"בוא, תכנס", קרא ראובן אל עבר הדלת הסגורה של משרדו בקומה השנייה. המשרד היה חלל מושכר, קירותיו היו עשויים זכוכית חלבית אטומה למחצה, מלבד קיר הבטון האחורי שבמרכזו נקבע חלון רחב שהשקיף על הרחוב. סגנון הבנייה המודרני הזה של חללי עבודה משותפים גרם לכל המשרדים להיראות ולהריח אותו דבר: פרקט מזויף, תקרה פתוחה שצינורות שחורים ואפורים מתפתלים לאורכה בין תעלות אוורור כסופות, אמנות דיגיטלית מודפסת ממוסגרת על קירות בטון חשופים וכדים ענקיים של צמחים ירוקים, בעיקר מוֹנסטֵרַה. ברוטליזם, זה היה שמו של הזרם האדריכלי הזה, נזכר ראובן בקורס מבוא שלקח בשנה ב' באוניברסיטה. מטרתו הייתה להדגיש את האמת של המבנה, זו שאנחנו בדרך כלל מנסים להסתיר עם חיפויים – החומרים עצמם, הצורניות שלהם, הפונקציונליות של המבנה. אבל מה נשאר מכל זה, חשב והרים את ספל הקפה השקוף אל שפתיו המכווצות. כשהביט מעבר לספל ראה את צלליתו של דורון מעבר לדלת הזכוכית האטומה, ממתין בסבלנות שיקראו לו פנימה. "בוא, תכנס".
דורון נכנס אל בניין המשרדים הגדול ועבר את הלובי שבו ישב אותו שומר מנומנם כבר שבע שנים. הוא לחץ על הספרה 2 במסך הטאצ' וקול נשי הכריז: מעלית B. דלתות המעלית נפתחו ומתוכה הגיחו אישה צעירה עם משקפי שמש ושליח של וולט בטי-שירט כחולה. הם חלפו על פניו משני הצדדים מבלי להרים את עיניהם מהטלפון, וחצו את הלובי אל עבר היציאה. בזמן הקצר שבו היה לחלוטין לבדו, דורון הביט בהשתקפותו במראה וגילה שפניו נראים קפואים ונוקשים הרבה יותר ממה שציפה. הוא החליק את ידו על קמט במכנסיו הבהירים והעביר את אצבעותיו בתלתליו החומים. המעלית נפתחה והוא יצא מתוכה, שלף מכיסו את כרטיס העובד הדהוי, האותיות ד' ור' כבר היו חצי מחוקות, וקירב אותו אל החיישן מימין. צפצוף דק ואור ירוק זרחני אותתו לו להיכנס, והוא דחף את הדלת הכבדה אל תוך הקומה השנייה.
במשך השנים הקומה השנייה עברה מספר שינויים ושיפוצים, אך תמיד שמרה על אותם קווים מינימליסטיים נעימים לעין: כורסאות מרופדות בזמש בצבע קאמל, כיסאות עץ כהים ורחבים בעלי מושב עור ירקרק, שתי ספות נמוכות מלאות בכריות בצבע קרם וחרדל, וגולת הכותרת של החלל – שלושה שולחנות עץ מלא ארוכים וכבדים, שסביבם ישבו עובדים ותקתקו בלפטופ במה שנקרא בעגה המקצועית "אוֹפֵּן ספֵּייס". דורון הקדים ברבע שעה, לכן פנה שמאלה אל המטבח להכין קפה. בזמן שהניח את ספל הזכוכית תחת הצג הבוהק של מכונת הקפה ולחץ על איור הקפוצ'ינו הרגיש כיצד האוויר בגרונו נלחץ, כמו בועת אוויר בתוך צינור. העבודה הזו היא האינפוזיה שלי, הוא חשב. אמיליה בת תשעה חודשים ובקרוב תתחיל ללכת לפעוטון, פעוטון זה שלושת אלפים וחמש מאות בחודש לפחות, וזה בלי לקחת בחשבון את התשלומים על המאזדה ואת טכנאי המזגנים שמגיע בשבוע הבא. דורון משך אליו את צנצנת העוגיות שעל השיש ושלף מתוכה שלוש עוגיות, ארוזות כל אחת באריזה אישית אדומה מפלסטיק. הוא פתח אותן והכניס את העוגיות לפיו בזו אחר זו, שוטף את טעם הקרמל המתוק בשלוק קפה מר. בשעה אחת עשרה בדיוק הניח את ספל הזכוכית בכיור ופנה שמאלה אל משרדו של ראובן.
