עם הופעת כרך ב' של שירי מירון ח. איזקסון – מבחר ושירים חדשים ב-2024, בזיקה לכרך א' – מבחר ושירים חדשים, שראה אור בשעתו בשנת 2007. שני הכרכים מלֻווים במסות על שירת איזקסון מאת פרופ' דן מירון

כרך ב' גדול ומַקיף של שירתו המאוחרת של מירון ח. איזקסון יצא לאור והמילייה שותק ולא פוצה פיו, או לכל היותר משמיע קול ענות חלושה. אני אינני מבין זאת. בעולם תקני מבחינה ספרותית זאת הייתה סיבה למסיבה בקרב הביקורת וחוקרי הספרות. הייתכן שרק פרופ' דן מירון ועבדכם הנאמן נלהבים לקראת המבחר הגדול והחשוב הזה בכריכה קשה? או שמא רחקה לה השירה העברית, עטרת ראשנו, אל מחוזות אזוטריים כל כך שלא יודעים כבר להוציא את הבר, כך יש לומר, לא המוץ, מן התבן. ננסה אפוא להוציא את הבר מן התבן.

מירון ח. איזקסון שייך לגל של משוררים אמוניים שפרץ לספרות בשנות השמונים של המאה העשרים. אם עד אז הייתה השירה הישראלית נחלת החילונים ובראשם נתן זך הספקן, הרי שבשנות השמונים נבקעה החומה ותלמידי הרב קוק חדרו לעולם השירה ובהדרגה תפסו מקום מרכזי. הדת היא לא עוד קישוט תרבותי בשירה הישראלית, היא נכנסת לתוך ההיכל עם משוררים כמו אדמיאל קוסמן, חוה פנחס-כהן ז"ל וכתב העת שלה "דימוי", אסתר אטינגר, יהונדב קפלון, יוסף עוזר ואחר כך, בשנות התשעים של המאה העשרים, כתב העת "משיב הרוח" בעריכת אליעז כהן על שלל משורריו.

מהלך זה השפיע לאחור והבליט, עד כמה שאפשר, משוררות ומשוררים מודרניסטיים לפני כן שהייתה להם זיקה אמונית מובהקת, אך היו חרישיים ולא בלטו בתוך ההוויה החילונית כמו יהודית מוסל-אליעזרוב שנפטרה לבית עולמה לא מזמן והתחילה את דרכה עוד בשנות השישים של המאה העשרים בכתב העת "עכשיו" תחת שרביטו של העורך פרופ' גבריאל מוקד והמשורר יהודה עמיחי.

המשורר המעניין ביותר בעיניי שיצא מהקשר זה, לדידי, הוא איזקסון. אצל המשוררים הדתיים קיימת נטייה להתחנף לעולם החילוני. איזקסון חף ממנה. שירתו היא שירה קשה. הוא אינו יהודה עמיחי בכיפה. הוא מניח מילים זו ליד זו, ומחבר אותן בחיבור אסוציאטיבי לא צפוי, בלא נסיבתיות. שירתו חורקת אליךָ, הקורא. במרכזה אדם שחי אחדות של ניגודים. מצד אחד נמשך לַקָּצֶה, קיים אצלו רָעָב לחריג; מן הצד האחר, קיימת אצלו נטייה להישמר מפני התהום באמצעות הבית, המשפחה, התורה, הסייגים. המתח הזה יוצר שירה חזקה.

אלתרמן אמר פעם על אבות ישורון, שכשהוא כותב שיר זה כמו קונדיטור שמקפיד על החומרים ועל המינונים; אבל ישורון, לעומת זאת, שם את הביצים עם הקליפה ואת המרגרינה עם נייר העטיפה בקערה ולש. ובכל זאת, לישורון יוצא בסוף שיר חזק. כנראה בַּשירה זה עובד אחרת. עוגת איזקסון דומה מאוד לַבְּלילה של ישורון.

