המשוררים והפילוסופים כותבים על האדם, העולם ואלוהים מנקודות תצפית שונות. המשוררים מתמקדים בתחושות, ברגשות, בחוויות ובמצבי נפש – qualia, ומתארים אותה ב"מילים פרומות" שתוכנן עשוי להשתנות על פי חוויות הקוראים. לעומתם הפילוסופים מנסים לתאר את רעיונותיהם במונחים של מהויות אובייקטיביות ואוניברסליות החורגות מעֵבר לqualia. התייחסות לאותם נושאים דרך פריזמות שונות עשויה ליצור זיקה מעניינת ומפרה בין שני אופני התיאור. כך למשל, מעיון בתיאוריות הקשורות במסע בזמן יוכל המשורר ליצור שיר או פואמה הקשורים במסע בנפש האדם. וכן מהדיונים הפילוסופיים הקשורים בשאלת קיומו של האל יוכל המשורר לעצב את האלוהים הפרטי שלו. לעומת זאת כאשר הפילוסוף נחשף לשיר הוא עשוי לקלוט תחושות, רגשות או מאוויים של המשורר ואלה יכולים לעורר בו שאלות מורכבות. אחת מהן קשורה לאוניברסליות של הרגשות, כלומר – אף על פי שהמשורר מבטא חוויה אישית, תחושות דומות עשויות להתעורר גם אצל אנשים אחרים הקוראים את שיריו. על כן ה-qualia של אדם פרטי חורגת מגבולות האני שלו ומקבלת, ולו באופן חלקי, ממד אוניברסלי שאותו יכול הפילוסוף לחקור.

באשר לחוויית הקוראים, קריאת שיר והטקסט הפילוסופי הנלווה אליו תעניק תפיסה מרחבית של המוטיבים המופיעים בשתי היצירות הללו. הדבר דומה ליכולת הראייה הסטריאוסקופית של האדם הצופה באותה המציאות בשתי עיניו שכל אחת מהן קולטת את העולם בזווית קצת שונה ובשילוב שתי התמונות נוצרת ראיית עומק תלת ממדית.

**

אֲנִי שׁוֹהָה בִּלְתִּי חֻקִּית מִחוּץ לְגִדְרוֹת גּוּפִי
צוֹפָה בִּשְׁבִיל לְלֹא מוֹצָא מִבַּעַד לִזְגוּגִית פְּרוּדָה
רוֹאָה יָמִים לֵילוֹת
אָבִיב כְּאֶפְרוֹחַ פְּלוּמָתִי מְנַקֵּר אֵימַת הַיָּם
אֵין בּוֹ פַּחַד. לֹא מַמָּשׁ
קִצּוֹ מַקְדִּים אֶת הִוָּלְדוֹ
קִצִּי עַל רַהַב עֲנָנִים שְׁחֹרִים
בִּנְתִיבִים שְׂרוּכִים מִחוּץ לַזְּמַן

הישארות נפש

"אֲנִי שׁוֹהָה בִּלְתִּי חֻקִּית מִחוּץ לְגִדְרוֹת גּוּפִי" – האמונה בהישארות הנפש מעוררת את השאלות: מה מאפיין את הנפש לפני התחברותה לגוף ולאחר היפרדותה ממנו? אפלטון שהאמין בקיום הנשמה טען (בדוגמת המרכבה בדיאלוג "פיידרוס") שלפני שהיא מגיעה לעולם החיים היא חגה במעגל בעולם האידיאות רתומה לשני סוסים – האחד אציל וצייתן והשני מתפרע. הסוס המתפרע דוחף אותה ברגע מסוים לעולם החיים. בדרך זו הסביר אפלטון כיצד האדם רוכש ידיעה על האידיאות הקיימות במציאות. הוא פשוט נזכר בהן כשנשמתו חגה בעולם האידיאות.

הדתות השונות עונות על השאלה השנייה. רוֹוחת בהן האמונה שהנפש חוֹוה עונג בגן עדן או סבל בגיהינום וזאת בהתאם להתנהגות האדם בחייו. על כן לפי אמונה זו הנפש מאופיינת על ידי זמן ואולם מכיוון שהנפש היא ישות רוחנית אין היא מאופיינת על ידי המקום שבו היא נמצאת.

קשה לנו לדמיין ישות שאינה נמצאת במקום מוגדר בחלל ובכל זאת חלים בה שינויים לאורך זמן. במילים אחרות, אמונה זו מציגה אתגר אינטלקטואלי הקשור לחקר האפשרות של קיום מידע שבו מתרחשים תהליכים, אך הפלטפורמה הנושאת אותו אינה מאופיינת על ידי קואורדינטות מרחביות. ניתן להציע כמה כיווני מחשבה לקיום אפשרות כזאת. דוגמה לכך הם חוקי הטבע. מצד אחד אין לאפיין את קיומם באמצעות קואורדינטות חלל-זמן, שאילולא כן הם לא היו חוקים כלליים. למשל, אילו חוקי הטבע היו חלים רק בשביל החלב הם לא היו תקפים בגלקסיות אחרות. לעומת זאת המידע והשינויים האצורים במציאות הפיזיקלית נובעים מהם. דוגמה זו של קיום חוקי הטבע מראה שתיתכן פלטפורמה רוחנית לנשיאת "מידע החיים" של האדם לאחר מותו, כשם שחוקי הטבע מהווים פלטפורמה רוחנית למידע האצור בעולם.

כיוון מחשבה נוסף הוא שהנפש מאופיינת על ידי ממדים אחרים השונים מהחלל והתמורות בה מתרחשות בממדים אלו. כנגד זאת אחרים יטענו שהטיפול בסוגיה זו כרוך במיסטיקה יותר מאשר בפילוסופיה.

*מתוך הספר "מילים פרומות, פילו-פואטיקה", השירים בספר: אירית שטייף-שושני / הטקסטים הפילוסופיים: פרופ' יקיר שושני (ספרי עיתון 77, 2021).