דלת הזכוכית רעדה קלות בזמן שדורון עבר בה והתיישב בכיסא הגלגלים השחור מול כיסאו של ראובן. הם החליפו ביניהם שלום מנומס. דורון הנהן הנהון קצר ופתאום החזה שלו עלה וירד בחטף, במעין התרחבות והתכווצות לא נשלטת. ראובן הבחין בתנועה החטופה הזו אך השתדל להתעלם ממנה. "מה שלומך?" הוא שאל, אך בליבו קיווה שדורון לא יענה על השאלה הזו ברצינות. דורון עבד בחברה שבע שנים, שלוש שנים יותר מראובן, אף על פי שהוא היה המנכ"ל. החברה הזו הייתה אוסף מדשדש של אנשים לפני שהוא נכנס לנהל אותה, רעיון טוב שאיכשהו הצליח להחזיק שמונה עובדים ושלולית קטנה של לקוחות. הציעו לו להיכנס לנהל בזמן הקורונה, ובזמן שחברות אחרות טבעו הוא הצליח להכפיל ולשלש את ההכנסות באמצעות מעבר מהיר ואפקטיבי לפלטפורמה דיגיטלית. עסק ישראלי שפנה למספר לקוחות בודדים בשנה, הפך תחת ידו לספק תשתיות בינלאומי תוך מספר חודשים בלבד. האם זה היה קל? האם במהלך הדרך הוא לא היה צריך לעקוף סמכויות, להכריע במצבים בלתי אפשריים ולהטיל את מלוא כובד משקלו כנגד חברי דירקטוריון טרחנים חסרי מעוף? "הכול בסדר", דורון ענה וחייך, אך ראובן זיהה בעיניו השקועות עייפות של אב טרי. "אתה בטח מבין למה קראתי לך היום", הוא אמר והביט ישירות אל תוך עיניו. את השיחות האלה צריך לעשות חד ומדויק, לא למרוח את הבן אדם אבל גם לוודא שכל הקצוות סגורים, שלא יכנס ברווח איזה עורך דין.
"תראה, דורון", ראובן פתח ואמר, ודורון הבין מיד לאן השיחה הולכת. מבטו נדד מהמצח המבהיק של המנכ"ל לאדן החלון השחורה, עליה ניצב קקטוס קטן ועגול, אוטוביוגרפיה של איזה CEO אמריקאי ומעמד לעטים ללא עטים. קול פנימי זעק באוזניו – תתפרץ, תקטע אותו, תעצור את זה. אתה כאן לא יום ולא יומיים, אז מה אם המספרים עכשיו קצת נמוכים. קולו העמוק של ראובן המשיך לשייט בחלל שביניהם – "כמובן שאנחנו נפצה אותך…" מתנגן כמו ממרחקים, כמעט מוקלט. למה אתה לא אומר לו כלום, צרח האיש הקטן בתוכו. חתיכת אפס, שוב אתה נותן שידרכו עליך. אבל פתאום העייפות הציפה אותו כמו סם. מחוץ לחלון ראה את בניין המשרדים ממול, מגדל של קוביות זו על זו, ובכל קובייה שולחן, מחשב, מסך שחור, אצבעות עולות ויורדות כמו על פסנתר, מנגנות סימפוניות מרהיבות של דו"חות וחוות דעת. בערפולו הוא חש את השולחן תחת מרפקיו – זה עץ? זה פלסטיק? הפה של ראובן זז אך שום תו אחר בפניו לא זע, רק עיניו הירוקות מצמצו מאחורי זגוגית עבה של משקפי ראייה עגולים למחצה. משקפי מעצבים, זה בטוח. דורון הבטיח לנועה שיתקשר אליה מיד אחרי השיחה, אבל עכשיו לא היה בטוח מה יאמר לה בכלל. כשיצא בבוקר הם עוד היו אופטימיים, אבל מתברר ששיחת השימוע שעשו לו לפני שבועיים הייתה עניין פורמלי בלבד – לא נשאר שום חריץ לערעור, להזדמנות שנייה.
