אולי כדאי להתחיל כאן את הביקורת דווקא מן הסוף, כלומר מן המסקנה. רות לורנד כתבה רומן יפה מאוד וראוי לקריאה לכל אוהב ספרות אמיתי. לרומן קוראים בשם המקורי "מותו של המחבר". אבל רגע, יש כבר שֵׁם כזה של מאמר קצר ומפורסם של חוקר הספרות הנודע הצרפתי רולאן בארת, בעברית נקרא "מות המחבר" (רסלינג). זה לא רק מאמר מכונן, זה מאמר אסקולטיבי פורץ ומתווה דרך בתורת הספרות, המבשר את הפוסטמודרניזם.

אינני רוצה להרחיב את הדיון בבארת ומאמרו בהכרח על חשבון דיון בספרה של לורנד, אבל הדבר נקשר ישירות לספרהּ. על פי גישתו של בארת, קיימת לגיטימציה לקורא המודרני לפרש לפי אמונתו והבנתו כל טקסט כתוב, אף אם לא זו הייתה כוונת המחבר. העמדה היסודית של המאמר "מות המחבר" היא עמדה אנטי-הגמונית – הפוסטמודרניסטים מאוד אוהבים את המונח הזה – המנסחת את היעלמות המחבר מהשיח הביקורתי על הספרות ואת החלפתו בקורא עצמו. דהיינו, על הקורא להתעלם מקיומו של המחבר בהקשר תרבותי והיסטורי מסוים, כדמות המאחדת את יצירת הספרות, כדי שייפתחו לפניו אפשרויות פרשנות בלתי-סופיות.

אבל מה שעושה לורנד, ששֵׁם משפחתה אפילו מצלצל מִצלולית את שמו של רולאן בארת, ככותבת, הוא דווקא ניסיון לכתוב רומן בן 15 פרקים במובן המסורתי של המילה. במרכזו עומדת ידידות רבת שנים, מרגשת ונהדרת בין סופֵר עברי-ישראלי לבני הנעורים שהתפתח להיות סופר למבוגרים, שבא לפני שנים לבית ספר בחיפה כדי להרצות בפני נערים ונערות, ונערה אחת בַּת-בית-הספר-הזה, מבית דתי ישראלי שמרן, המתכּנֵית ג'ו, זה לא שמה האמיתי כמובן, זה שמה הספרותי במכתבים אליו, הנכבשת קודם למפגש ולפגישות איתו בהיותה נערה בקסמי ספרי הנוער של המחבר.

היא קראה את הספרים והיא שמעה את ההרצאה שלו כתלמידה בת 14, והשאלה היחידה שהיא שאלה אותו במפגש, שהיא סוּפֶּר-מהותית מבחינתה ומבחינת הרומן היא לא רוחנית אלא מעשית לגמרי: היכן הוא גר? כלומר היכן גר אותו מחבֵּר ששמו אגב יונה מנסבך, כדי שהיא תוכל ללכת ולפגוש אותו שוב. אז במקרה הזה המחבֵּר כן חשוב, אפילו חשוב מאוד, כי בלעדיו לא היה נולד בכלל הרומן הזה.

כל אוהב ספרות מושבע בעל ניסיון ולא נאיבי יודע גם יודע עד כמה כל קורא צעיר שמח לפגוש סופר אהוב ועד כמה יכולה הפגישה איתו להיות מכזיבה. הסופר אינו הספר שקראת, בדידי הווה עובדה. אלא מאי, דווקא בספר הזה זה כן מצליח מעבר לאידיאליזיה הראשונית של הרצון לפגוש את מכשף-המילים ששבה אותך בנעוריך, כפי שפנחס שדה כבש את יותם ראובני, לדוגמה, וגם ביניהם התפתח קשר אישי, כאן נוצר קשר גורדי רגשי בין שתי נפשות בל יינתק למרות עקות החיים וזה יפה, ולורנד מיטיבה לתאר את הידידות הזאת ללא הגזמה ואידיאליזיות, אלא כפי שהיא בחיים עצמם כנדרש מרומן ריאליסטי. הדבר היחיד שאפשר להגיד על מות המחבר הוא שג'ו מלווה את הסופר שלה מנעוריה עד מותו שלו בגיל תשעים פלוס שזה בעצם מות המחבר, אבל גם אז לא ניתק הקשר הגורדי הזה.

