עוד לפני שמלאו לי שלוש שנים, ב־1962, קצת לפני שאחותי ענת נולדה, עברנו לדירה חדשה משלנו, בשיכונים בדרומה של יפו, על גבול בת ים, דירה בלי משפחה נוספת, תודה לאל, רק אנחנו והסבתא לַנֶה האומללה שלא היה לה לאן ללכת. אבא לקח הלוואה מהדוד נתן והדודה אסתר, המיליונרים, וגם משכנתה ענקית, ורכש לנו דירת שיכון ברחוב נחל עוז, בכניסה השלישית מצד מזרח, בשכונה שלימים נודעה כשכונת שיכוני חיסכון.

הזיכרון הראשון שלי מהדירה החדשה הוא כדלהלן: מרפסת קטנה, אחורית, צופה על גינת שיכון ולפניה, מעבר לכביש, מבנה עם כיפה שנראה לי אז כמו ארמון קטן. אכלתי קלמנטינה שאימא קילפה לי וניסיתי להסביר לענת, שעמדה לפני מעקה המרפסת, מה לדעתי מתרחש שם, בארמון החשוד הזה. אבל ענתי בת השנתיים, הבכיינית הנוראה, לא הצליחה להבין מה אני רוצה ממנה: ״אימא, אימא, יוסי רוצה לז(ר)וק אותי לכ(ב)יש!״ הייתי מתוסכל, דמיינתי לי שבארמון הזה גרים אנשים חורשי רע, משקיפים עליי ועל אחותי מבעד לווילונות הכהים שבחלונות, בטח הצוענים והשֵדים מהסיפורים של אבא, ומי יודע מה הם מתכננים לעשות לנו… אבל ענתי ייללה וייללה, לא נתנה לי לגבש את עלילותיהם הנוראות והאיומות שניסיתי לבדות לי, כל הזמן צעקה שגם היא רוצה ק(ל)מנטינה, כמו זאת שאימא קילפה ליוסי. לבסוף נשברתי, לא יכולתי יותר לבכיותיה, אספתי את חרצני הקלמנטינה שירקתי מהרצפה, ותחבתי אותם בנחיריה של ענתי, איזה שבעה חרצנים ואולי יותר, ופקדתי עליה: תִּנשמי!

אימא כמעט שהרגה אותי בצרחות שצרחה, מבועתת, איך העזתי ככה לנסות ולרצוח לה את הילדה, אוי ואבוי לי, אבא כבר יחטיף לי כשישוב בצוהריים מהעבודה בקולנוע, ״בושות לךָ, יוסקי!״ במקום לגונן על אחותי הקטנה, אני מבקש את מותה, מקנא בה על מה? אני לא הבנתי למה אימא חשבה שקינאתי באחותי. אז, עוד לא הכרתי ממש את מניפת התכונות האנושיות על בוריה, מאהבה ועד קנאה ושנאה, ותיעוב, אף שבתוך תוכי, אכן, הייתי מאוד שמח להשליך את אחותי אל הגינה למטה, להיפטר מהבכי שלה, המונוטוני, שלא פעם הוציא לא רק אותי, אלא את כולנו, מהאיזון. להיפטר ממנה ולשוב להיות בן יחיד. למזלנו ענתי לא נחנקה, דווקא נענתה לאימא שצווחה עליה – ״תִּנשפי! תוציאי!״ – עד שכל החרצנים התעופפו לה מתוך האף, יחד עם הנזלת וכל האוויר הרע שלה. כזאת הייתה אחותי, ילדה בכיינית וכעסנית, ההפך מאימא שתמיד ביקשה להיות נחמדה ו״בְּשוֹלֶם״ עם כל העולם, מתנצלת על שהיא חיה בכלל. ענתי שמה זין על העולם, על כולנו, קצת כמו אבא, ותמיד נאלצנו להתיישר אל גחמותיה. אולי בגלל זה, לימים השלכתי אותה מחיי: בפעם הראשונה לתקופה של חמש עשרה שנים, ובפעם השנייה – לנצח נצחים. למה? כי משפחה לא בוחרים, ״כי היא לא אוהבת אותךָ, יוסי״, כפי שהסבירה לי חברה, שחקנית גם היא, שהחליפה את ענת שביטלה את הופעתה בהשקת ספר חדש שלי אז. כי ״זה לא בא לי טוב, ההשקה שלךָ, יוסי מותק. התבלבלתי בתאריכים, אחי, זה נופל לי על חזרת תלבושות של ׳בית בובות׳״. ההזמנות יצאו לחברים ולעמיתים, מתפארות באחותי השחקנית המפורסמת שתקריא קטעים מהרומן החדש שלי, ואני כמעט שהתפלצתי: שלחתי לה הודעת וואטסאפ מהגיהינום, מאחל לה את כל הטוב שבעולם, ויותר. הרבה יותר.

