"זהו. עשינו כל שיכולנו. זה ענין של ימים. אני מצטער גברת סתיו"- אמר הרופא הראשי במחלקה האונקולוגית, כשהציע להעביר את אלכס להוספיס הצמוד, תוך שהוא מבטיח מירב תשומת לב לימים האחרונים של המנוח בפוטנציה.

שמעתי. אם כי לא ממש הקשבתי. ידעתי בדיוק מה אלכס רוצה. כשיצא הרופא מהחדר אלכס פקח את עיניו, הביט לתוך עיני, כמו שעשה בחמישים ושתיים השנים האחרונות, ובקול ניחר, תוך שאני מצמידה את אוזני לשפתיו היבשות, אמר: 'הביתה, תרצה. הביתה. כמו שסיכמנו. כמו שעשינו בכל החזרות במהלך השנים. מתים בבית. בחדר שלנו. במיטה שלנו'.

ברור. לרגע לא חשבתי אחרת. והלכנו הביתה. למרות מחאות רופאי המחלקה התמהים לפשר הנחישות.

ובחדר שלנו, הישן והטוב, שידע ימים יפים של צחוקים והנאות, מכל הסוגים, וידע גם מריבות ודמעות, מכל המינים, השכבתי את אלכס במיטה שלנו, המתפקעת מגודש החוויות, וסידרתי את הכריות וכיוונתי את הרדיו לתחנה שאהב. וקראנו שוב את המיתולוגיה היוונית האהובה עלינו. על פניו הכאובות עלה בדל חיוך של שביעות רצון. עכשו הוא היה מוכן לבאות. גם אני. וחיכינו.

כעבור שלושה ימים, כשעצם את עיניו העייפות והיפות, ולא פקח אותן יותר, נשקתי כל סנטימטר על פניו, שבאחת התגהצו בהן כל קמטי הצער והסבל שנחרצו בשנתיים האחרונות. וידאתי שהכדורים שהכנתי – במקומם, ושמעטפת הוראות-ההמשך – לידם.

בסלולארי הקלטתי הודעה ברורה לילדים, שהתקשרו כל ערב לשמוע עדכונים, וקבלו, ולהציע עזרה, שנדחתה: "יקירים. אבא יצא למסע שלו. אני מצטרפת אליו כי הכל יותר טוב בשניים. ואל תדאגו, הכנתי מתחת ללשון את המטבעות לכארון, איש המעבורת, שישיט אותנו בשלום לצד השני של הנהר. לא תהיה לנו שום בעיה בכניסה".