ומה שיפה בקשר הזה הוא שבמהותו הוא אינו מיני. אנחנו מכירים את הרומנים הארוטיים שהתפתחו בספרות וכמובן בחיים בן סופר דומיננטי לפרח סופרים צעירה, כי יצירה לכתחילה, בחיים ובספרות, היא מלאת תשוקה, הרי יצירה לשון יֵצֶר. רק לאחרונה קראתי את הרומן היפה של אלה מושקוביץ-וייס "ואז הוא אמר" העוסק במתח הארוטי הזה של יֵצֶר ויצירה בין שני מוזיקולוגים-מוזיקאים ומתפתח לספר מתח. אלא שהספר של לורנד הוא אחֵר. יונה וג'ו הם בהחלט יצורים מיניים ויִצריים כנדרש מאמנים, אבל הידידות ביניהם היא סביב הספרות ואהבת הספרות בלבד ובזה עיקר הרומן. הם מקימים משפחה, יודעים אהבות כאלה ואחרות, חווים חברויות שונות, אבל תמיד נשארים בקשר כחברים, גם כשיַבָּשות מרחיקות ביניהם, בגלל הספרות וסביב הספרות. זה מרגש וזה יפה.

רוצה לומר כי מה שמחבֵּר אנשים הוא לא גלובּליזציה ורשתות חברתיות, אלה רק אמצעים, מה שמחבֵּר אנשים עד מוֹת המחבֵּר הוא עניין משותף במושא מסוים המהלך עליהם קסם עוד מימֵי נעוריהם ואולי הם אף נולדו לזה. ובכל זאת יש הבדל בין יונה לבין ג'ו. יונה הוא סופר מְמַמֵּשׁ. הוא הוציא ספרים, הוא התפתח ואף עשה קריירה כסופר, בעיקר לבני הנעורים, אבל לא רק. יש לו מקום במיליֶיה אף על פי שכמו כל סופר הוא אינו מרוצה ממקומו והיה רוצה יותר. לא אחת ברומן קיימת תחושה כי הוא אנדרייטד בעיני ג'ו ובעיני עצמו כמובן לעומת סופרים אחרים שהם אוברייטד ושהיה מגיע לו יותר. לורנד המחברת יוצרת דיגומים יפים בחלקו הראשון של הספר של טקסטים לבני הנעורים משלו.

הדמות המעניינת יותר היא דווקא ג'ו, כי היא אוהבת המילים שרוצה להיות סופרת ומתקשה ביותר לממש את החלום הנפלא הזה בגלל עכּבות וביקורתיוּת יתר. היא מנסה כמו כל סופרת או סופר לגנוב מחומרי העולם על ימין ועל שמאל, אבל היא תמיד לא מרוצה והרומן שלה מתבּושש לצאת כי היא משנָה אותו כל הזמן. מהבחינה הזאת היא דומה לפקיד גראן ב"הַדֶּבֶר" של אלבר קאמי שרוצה מאוד לכתוב רומן, אבל יש לו רק את המשפט הראשון האומר: "בבוקר נאה אחד של מאי רכבה לה בשדרות יער בולון, בינות לפרחים, אמזונה תמירה על גב סוסה שרוקה נהדרה…" זהו. גראן נתקע. אולי לג'ו יש קצת יותר, מתווה, עלילה, מצבים ודמויות, אבל נראה כי היא נותרת סופרת תקועה, סופרת בפוטנציה. אם ללכת שבי אחרי הניתוח הפסיכולוגי הפשוט, אהבת הספרות שלה מציפה אותה בכל פעם מחדש והיא אינה מצליחה לכתוב ומאשימה כמובן את עָקות החיים והשגרה.