אחר הצוהריים יצאו מהארמון למטה שני בחורים, ואחריהם חבורת נערים שצעדו בשורה מסודרת, צועקים שירים שלא הכרתי. אבא אמר שזה מועדון שכונתי, יוסי׳לה, ושני הבחורים הם המדריכים של הנערים. הרסו לי את כל האנקדוטה שבניתי על ארמון הצוענים הזה. ״כשתגדל, יוסי׳לה, גם אתה תלך לשם, תתאמן בא״ש לילה, תצעד במצעדים, תשיר שירים כאלה של תנועות הנוער״. אני נחרדתי, אולי כי כבר אז העדפתי את החֶברה של עצמי, לא תנועות ולא מצעדים, ואולי כי עדיין חשדתי שמדובר בצוענים ושֵדים שהתחפשו לאנשים רגילים; הסיפורים של אבא חִלחלו טוב־טוב לנשמתי. כמה שנים מאוחר יותר, אחרי שעברנו לגור בירושלים, אמרה אימא שאכן, המועדון ההוא, מול השיכון שלנו ביפו, ללא ספק היה פעם סוג של ארמון, בית תפילה או וילה מפוארת של ערבים עשירים, יוסקי, רואים לפי מבנה הכיפה המושלם, היפהפה. אך הם נאלצו לעזוב לפני קום המדינה שלנו, מסכנים, אנשים בלי בית. אבל אבא לעג לה, כהרגלו, ״האימא שלךָ תמיד רואה רק אחורה״, ואילו הוא, הוא רואה רק קדימה, כמובן, אל העתיד הוורוד והנהדר של המדינה ושל כולנו, ״כיפות בראש של האימא שלךָ, יוסי׳לה״, הוסיף וזִלזל גם בכיפות ובחורָבות של שכונת מנשִייֶה, הריסות ושברים שהיינו חולפים על פניהם בנסיעה החודשית לתל אביב, לדודה אסתר: ״מה זה? נו, סתם חִרְבֶּס של צוענים ושֵדים. שומדבר מיוחד, יוסי׳לה״.

אבל עוד לפני שהספקתי להירגע מארמון הפלאות שנהפך למועדון שכונתי, החטיף לי אבא סטירה מצלצלת, על החשבון, על ניסיון הרצח הראשון שלי. חרצני קלמנטינה, הוא כבר יַראֵה לי. הושיב אותי על ברכיו וסיפר לי על אחותו הקטנה, הדודה אסתר שלנו, ועל איך שתמיד שמר והגן עליה: כשהסבא שלנו הרשע נעלם פתאום, וכשהם נסעו לחפש אותו מעבר לים, וכששבו בלעדיו לירושלים, כמו שני יתומים עלובים. ואיך שטו באונייה גדולה ימים רבים, הסבתא לַנֶה ואבא טוביה והדודה אסתר, ופעם כמעט שטבעו בסערה בלב ים. ואיך שאבא קשר את הדודה אסתר אליו עם חבל עבה של אוניות, שלא תעוף ותיעלם ברוח שהשתוללה על הסיפון, בגלֵי הים שהיו כל אחד בגובה של בניין עשר קומות, לא פחות, כי אבא היה גדול וחזק, ואסתר׳קה – רזה ושְחיפית, כמו עלה נידף ברוח, ממש ככה. ואיך שאבא חיבק את המעקה על הסיפון ולא שִחרר, שלא יעופו שניהם ויטבעו בים, עד שהרוח נרגעה. ואיך שהדודה אסתר בכתה ובכתה, ואיך שאבא טוביה ליטף וליטף אותה, כאילו הוא בעצמו היה האבא שלה, לרגע לא חשב לרצוח או להשליך אותה אל הים, ההפך מיוסי שלנו הרשע המרושע, הרוצח, שרק במזל לא הצליח להיפטר מאחותו הקטנה הפעם, ומי יודע מה יהיה בעתיד, אולי ישוב וינסה להרוג אותה, חס וחלילה. הרי לעולם אין לִצפות את מעשיהם של פושעים מוּעדים כמוני. אוי, אני כמעט שנחנקתי, והתחלתי לבכות, והבטחתי לאבא שלעולם – לעולם! – לא ארצח את אחותי הקטנה או אשליך אותה מהמרפסת, חס וחלילה. אם צריך, אפילו אקשור אותה אליי, רק שלא תאבד את הדרך.

