני כל צורה של התנחמדוּת. היא "מוֹצִיאָה אֶת כָּל הַכְּבִיסָה הַמְּלֻכְלֶכֶת/ וְלֹא מַעֲמִידָה פָּנִים יוֹתֵר,/ לֹא מִשְׁתַּתֶּפֶת יוֹתֵר בַּמִּשְׂחָק" ('בוגדת', עמ' 14). הדוברת השירית מרגישה בשפיעת-רגש, מתבוססת בתאווה, בקנאה, בזעם. אפילו זרעון קטון של פרח אצלה, "מתפקע מתשוקה" ('החמצה', עמ' 9).
עוצמת הרגש של המשוררת, הפגנת הצל והטחתו בקורא, אינה נובעת מרהב אגוטריפי עיוור, אלא דווקא מתוך רגישות מועצמת: "כָּל יָד נִכְנֶסֶת לַקְּרָבַיִם,/ כָּל נְשִׁיפָה לָרֵאוֹת,/ כָּל עַיִן לַכְּלָיוֹת.// כָּל פוּ מְפָרֵק/ אֶת קִירוֹת הַגּוּף" ('בית', עמ' 10). זוהי רגישות מוגברת בתוך סביבה עוינת, לעיתים מעליבה, לעיתים בוגדת, אם בהיבט היחסים האינטימיים עם האהובה המכזיבה, "אִשָּׁה נִבְגֶּדֶת אֵין לָהּ נֶחָמָה,/ חַיֶּיהָ הִתְפָּרְקוּ כָּחֳרָבוֹת/ וּבְרֹאשָׁהּ נִרְקֶמֶת נְקָמָה" ('דרקון', עמ' 19), ואם בהיבט המשפחתי-לאומי האישי ביותר, "לְמִי שֶׁקָּרַס עָלָיו פַּעַם בַּיִת,/ לְמִי שֶׁרָאָה אֶת אָבִיו וְאִמּוֹ אוֹחֲזִים בִּכְנַף בִּגְדֵיהֶם/ בְּעוֹד הַקִּירוֹת נוֹשְׁרִים סְבִיבָם כְּמוֹ קְלִפָּה/ וְאֵין בְּיָדָם לְהָגֵן" ('וחוזר חלילה', עמ' 11).
ההתרסה ב"פקעות של זעם" אינה טרוניה של מי שהוציאה את עצמה מהכלל, אלא זעקתה של מי שנחבטה בתקרת הצער, מי שחוותה בגופה ובנפשה שיאי כאב; עוצמת החבטה סודקת ופורצת את התקרה, וכך קולה השירי של פרידמן מרחיב את מנעד ההתמודדות והתגובה, הן לעקות החיים הרגילות, למשל בחיים הזוגיים, והן לעקות הקודרות ביותר – תרבות השכול והאובדן במשפחה הגרעינית.
בשיר "יום הזיכרון" המשוררת אומנם ממריאה מסף קבר האח אל לאס וגאס, אך בסיום המהלך הלא-קונוונציונלי היא חוזרת בציטוט כמעט מדויק אל המשורר הלאומי, אל ביאליק של "אם יש את נפשךָ לדעת". בהתכתבות השירית מותמרת המשמעות הלאומית של "בְּמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ", למשמעות האישית בחיי המשוררת עצמה, האחות השכולה, המכריזה, "וְאֶשְׁאַג לָעוֹבְרִים וְשָׁבִים, /'בְּמוֹתוֹ, בְּמוֹתוֹ צִוָּה לִי אֶת הַחַיִּים./ אֶת הַחַיִּים.'" יש כאן, אם כן, הצעה חזקה של בעלת ניסיון, לפיה חיים מלאים של הנשארים מאחור, חיים שופעי עשייה והיות, ואפילו הנאה, הם אופציה לא פחות תקפה כתגובה לאובדן אשר לא ניתן לעשות דבר על מנת להפּך את כובד קיומו.
בצד הפואטיקה ה"קוצנית" קיים בספר גם צד של עדינות ופגיעות, כמו בשירים "רוך" ו"אמפתיה", ובעיקר בשירים הנוגעים לסבתה של המשוררת. ראוי לציון שיר ארוך ומעניין בפרוזה לא מנוקדת "משיגענעס", הנה טעימה: "פעם בשנה, בתקופת השילומים, הפנים של סבתא נעשו/ עצובות. היא נעשתה שקטה ומוטרדת ולא התעניינה בפריחות/ משיגענעס או מנוולים. כששאלתי אותה למה, היא אמרה/ שהיא פוחדת מהגרמנים. שהיא פוחדת שהם יגלו שהיא לא/ באמת היתה בשואה, ובעצם ברחה לסיביר, ושלברוח לסיביר/ זה לא ממש להיות בשואה" (עמ' 34-35). חוויות הנכדה בצל הסבתא בשיר מיוחדות ומכמירות לב.
באקלים הספרותי של ימינו, שאינו סובל רק מפיצול בין השירה החיה לשוק הספרים, קולות ראויים וייחודיים נותרים "שלא בצדק" מחוץ לזרקור ההתעניינות האֲמוּנה. אוזלת היד של מרחבי התיווך הספרותי וסוכניהם מול עננת השפע הבלתי-מפוענחת, מביאה, הלכה למעשה, להפסדים ודאיים של קוראי השירה. "פקעות של זעם" מאת טליה פרידמן בהחלט שווה התעכבות מתגמלת – נוטפת צל ובעלת כוח התמרה – בשולי הדרך האצה לעצמה בשבילים המוכרים.
קראתי את "פקעות של זעם" בנשימה שלא נעצרה – ואז שוב, הפעם לאט, כדי לתת למילים לשקוע איפה שהן מבקשות לשכון – עמוק בלב, ובמקומות שלא זכו עד כה לשירה שתדבר בשמם.
טליה איננה מבקשת נחמה, אלא אמת. לא אמת מעוגלת או ממסכת, אלא כזו שיש לה חוד – חוד של כאב, של תשוקה, של מחאה, של חיוּת. השיר "יום הזיכרון", ובכלל הספר כולו, הוא מבחינתי לא רק מעשה שירה, אלא מעשה תודעה.
מאחורי השפה החדה והחושפנית יש גם המון רכות ואנושיות, כמעט פיוט תנ"כי במהופך – שבו דווקא האישה, הבוגדת, השכולה, החשופית – היא הדוברת הנבואית של הזמן הזה.
ספר נדיר, שמציע לא רק שירה אלא שפה חדשה של חיוּת מול האין.
כתבת כל כך מדוייק ומרגש ! טליה פרידמן ( גילוי נאות היא חברתי) היא משוררת אותנטית ועוצמתית שיש לה יכולת נפלאה לספר סיפור בתוך שיר.