שבת בצהריים.
חמים. 
גדות נחל עמל מלאים טף ילדים נערות ונערים, נשים וגברים, מבלים ונהנים.
בתוך מי-הנחל, הפעילות האנושית השמחה שוקקת. ואף-על-פי-כן, ברגע שאני מניח את כפות רגליי על המדרגה השנייה והן משתכשכות במים, כבר חברותיי וחבריי, הדגיגים והדגים, מגיעים בהמוניהם. מקדמים את רגליי בעבודת ניקוי מרפא, מקלפים את העור היבש בכל רגל ימין ועולים במעלה הרגל לניקור ליכלוכים. אני כבר עומד תוהה ושואל: מדוע רק רגל ימין? היש בכך רמז כלשהו? אולי משמעות קוסמית?
הדגיגים והדגים – מכל הגדלים הסוגים הצבעים והמינים – ממלאים את פיותיהם מים, אבל הם מיד חשים לטפל, באותה מידה של יסודיות, גם ברגלי השמאלית. ללא אפלייה!

אני נשאר על עומדי נהנה מחום המים ומהטיפול האישי המדייק היסודי. ההנאה שלמה, עד כדי התעלמות מההמולה האנושית סביבי. אני מאריך את התבוננותי במלאכתם השקטה של הדגות והדגים.

מתעשת.
יורד לשחות את השחייה היומית במי-הנחל.
חלק מידידותיי וידידיי הדגים, כרגיל, ממשיך עמי ושוחים לצדי. אלא שהפעם קשה לראותם. כמות האנשים המבלים בנחל, מערבלת את הטוף הגירי שבקרקעית הנחל עם מימיו הזורמים לאיטם ומעכירה את הצלילות הטבעית…

נסיונותיי לצלול מעט בכדי לראות את הנעשה בקרקעית הנחל, אינם מועילים הרבה.
פה ושם – כיון ששעת צהריים עכשיו (13.00 ואילך) – משתקפות קרני השמש הנשברות במים.

רעשי השוחים השמחים, הערפול, הערפול והבלחת קרני השמש, מעוררים בי, תוך כדי שחייה, מחשבות שמא  היום, יש בכל אלו משום רמזים ל"מצב" בו כולנו, אזרחי ישראל, שרויים.
פניתי אל עמיתותיי ועמיתיי, הדגות הדגים והדגיגים, בבקשה לקבל חוות דעת. אבל הם שוב ממלאים את פיותיהם מים…
התעקשתי. עצרתי.

נעמדתי בלב הנחל, שטפתי את עדשות המשקפת במגמה "להבהיר את התמונה".
התכוונתי לפנות אל "זקן הדגים". אלא שבאותו רגע ממש שקעתי קמעה בתוך הטוף הגירי שעל קרקעית הנחל. יציבותי וגם ביטחוני בעצמי התערערו לא מעט. דווקא באותו רגע זקן הדגים זינק, ממש בסמוך לכתפי, זינוק אדיר אל-על.
כהרף עין שמעתי בבירור את דבריו: עצה אחת לך נעוצה, אנחנו המומחים, לשחות לצלול ולחיות בכל מצב במים המתוקים: אל תצטרף אל להקת "פרשנינו המצוינים" מכופתרי הנפש, המלהגים ללא הרף, ללא ליאות, מבלי דעת דבר וחצי דבר לאשורם. "פרשנים" המסובבים את כולכם במעגלים הזויים, ממזגים זה בזה: אהבה, שנאה, פחד וחוסר ודאות, כשבעצם הם רואים רק קרעים בערפל מעורבל, ממש כמו שאנו הדגים ואתה "רואים" כעת את מי הנחל וקרני האור המשתברים בהם: הבלחות!!!

עדיף לנו – ולך – למלא פיותינו מים ולשתוק שתיקה רועמת, כנאמר בארמית ילידית: "מלה בסלע משתוקא בתריין" (מגילה י"ח, א').