חלפו עשרות שנים מאז קום המדינה ושירת דור המדינה וממשיכיה. המשוררים נוטים בשנים האחרונות לסכֵּם עצמם לדעת במבחרים עבי כרס בחזקת החשש שלא יאבד דבר: נתן זך ודוד אבידן, מאיר ויזלטיר ואהרֹן שבּתאי, מאיה בּז'רנו, רחל חלפי ועוד ועוד. במקרה של מירון יש כמובן הצדקה לסיכום שכזה, הן בכרך הראשון ובוודאי בכרך השני, כי הוא משורר מתפתח שעשה דרך פואטית ארוכה מן הימים בהם יצק מים על ידיו של אצ"ג (אורי צבי גרינבּרג) ככותב שירים צעיר, ועד היום.

הכרך הראשון מסכם חמישה ספר שירה המתחילים ב"עת לבקש" ומסתיימים בספר השירה האישי והמעולה שלו "ביטול הליטוף הנשי" ואחריו שירים חדשים שלא באו בספרים, ואילו הכרך השני מכיל מבחר מתוך חמשת הספרים הבאים המתחילים בספר "בפעם הזאת" ומסתיימים בספר "גבול הרוח" וגם כאן יש שירים חדשים שלא באו בספרים. ראוי לציין לטובה בתוך המבחר המאוחר השני את הספר "הגיע הזמן להישמר מעצמנו" הנוגע בזִקנה באופן מאוד אותנטי ומקורי.

עוד דבר אופנתי המאפיין את המשוררות והמשוררים המסכמים והמסתכמים הוא מסה של פרופ' דן מירון על יצירת המשורר בסוף הספר. פרופ' מירון נתפס כמין רב ספרותי גדול ואם הוא בחר לעשות לך מבחר על אחת כמה וכמה לכתוב עליך, סימן שאתה משורר חשוב. אודה על האמת, אני אינני זקוק לחותמת הכּשרות של פרופ' מירון כדי לדעת שאיזקסון הוא משורר חשוב ובכלל שמישהו או מישהי הם משוררים טובים. פרופ' מירון יודע היטב לכתוב על שירה מסת עומק, אך פעמים רבות הוא לוקה בפרשנות יתר ומקלקל באותה מסה את הרעיונות הטובים של תחילתה. רוצה לומר, הוא מאריך שלא לצורך ומַלְאֶה גם את הקורא הסבלני.

המשוררות והמשוררים סבורים שבאמצעות מסתו של מירון הנפרשת בדרך כלל כסדינים ארוכים על פני עשרות דפים הם סוללים את דרכם אל ההכּרה המיוחלת ומרחיקים עצמם מתהום הנשייה. לא בטוח. ממש לא בטוח. רבים מביניהם אינם יודעים כי שערי הקאנון נסגרו בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים, וצריך לקרות משהו מאוד דרמטי ומפתיע כדי שאֵלה ייפתחו.

שתי מסות ארוכות כתב פרופ' מירון על שירת איזקסון, הן בכרך א' והן בכרך ב' הראשונה קרויה "השיר האחֵר" בכרך א', ואילו האחרת, ללא ספק זאת הטובה יותר, המופיעה בכרך ב', נקראת "האצבע שבסכר". מדוע המסה הראשונה של פרופ' מירון על איזקסון היא בעייתית? לא מקוממת ומופרכת כמו המסה שכתב על אגי משעול, שבה הוא מכבּיר אינטרפרטציות, כפי שעמד על הדבר פרופ' גבריאל מוקד במסתו המבריקה "במשעול הגרוטסקה", אבל בהחלט בעייתית.

ייאמֵר ברֵיש גלי כי פרופ' מירון מבין היטב את שירת איזקסון, הן המוקדמת והן המאוחרת, אבל במסה הראשונה "השיר האחֵר" הוא כותב גבוהה-גבוהה במין אדנות שכזאת בהרבה מונחים בלועזית כמו צנטרי-פוגלי-הביזורי, אנתרופי-צנטרי-פוגלי, סילוגיסטי, הרמנויטי וסוליפסיסטי, כך אפילו קורא אוהב שירה ומיומן כמותי התעייף בדרך. עכשיו מה? יזנח הקורא אוהב השירה את שירת איזקסון וילך אל מילון המונחים הלועזי כדי להבין למה פרופ' מירון מתכוון? אין היגיון ובתרגומית: זה לא עושה שכל. החוכמה בעיניי היא לכתוב על דברים מורכבים באופן פשוט ונגיש.