אני אעשה מעשה אנטי רולאן בארתי שכזה ואומר כך. את יונה מנסבך לא הצלחתי לזהות משלל הסופרים שאני מכיר מתוך מסדרונות המיליֶיה, עכבר ספרותי שכמוני, ויכול בהחלט להיות שהוא מעין הֶדְבֵּק, כראוי לדמות ברומן, של כמה סופרים שלורנד קראה ואולי אף הכירה, אבל את ג'ו זיהיתי גם זהיתי מייד. זאת בעצם לורנד עצמה מעל כל צֵל של ספק, מֵעֵין מראה מעט מעוותת שלה. לורנד עצמה התחילה את דרכה כסופרת ואף הוציאה ספר סיפורים מסקרן בהחלט תחת השם המעניין והלא צפוי "מועד א'" בספריית הפועלים בשעתו, בעריכת נתן יונתן. זה היה ב-1976 אחרי שזכתה על הקובץ בפרס אקו"ם ליצירת ביכורים מטעם המִמסד. הוציאה וגזרה על עצמה שתיקה ספרותית.

רק ב-2008 היא שָׁבָה אלינו מוכֵּי הספרות וחבוּטֶיהָ בספר שירים הנקרא "שיעור במטאפיזיקה" שראה אור בהוצאת עם עובד. למעלה משלושים שנה של שתיקה ספרותית. עשור אחר כך היא הוציאה לאור רומן בשם "תחרה הונגרית" בהוצאת ספרא של איגוד הסופרים ב-2018, רומן שורשים על יחסי אם ובת, וחמש שנים אחר כך נולד הרומן נוכחי "מותו של המחבר", ב-2023, שיצא לאור בהוצאת פרדס. אבל לורנד במהותה היא סִפרות-מיינדֶד, כל מהותה כתיבה. זה צף ועולה ישירות מתוך הרומן הבדיוני שכתבה, אז לא יכול להיות שהיא הפסיקה לכתוב או אפילו לפרסם, ואומנם היא תיעלה את האינטלקט שלה ואת כשרון הכתיבה שלה לכתיבה אחרת, מחקרית אקדמית. אני מכיר עוד דמויות ספרותיות שכאלה, למשל המשוררת הרגישה איבון קוזלובסקי גולן. לורנד, ממש כמו הגיבורה הנאיבית-משהו שלה, עסקה ביופי ואסתטיקה לפניי ולפנים במשך כל חייה. כתבה מאמרים ואף ספרים בנושא, עד שהפכה לפרופ' אמריטה באוניברסיטת חיפה.

אז למה יש לי תחושה שהיא עצמה ולא רק ג'ו הגיבורה שלה, בתוך המיטה, מתחת לשמיכה, עמוק עמוק, כפי שעושה הגיבורה שלה כאשר היא מתבשרת שהסופר שלה נפטר, לא ויתרה מעולם על החלום האידילי הזה להיות סופרת, אולי גם משוררת, אבל בעיקר סופרת: לברוא עולם במילים, דמויות, מצבים, עלילות, לכבוש את הקוראים באמצעות משפטים מהלכי קסם המתחברים זה לזה מתוך הדמיון. להיות מה שאתם רואים בדמיונכם כסופרת. אתם מבינים למה אני מתכוון. אפשר לומר בהחלט שהיא הצליחה לעשות זאת ברומן המאוחר הזה שלה שראה אור בהיותה בת 75. ראוי לציין כאן גם את העורך שלה חיים פסח, איש היודע היטב את מלאכתו, וספרים שהוא נוגע בהם נִראים ונִקראים אחרת, מִטַּיְּבִים.

אבל כאן אני חייב לאמץ את רולאן בארת ואת כל הפוסטמודרניסטים באשר הם כדי להפריך את תחושת התסכול הזאת העולה מתוך הרומן של לורנד ואולי גם מתוך פרטי חייה כפי שקראתי עליהם, אינני מכיר אותה, כלומר את המחברת. כל האידיאליזיה המודרנית הנפלאה הזאת שאף אני נכבשתי בה בקסם נעוריי של הסיפור הקצר האבּסולוטי או הרומן שיכֶּה גלים אל דורות של קוראים, יש בה משהו מאוד רומנטי ופתטי למול החיים. כי הקלישאה האומרת שכתיבה היא כתיבה היא כתיבה, המשפט הטאוטולוגי הזה, הוא נכון מאוד. אני לא נאיבי. אני יודע שיש הבדל בין רומן וסיפור קצר, לכתיבת מחקר, ודאי על פי כללים אקדמיים מעיקים ונוקשים לפעמים, ובכל זאת בכל כתיבה נדרשת מידה רבה של יצירתיות, ודווקא על הפלוּאידיוּת הזאת שבין ספרות יפה, דהיינו רומן, נובלה, סיפור קצר וביקורת ומחקר, יש להודות לפוסטמודרינסטים מאוד.