אחר־כך, בערב, כשאבא יצא לעבודה בקולנוע, אמרה לי הסבתא לַנֶה שאיני רוצח, מה פתאום, ושלא אבכה בגלל טוביה׳לה והמעשיות שלו, אִינגָלֶה. נו־נו, הרי האבא שלנו המציא את כל גלֵי הים הענקיים האלה. מעשיות באספמיה. הם בכלל ישבו שלושתם בבטן האונייה, במחלקה השלישית, כי היו עניים ולא יכלו להרשות לעצמם לטייל על הסיפון כמו איזה לורדים. ואבא טוביה בכה כמו תינוק בגלל הרעמים והטִלטולים. ואסתר׳קה, שהייתה אז גבוהה ממנו בראש, חיבקה אותו שעות על גבי שעות מפני שרעד, חתיכת פחדן כזה. חתיכת פיצקֶלֶה כזה. ובערב, כשהים נרגע, ויתרה לו על הקינוח בארוחה – אחות נהדרת כזאת – וטוביה׳לה אכל את הקומפוט שלו וגם את הקומפוט של אסתר. אבל נו, אבא טוביה שלנו יש לו דמיון, אצלו כולם רוצחים או צוענים וטובעים באוקיאנוס, כמו בסרטים בקולנוע, הצגות של יתום ונכה ומסכן שצריך תשומת לב, אוהו. ״אבל אל תגלה לאבא שסיפרתי לךָ, אִינגָלֶה, רק זה חסר לי. הוא עוד יחטיף גם לבּוֹבֶּע שלךָ האומללה סטירה מצלצלת. חה!״

כמה אהבתי את הסבתא לַנֶה, שחילקה את חייה בין הבית שלנו והבית של הדודה אסתר, שבוע אצלנו ביפו ושבוע אצלם בתל אביב. כי לא היה לה בית משלה, לסבתא, ולא חדר משלה, ותמיד נסעה וחזרה, עם התיק הגדול שלה, נזהרת שלא להפריע לַחיים, מצטופפת איתנו בחדר הילדים, מקטינה את עצמה למיטה המתקפלת שאבא קנה לה, ״המיטה הזמנית״, כדי שלא להפֵר את מהלכם הטבעי של החיים. וכך גם אצל הדודה אסתר, שם גרה עם חנה׳לה בת־הדודה שלנו בחדר אחד, במיטה אחת, בין בובות הברבי ושאר הצעצועים המתוחכמים שהדודה שלנו הביאה לחנה׳לה מחוצלארץ, כי הם, בניגוד אלינו, היו עשירים מופלגים וגרו ברחוב יחזקאל היוקרתי בצפון תל אביב, ממש מול הירקון.

     •••

מתוך הספר ״הישראלים״, שיתפרסם בהוצאת קתרזיס ב-2026. הספר זכה בתמיכה של קרן רבינוביץ'. מֶמוּארומן המספר על ילדותו של הסופר ביפו ובירושלים, מחייה את ימי הזוהר של הקולנוע ושל הטלוויזיה בראשית שנותיה בארץ.