לעומת זאת, המסה כאן בכרך השני, 17 שנים אחרי "השיר אחֵר" המתקראת "האצבע שבסכר" היא נהירה וטובה יותר. פרופ' מירון נשאר פרופ' מירון, פעמים רבות נפתל ואינטרפרטטיבי שלא לצורך, אבל אין כאן הזדייפות מחקרית והעמדת פנים כוחנית מיותרת, אלא מסת עומק על שירת איזקסון המאוחרת. הייתי מסתכן ואומר שזה פרופ' מירון רך יותר, ידידותי יותר לקורא, וטוב שכך. אם הבינותי נכון פרופ' מירון מנתח במסה זאת לפרטים את שירת איזקסון בספרים האחרונים שלו תחת המשל הנודע הלקוח מספרה של מרי מייפּס דוג' האמריקאית "הנס ברינקר" על הילד ההולנדי ששם אצבעו בסכר כדי להציל את כפרו. אני חושב שזה דימוי אֶפִּי כולי ומדויק מאוד לתיאור שירת איזקסון למול ההוויה.

כדי להבין יותר את עמדת שירת איזקסון המורכבת הקובּיסטית, המפרקת ומתפרקת, לעולם לא מתרַפֶּקֶת, על הוויה, אלא בונה אותה מחדש באופן דקלרטיבי כשירת אומֶר כמאמר פרופ' מירון, כדאי לפנות תחילה לכרך הראשון של מבחר השירים ולהדגים משם. הנה שיר המתאר אדם בוגר השב אל הילדות בזיכרונו בצורה מקורית ומרגשת, דרך קירות ביתו ובתנועה שבין בית הוריו לבית שהקים עם אשתו.

"אדם מביא על עצמו / את המקום אליו שלח עיניו, / לולא נשא לשם עיניו / היה המקום נשאר בשלו / והאיש היה נוח בתוכו. // מביתו הולך אדם / להביא מילים של אחרים / להשמע אותן בפני אביו ואמו. / הם בודקים בידיו / אם הביא עבורם את הדיבור עצמו. // אדם אינו צריך / שדות בחייו / שתמיד יכול הוא / לתעות בין חדרי ביתו, / לשאול היכן רועים אֶחָיו / ולחפש פריחה בקיר ילדותו. // תמיד בביתו מישהו / ישמור עבורו את אסונו / ומישהו אחֵר יחלום את חלומו" (אדם מביא). בהקשר של מה שקרה לנו בשבעה באוקטובר שבו לא היינו מוּגנים כלל בבתינו שלנו וכשיוני רכטר שר את המילים הללו בלחן שלו בליווי הפסנתר, עיניך דומעות למרות הטון ההצהרתי חידתי של השיר הלא סנטימנטלי.

כיוון שאיזקסון הוא משורר מתפתח שהגיע לשיאו בכרך הראשון בקובץ שלו "ביטול הליטוף הנשי", הִמלצתי לכל מאן דבעֵי דאז לקרוא את כרך א' של המבחר דווקא באופן מקורי מן הסוף להתחלה וכך ליהנות ממנו הנאה מרובה. לא כך במבחר המקיף המצוי בכרך ב' שיצא לא מזמן. כאן הייתי ממליץ לקרוא את השירים על הסדר, כי נראֶה בספרים האחרונים שאיזקסון מצא את קולו והעיקר כאן היא לא התפתחות המשורר במשך השנים אלא יציבות המשורר כמשורר טוב ומרכזי השומר על איכותו.