והנה הפסקאות החשובה ביותר במאמר הזה הנכתבות אחרי כל המסע הזה דווקא לקראת סופו: הספר הזה בוחן את הכתיבה עצמה דרך מעשה הספרות המסורתי והטהור, המוכר לנו, הרומן. יופיו מעבר לריאליזם שבו, הוא שהוא, כמו שמו "מותו של המחבר", משתמש במונחים מתורת הספרות עצמה, מֵזיר אותם, לשון הזרה, ושותל אותם בהקשר אינטימי אחֵר. כאן עושה שימוש לורנד באינטלקט הספרותי הרגשי שלה כחוקרת אסתטיקה יפֶה-יפֶה, יעידו על כך שמות הפרקים של הספר הבאים מתוך עולם הכתיבה, תורת הספרות והספרות, ובקוראך אותם אתה מבין לאיזה הקשר חדש ואינטימי המחברת החדירה אותם, מונחים כמו: "קריאה תמה", "כתיבה תמה", "מבע משולב", "אודיסֶס", "כיכר וושינגטון" (זה שם רומן נודע של הנרי ג'יימס), "התחלות", "אגדות ילדות" ועוד. מובן שלא נפקדים כאן אזכורים ופרפראזות אישיות לסופרים לספרים, לשירים ובכלל ליצירות עשויות מילים: ביאליק, ברכט, טשרניחובסקי, אלתרמן, גורי, רחל.

מהבחינה הזאת שייך הספר המעניין והרגיש הזה לרומנים שעוסקים בכתיבה וקריאה דרך תורת הספרות המייצגת את החיים עצמם באמפּליטודה שבין "המילים" הנפלא של ז'אן-פול סארטר המודרניסט האבּסולוטי ו"כמו רומן" של דניאל פֶּנאק הפוסטמודרניסט האבּסולוטי, ואצלנו בספרות שייך ספר זה למשפחת הספרים כמו "אמן הסיפור הקצר – רומן" (חרגול) של מאיה ערד, או "סוף סוף רומן" (חרגול) הנהדר והאפוקליפטי של יעל ישראל. אפשר לומר בריש גלי, כי ככל שהרומן נצמד למוטיב הזה, והוא נצמד אליו פעמים רבות, הוא גם טוב יותר וחי בעיניי. יתר על כן, אפשר לנסח מן ניסוח שכזה: ככל שהרומן נצמד לג'ו ולחייה הוא טוב יותר וכאשר הוא נצמד לחייו של יונה מנסבך הוא קצת צפוי ופחות מעניין, אבל אלה פִּגמי פורתא כי כאמור הרומן הזה שווה קריאה בהחלט.

עוד יפה בספר הכתיבה המתחפשת של לורנד, הדיגומית, המכתבים בין שני הגיבורים שלה, הניסיון לתמצת סיפורים קצרים של מנסבך הגיבור על ידי ג'ו הגיבורה בעבורנו הקוראים, ובאחד ג'ו אפילו מגלה את עצמה במעין מראה מעוותת ונעלבת עד עמקי נשמתה, כמה טבעי. אף על פי שברבות השנים היא מתכננת לעשות בדיוק את אותו המעשה לחברתה האמריקנית המבוגרת ג'ויס, שם ספרותי לחלוטין, אם תהדהדו לעצמכם את הסופר ג'יימס ג'ויס החד-פעמי. ג'ויס, החברה של ג'ו, היא דמות מעניינת ביותר דווקא בפסיביות שלה ובחצי האגורפובּיות שלה. היא כמעט אינה יוצאת מביתה ורק נהנית לשבת מול הטלוויזיה ולראות "מסע בין כוכבים". ג'ו אומרת לה יפה: "את מגיעה רחוק יותר מאשר אני עם כל הנסיעות והטיסות שלי גם יחד… זה מצא חן בעיניה. כן, היא מוכנה להגיע לכל נקודה במרחבי היקום, בתנאי שהיא לא נדרשת לזוז מכורסת הקטיפה הכתומה ובתנאי שעל השולחן הקטן שלצידה מונחים ספל תה צמחים, בדרך כלל עם נענע, וקערת צימוקים. בלי בדיקות ביטחוניות ובלי חשש שיחטפו אותה למדינה עוינת. היא טסה בין הכוכבים כבר יותר משלושים שנה". וג'ו חושבת שהיא תהיה דמות מעניינת ברומן שלה.

