לולה במראה | טרנט דלטון | תרגום: שאול לוין | כנרת זמורה דביר | 2026 | 480 עמ' | 69 ש"ח

נערה ואִמהּ נסות על נפשן כבר 16 שנה מהמשטרה ומהמפלצת שהשאירו בביתן עם סכין בגרונה. הן גרות בוואן מפונצ'ר שחונה במגרש גרוטאות. הנערה לא יודעת את שמה – שמות הם דבר מסוכן בעת מנוסה – אבל יש לה חלום: להיות אמנית מפורסמת, מחוץ להישג ידו של העולם התחתון.
אלא שרק דמות אחת יכולה לעזור לה להגשים את חלומה. זוהי לולה, שמחזיקה בכל התשובות. וכדי למצוא אותה, הנערה מוכרחה לעשות קודם את אחד הדברים הקשים מכול. היא צריכה להסתכל במראה.
"יש דבר אישי להפליא, אינטימי ואף מפחיד, שאנחנו עושים מדי יום – להביט במראה. אותו רגע של עימות שבו הכול דומם, ואתה מביט עמוק לתוך עצמך ורואה את כל עברך שאין להשיבו, את ההווה המורכב ואת כל העתידים האפשריים שלך." טרנט דלטון

דף הספר

אניטה דה מונטה צוחקת אחרונה | סוצ'יל גונזלס | תרגום: יואב כ"ץ | עם עובד | 2026 | 392 עמ' | 69 ש"ח

1985. אניטה דה מונטה, כוכבת עולה בסצנת האמנות הנחשבת בניו יורק, מתגלה ללא רוח חיים מחוץ לבניין מגוריה, ומותה מסעיר את העיר: האם מדובר בתאונה? באלימות שנשמרה בסוד? עבודותיה החשופות והפרובוקטיביות של היפהפייה הקובנית רק מעצימות את המסתורין.
1998. רקל, סטודנטית להיסטוריה של האמנות, מנסה למצוא את מקומה באוניברסיטת בראון. איש לא ציפה לראות אותה שם. קשר רומנטי עם אמן יפה תואר מהמשפחה הנכונה מהעילית של מנהטן גורם לה לאבד אחיזה בחייה הקודמים. כעת היא צריכה לבחור מי היא רוצה להיות.
מפגש מפתיע עם האמנות של אניטה דה מונטה מעורר ברקל השראה לחקור מה עלה בגורלה ולהשיב לעצמה את האחיזה בחייה שלה.
אניטה דה מונטה צוחקת אחרונה הוא רומן צבעוני ומלא נשמה על שתי נשים אמיצות שעוזרות זו לזו למצוא את קולן בעולם, לסלול את דרכן ולהעז לצמוח, ליצור ולאהוב את עצמן.

לדף הספר

גברים בלי נשים | ארנסט המינגווי | תרגום: משה רון | ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד | 2026 | 185 עמ' | 59 ש"ח

המינגוויי – חתן פרס נובל לספרות ב־1954 – פרסם את ספר הסיפורים הזה ב־1927, בן 28. שורת סיפורים שבו שינתה את פני הספרות העולמית, והיא מן הפסגות המוּכָּרות המהוללות של הסיפור הקצר לדורותיו.
משמו של הספר אין להסיק שנעדרות בו נשים. אבל במרכזו גברים הנתונים במה שנחשב טריטוריות גבריות קשוחות: הם לוחמים, מתאגרפים, מעסיקים אותם כוח, גבורה וכבוד־עצמי, הם אפילו עומדים לרצוח. כמה מהם מתרחקים מנשים, או מתקשים להתקרב אליהן, או נמצאים על סף פרידה מאשה, אך כמעט בכל הגברים־בלי־נשים הללו מתגלות פגיעוּת ומלנכוליה, והם נושאים בחוּבָּם תכונות סטריאוטיפיות נשיות. הם מתמודדים, תוך כדי ויתור, עם חולשתם, עם שלהי הקריירה שלהם, עם תבוסתם ופרישתם, מודעים לכזב שבגבורתם. "אני לא הייתי בז־צַיִד", אומר על עצמו המחבר־המספר, המלגלג על מדליית הגבורה שקיבל מממשלת איטליה במלחמת־העולם הראשונה.

לדף הספר

מוסקוביאדה | יורי אנדרוחוביץ' | תרגום: אנטון פפרני | תשע נשמות | 2020 | 257 עמ' | 75 ש"ח

השנה היא 1991, רגע לפני קריסת ברית-המועצות. משורר אוקראיני צעיר במוסקבה מתעורר בבוקר שבת במעונות המכון הגבוה לספרות ע"ש גורקי. הוא יוצא לפגוש חבר. על דרכו נקרים חברים שתיינים, מאהבת לוכדת נחשים, פיגוע טרור, ומנגנון הק.ג.ב. כל ריקבון האימפריה סובב אותו מכל עבר ומענה אותו. היום מסתבך ונשטף בעוד ועוד אלכוהול, ומסתיים במשתה סודי מתחת לאדמה בחברת רוחות מן העבר. זהו הרומן הראשון המתורגם לעברית מן השפה האוקראינית. הוא מתאר בחן מחוצף את אווירת ההתפרקות של אותם ימים, הרווּיה לאומנות, אנטישמיות ושחיתות, ומשלב את נקודת המבט האוקראינית, המיעוטית והרמוסה, על האימפריה החולה, רגע לפני המבול.
הרומן המשעשע, הפיקרסקי, שנכתב מיד לאחר קריסת ברית-המועצות, נחשב אבן דרך בספרות האוקראינית בת־זמננו. יותר מכול הוא מזכיר את הסאטירה השתיינית "מוסקבה–פטושקי" מאת ירופייב, ואת אודיסאת השיטוט "יוליסס" של ג'ויס. במעמד הסיום שלו, אף שנכתב ב־1992, דומה שהרחיק המחבר ראות עד ימינו אנו.

לדף הספר

באביב | קרל אובה קנאוסגורד | תרגום: דנה כספי | מודן | 2026 | 208 עמ' | 69 ש"ח

"את לא יודעת מהו אוויר, ואף על פי כן את נושמת. את לא יודעת מהי שינה, ואף על פי כן את ישנה. את לא יודעת מהו לילה, ואף על פי כן את אפופה בו. את לא יודעת מהו לב, ואף על פי כן הוא הולם בקצב אחיד בחזך, יום ולילה, יום ולילה, יום ולילה."
במילים אלו פותח קרל אּובֶה קְנַאּוסְגֹורְד את הספר באביב, מעין מכתב ארוך הממוען לאישה הבוגרת שהתינוקת שלו תהיה בבוא היום.
התינוקת בת שלושה חודשים והוא בן 46 וביחד הם נוסעים לבקר את אימּה, הנמצאת במרחק שעתיים נסיעה מהבית. זהו יום יפה בחודש אפריל ובערב ידליקו בשוודיה מדורות לרגל ליל וַלּפּורגיס, שמציין את בוא האביב.
בסגנונו הייחודי קנאוסגורד מרומם את היומיומי לנשגב והופך את השִגרה למסקרנת ודרמטית. הוא כותב לבתו לא רק על מנת להעניק לה זיכרון מאותה התקופה, אלא גם מתוך תקווה שדבריו ישמשו אותה, יהיה אשר יהיה, כדי להתמיד ולאחוז בקשר שבין העולמות
שבו טמונים המשמעות והטעם לחיים.

לדף הספר