בולט בחמשת הספרים המובאים כאן הוא הספר: "הגיע הזמן להישמר מעצמנו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019) והייתי רוצה במאמרי זה להתעכב עליו קמעה. זה ספר שירה יפה על התבגרות ואפילו על הזדקנות הדרגתית. מקום שבו העולם הופך קטן יותר ויותר, זהיר מבחינת הדובר והחוויה שלו, כמו בשיר הפותח "הערה ראשונה באוזנייך": "לגבי להקת הציפורים העוברת מעלינו: / בילדוּתי התפעלתי מן המובילות, / הן שמציירות למפה את עולמה. / בזִקנתי אתרגש מאלה המכונסות בסוף, / כבר אינן רוצות להכריח אחרים. // ובתווך נותר לי להצביע על האמצעיות, / יכולות היו לצנוח, יכולות היו לבטל / את החזית ואת העורף, / לקחת את השורה לעצמן עד הקרקע. / מותרות היו לבחור מנהיגים מוּתשים חדשים / אפילו להודיע על ביטול המסע והעונות". הרי נשמעת כאן נימה פוליטית בשירתו האניגמטית של איזקסון.

איזקסון הוא משורר קטסטרופאלי וקוהלתי במהותו ולכן הוא מנסה לא אחת להרגיע את הסובב אותו בתוך השירים מפני הפורענות. לאיזקסון רומן מתמשך עם הספר התנ"כי הזה, קוהלת. ספרו השלישי, הפותח את כרך א' שיצא לפני שנים, נקרא "עת לבקש" (הקיבוץ המאוחד, 1990) ובו מחזור שירים המתכתב עם הפסוקים הנודעים בקוהלת הבנויים על הנְגָדה, כאשר העת מסמל במקרה הזה לא זמן, אלא עידן: עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת להרוג ועת לִרפּוֹא, עת לפרוץ ועת לבנות, עת לבכות ועת לִשׂחוק, עת סְפוֹד ועת רְקוֹד, עת להשליך אבנים ועת כְּנוֹס אבנים, עת לַחבוֹק ועת לִרחוֹק מֵחַבֵּק, עת לבקש ועת לאבּד, עת לשמור ועת להשליך, עת לקרוע ועת לתפור, עת לַחֲשוֹת ועת לדבר, עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום.

נראה כי קוהלת בתוך התנ"ך הוא התנ"ך הקטן של איזקסון. תחושה של הַבְלוּת קיום עולה מחד גיסא מתוך השירים, ומאידך גיסא, בין השורות, עולה המחשבה האמונית כי החיים יקרים, יקרים מאוד, ולכן כדאי להיות זהירים בהם ולהישמר מעצמנו ומן המחשבות הגרעיניות הרעות המתרוצצות בקרבּנו. שירת איזקסון תרה כל הזמן בין פירוק להרכבה סביב נקודת האיזון.

אצל איזקסון ישנם אזכּורים ללשון המקורות ובכלל זכרי לשון, אך הוא אינו סתם מתנאֶה בהם. רק אם הם רלוונטיים לסובּייקט הכותב, רק אם הם ממש נוגעים בבשר ובפשר המעשים – יעשה בהם שימוש. כמו למשל דמותו של אברהם אבינו כאב קדמון, לאיזקסון שירי אב רבים. השדה הסמנטי שלו הוא בעיקרון מאוד אלמנטרי וכולל: ראש, מוח, עצמות, קוֹל – התפרקות התודעה דרך החומר. גם הדיאלוג עם האישה בשירים, הנמענת, נעשה תמיד דרך החומר. אצלו תמיד הגוף הוא זה השומר על הנפש. איזקסון, סתום ככל שיהא, הוא משורר פיזי. כמי שחלה בנערותו פיזית בראשו ועשה תשובה מאז והפך אדם דתי מתון, הוא חושב הומאני כל חייו, ועושה תמיד מעין חשבון נפש נוקב עם נפשו דרך גופו ורואה כי טוב. בסך הכול טוב.