וכאן המקום להתווכח קצת עם התיאוריות האסתטיות המתפתחות של גו'-לורנד. בפרק העוסק בג'ויס וב"מסע בין כוכבים" היא כותבת דברים כביכול משכנעים ונחרצים שאני בכלל לא מסכים איתם על יצירות דמיון מדעי. היא כותבת כך: "מדע בדיוני וספרות עתידנית אני לא מחבבת, עם או בלי אוכל. הסוגה הזאת כמעט תמיד מלאכותית ומוסרנית וטרחנית, כמעט תמיד היא נושאת בשורה על גורל המין האנושי, כמעט תמיד היא מתרחשת בעיירה קטנה בארצות הברית או במרחב המצומצם של אולם הניווט בחללית, תמיד במדים, הדיבור מתכתי, והטכנולוגיה נראית כעבור שנים אחדות כמו מזוודה דהויה שנשכחה בעליית הגג. חופש דמיון? הדמיון לא עובד טוב כשהוא משוחרר מכוח הכבידה. ברק הכוכבים מספק מכניזם עיוור וצפוד. הדמיון זקוק לפיסות חיים ארציות כדי להעלות סומק בלחייו ולעורר את כוחות היצירה".

על פניו, מילים כדורבנות, כתובות היטב ובאופן משכנע, אבל בפועל ובמחשבה שנייה אלה כמובן דברי הבאי בעיניי של בוסר אסתטי המחמיצים את העיקר בז'אנר ובתת ז'אנר הזה. זה לא רק הדמיון, זאת בריאת העולם האחֵר וחוקיו, זאת השליטה בו רק באמצעות מילים. די לחשוב על סיפוריו הקצרים האימתיים של הארלאן אליסון למשל כדי לנוד בראש ולומר כי אלה דברים לא מספיק רציניים על אמנות, שלא לדבר על רומנים כמו "קץ הילדוּת" של ארתור ס. קלארק, או "סולאריס" של סטניסלב לם. יתרה מזאת, גם בַּקולנוע שבו הציוד אכן מתיישן במהרה עם השנים והחללית לפתע נראית מגושמת, יש הרבה חן, כמו בתרגומים ישנים של מרדכי אבי-שאול, למשל, לתומאס מאן. נוצרת כאן איזושהי פּאטינה קולנועית שובת לב שהופכת סרטים כמו "אודיסיאה בחלל" של קובּריק ו"סולאריס" של טרקובסקי לחד פעמיים והיושן, הפּאטינה, לא מפריע, להפך, הוא מוסיף ברבות השנים עניין כמו במקרה של פסל ישן שהטבע עשה בו כבשלו.

לבסוף, תראו כמה מילים כתבתי על הספר המעניין הזה, יותר מאלפיים מילה. זה לא מעט, ובכל זאת הוא עבר בשנה הקודמת בקול דממה דקה, דממת אלחוט, ולא זכה לשום התייחסות מצד הביקורת או המִמסד הספרותי, מועמדוּת לפרס, משהו… האמת, זאת מציאות עגומה ביותר. אין אלא להגיע לידי מסקנה מתבקשת כי המצב הספרותי מו"לי שלנו הוא קשה, בהחלט קשה מנשוא.

מותו של המחבר, רות לורנד, עריכה: חיים פסח, עריכה לשונית: ורד זינגר, עיצוב הכריכה: קריסטינה מורדוכוביץ', צילום על הכריכה: רות לורנד, פרדס הוצאה לאור, 250 עמודים, 88 שקלים