ראובן הביט בדורון בזמן שדיבר על קופת הגמל שלו, על קרן הפנסיה, על הפיצויים שהוא זכאי להם עבור תקופת העסקה של שבע שנים וחודשיים, אבל ככל שהתקדם בשיחה הרגיש שהמילים פוגעות בפניו של דורון ונהדפות לצדדים כמו כדורי פינג פונג, דבר לא נרשם באמת. על אף השעה המוקדמת, הוא חש את בטנו מזמזמת לקראת ארוחת הצהריים, אולי ירד למטה לנסות את היפנית החדשה שנפתחה. הוא ביקש ממורן לא לקבוע לו ישיבות נוספות עד הצהריים למקרה שיתארך עם דורון, אבל בקצב שהשיחה התקדמה הוא ידע שתוך דקות ספורות הם יסיימו. העניין עם דורון לא היה שהוא עשה טעויות גדולות לאחרונה, או פוצץ משא ומתן עם איזה לקוח חשוב. הוא פשוט היה עובד ממוצע מדי. החברה גדֵלה, יש מנהלי פרויקטים טובים יותר, ואין לו תקנים לעובדים נחמדים ובינוניים. לא נעים להודות באמת, אבל אם כל שיחה כזו הייתה הופכת לו את הבטן, הוא לעולם לא היה נעשה מנכ"ל.
"אתה איתי?", שמע דורון לפתע בחדות. "כן, אני פשוט מופתע, זה הכול". למען האמת, הוא לא הרגיש איזה כעס או עצב גדול, אלא מן קהות חושים כזו. כאילו כל הקולות בתוכו השתתקו בבת אחת. מה עכשיו? הוא ניסה לדלות מפניו של ראובן בדל של הבנה או הזדהות, רמז לתקופה הארוכה שעבד תחתיו, אך הן נותרו חתומות. הוא נזכר איך פעם כתבו על ראובן בקבוצה של העובדים שהוא מפלצת, שהוא רעיל ונקמן ויעשה הכול בשביל להרוויח עוד, בשביל לסחוט מהם יותר שעות ולצמצם ימי חופש. אבל עכשיו הוא היה קר וענייני כמו איזה רוקח בבית מרקחת שרק רוצה לסיים אתו ולעבור למספר הבא – ואיכשהו זה היה גרוע אפילו יותר. "אני יודע שזה לא פשוט. מורן תהיה איתך בקשר בימים הקרובים בנוגע לכל הפרטים היבשים. ואם תוכל להחזיר את כל הציוד עד יום חמישי, זה יהיה הכי טוב".
ראובן קם וליווה את דורון אל הדלת, ולחץ את ידו לפני שפנה החוצה אל המסדרון. הוא שב לשולחן וגילה שבמהלך השיחה נוספו לתיבת המייל שלו קרוב לעשרה מיילים חדשים. הוא לגם מהקפה שבינתיים התקרר והביט במשרדו המרובע. ציור, זה מה שחסר כאן. אימפרסיוניסטי, מוֹנֵה או מַנֵה, משהו מרגיע בגוונים של כחול וירוק. הוא החליט לענות רק על המיילים הדחופים ולצאת לאכול. אולי יבקש ממורן להקדים את הפגישות שלו בזום כדי שיוכל לצאת מוקדם היום, ככה הוא יספיק לאסוף את יערה מחוג ג'אז. בשבוע הבא מגיעים שני מתמחים צעירים ממיאמי, וצריך לסדר להם משרד זמני וראש צוות שיחפוף אותם. זה סיוט להכניס מתמחים חדשים, אבל טוב לקשרים עם קליפורניה. מילא, זה רק לחודש אחד.
כשיצא מהמשרד של ראובן חלף דורון על פני המשרד של מורן, אבל ברגע האחרון החליט שלא לעצור בו. הוא יתקשר אליה מחר. בינתיים יש לו חבר טוב מהמילואים שהוא עורך דין לענייני עבודה, הוא יעביר דרכו את חבילת הפיצויים וישאל אם יש מה לשפר. הוא פתח את הטלפון ועל הצג הופיעו כמה הודעות חדשות, ביניהן אחת מנועה. הוא לא נכנס אליהן אלא רק גלל במסך הבית כדי לבדוק ששום דבר לא דחוף, והחזיר את הטלפון לכיס. השעה הייתה עוד מוקדמת ונשארה לו לפחות עוד חצי שעה של חסד, חצי שעה שבה הוא אדון לעצמו. הוא יכול אפילו להעמיד פנים שהשיחה הזו לא קרתה, שזהו סתם עוד יום עבודה רגיל. הוא צעד אל עבר שלוש המעליות וכשלחץ על מסך הטאצ' קול נשי הכריז: מעלית C. ליד המעלית השמאלית, בפינה, ניצב כד גדול של מונסטרה. בהיסח הדעת דורון העביר את ידו על פני העלים הגדולים, תוהה כיצד הגוון שלהם עמוק ומלא כל כך, ולפתע נעצר. הם היו מפלסטיק.