איזקסון שייך למי שמבקש לעמוד חזק באמצע. כאן! בתוך החברה האזרחית שלנו. מה שתומאס מאן היה מכנה האמן הבורגני התועה. הוא חש את משיכת הקצה, לאיזקסון ספר עבר הנקרא בשם זה "משיכת הקצה" (הקיבוץ המאוחד, 1994), אבל כמי שעומד כשופט במרכז תחרות משיכת חבל הוא אינו נענה לקצוות, על אף שהם מושכים, ומבקש להישאר איתן וזהיר באמצע, להבדיל ממשוררים בעלי תפיסות עולם אקסטרימיות ההולכים עד הקצה ועל הקצה, ומוכנים בכתיבתם ובקורות חייהם לפתוח את הווריד או העורק כדי לכתוב בדמם את שירם האחרון, א-לה סרגיי יסנין, או כאלה המקדשים את הבדידות. איזקסון יעדיף להישאר באמצע כבורגני תועה. הוא רואה בעמידה הזאת סוג של גבורה זהירה למול החיים והאתגרים שהם מציבים.

הספר החותם את המבחר החדש, את כרך ב' שלפנינו, לפני השירים החדשים שצורפו כאן הוא "גבול הרוח" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022). התחושה העולה למקרא השירים בו היא שכשם שלגוף יש גבולות, כך גם לרוח, אבל קשה לאמוד אותם. רק לָאֵל לדידו של איזקסון אין גבולות. הוא אדם מאמין מאוד.

יפים השירים על אביו ואמו שהלכו לעולמם. יפה ביותר הוא השיר "טעו המידות" המוקדש לאשתו עפרה שהלכה לעולמה ובהקדשה לה הוא כותב בחיבה "לעפרתי", ובודק מערכת יחסים בין בני זוג ותיקים בעת מחלה של האחד. לפתע מבין הבריא עד כמה יקר לו החולה ועד כמה מי שחי לידו כל השנים הוא האדם הקרוב לו רוחנית. השיר מדמה יפה את מערכת הזוגיות לספינה רפאים עצומת ממדים במעמקים וכמה שלא תתור בה, בחללים, בכל פינה, תמיד תמצא עוד ממדי עומק תוך ניסיון כושל למוֹד את גבול הרוח.

"טעו המידות. האונייה תהומית מעומקהּ. / אין לסמן את גבול שקיעתהּ בגופהּ: / גם עומק הים מתעקש להצטרף לַמדידה / ולהחשיב את סערתו בתוכה. / טעו המודדים שיָרדו לתחתית בטנהּ / ולא חפרו גם ברוחותיה. // לי עצמי דַּי ברֵיחַ הפְּנים שלךְ, / אשר נושֵׁב לאחרונה עליי, רעייתי, / כדי לרדת למרומֵי יסודותייך. // טעינו המתבוננים. / לא ידענו שהוּתרו המידות להתפרע בךְ: / נקודת מחלה זעירה בראשךְ / כיווצה לתוכהּ את כובד הדברים כולם. // טעתה קרקעית הים. סברה שרַק / תנועות אבודות נופלות אליה בסופן. / לא ידעה שגם המים העליונים / יורדים לחדש את תעופת אורָם".

לא ייתכן כי שני הכרכים הללו יעברו מתחת לרדאר של המילייה בקול ענות חלושה. מדובר במשורר איכותי ומגובש ביותר ואין לנו רבּים כמותו הראוי לפרס ישראל בהחלט. אתם יודעים מה, לקחתי על עצמי! אני מגיש אותו לפרס ישראל לשירה בשנה הבאה אם יהיה תבחין שכזה. נקווה רק שמדינת ישראל שלנו תחלים ותירפא, ותהיה ראויה לזכייתו של המשורר הנהדר הזה.

מירון ח. איזקסון, מבחר ושירים חדשים, אחרית דבר: פרופ' דן מירון, עורכת לאה שניר, עיצוב העטיפה: רוחמה ש., הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, 367 עמודים, 88 שקלים

מירון ח. איזקסון, מבחר ושירים חדשים, כרך ב', עריכה ואחרית דבר: פרופ' דן מירון, הביא לדפוס: ארז שוייצר, עיצוב העטיפה: רוחה ש., הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024, 388 עמודים, 118 שקלים