close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מהסוף אל ההתחלה

    יורם אורעד | סיפורים | התפרסם ב - 07.10.19

    היתה שלווה…
    …שלווה של יום כיפור חם ולוהט, שישה באוקטובר 1973…
    היתה שלווה…
    ודבר לא הפריע אותה…
    …הסוף המר החל את דרכו אלינו בצהרי היום.
    השמים היו בהירים ולוהטים משמש חשופה,
    השמיים קיימו דו שיח חם ככבשן עם החול הצהוב והרותח של המדבר מלמטה…
    היתה שלווה,
    היתה דממה כבדה, דממה שתוקה ללא רבב
    …והסערה התפרצה מתוכה,
    סופה החזוי של הדממה היה שבירת הצום והתנפלות נלהבת על האוכל והמשקה.
    כך זה היה צפוי לקרות.
    אך לא כך קרה.
    לא ידעתי שבעוד אני מתענג על תמימותה, אוגרת בתוכה הדממה הזו את הסערה שתבוא, אוגרת עוד ועוד את האסון המתרגש לבוא…
    ועכשיו, כשהבשיל הזמן, התפרץ מה שהיה מוסתר מתחת לפניה השקטות שלא גילו דבר.
    זה עתה התחלתי את המשמרת שלי בתוך הבונקר. היתה זו הודעה קצרה ונרגשת מאחד המוצבים, שניפצה את השלווה… מטוסים חצו את תעלת סואץ לכיוון בסיס טסה בו שירתתי.
    בתוך הבונקר הבטנו אני וקצין המודיעין התורן זה בזה.
    “תזיז כבר את התחת!” שאג לעברי.
    הבטתי בו בעיניים קרועות לרווחה מתמיהה ומפחד ולא אמרתי מילה.
    הוא הבין שעשה טעות. שפתו הרועדת הסגירה זאת, וגם את מבוכתו.
    עוד לפני שעיכלנו את ההודעה הרעיד את הבונקר רעד אדיר, שלח גלי אבק והאפיל אותו.
    יצאתי מן הבונקר בשליחותו של קצין המודיעין וצלליתם של שלושה מטוסי אויב הסתירה מעיני את עין השמש. הם לא כיוונו אלי אלא דווקא אל עמדת התדלוק הגדולה של הבסיס, מטרה נחשקת מאד, כך הבנתי שניות לאחר מכן. עוד בטרם הספקתי לשכב על הקרקע כיסו להבות את עין השמים, אבל לי נדמה היה שהן בוערות בתוך נשמתי.
    רעמי התותחים נשמעו כבר מן ההתחלה. קשה היה לדעת את הכיוון אבל נראה היה שהאופק כולו רועם ומבזיק הבזקים, גם בלילה וגם ביום…
    והטילים… הם לא פסקו מלנסר את השמים, נושאים את משא המוות שלהם לכל עבר.
    הצבא המצרי הלך והתקדם משעה לשעה, מיום ליום, עושה את דרכו מן המוצבים שעל גדות תעלת סואץ לכיווננו. ידעתי שהמרחק מבסיס טסה לתעלת סואץ היה רק כמה עשרות קילומטרים.
    מגדודי הטנקים שהיו אמורים להגן עלינו לא נותר כמעט דבר…
    וגם מן החיילים שלחמו בהם… ומחוצה להם.
    נראה שהסוף ימצה את עצמו מהר, מהר מאד.
    הפלת מסוקם של חיילי הקומנדו המצרי, לא הרחק מגדרות הבסיס, המסוק שעמד לזרוע בבסיסנו הרג והרס, לא הרגיעה אותנו. להיפך, היא נתנה משנה תוקף למוות הקרב ובא.
    ולא פחות מכך, התמהמהותם של הכוחות הישראלים שהיו אמורים להגיע אלינו מצפון.
    אי אפשר היה לעשות דבר.
    בלילות, לא פסקו רעמי התותחים ורעש הפגזים שהתפוצצו בבסיס.
    הם עתידים להימשך עוד ימים רבים.
    ואז, במרוצת השעות ובמרוצת החרדות והפחדים, הם הפכו למין שיר ערש מוזר. ניסיתי להרדם לשימעו, להרגע לצליליו, אימצתי אותו לחיקי
    …ולבסוף הוא הפך לחלק ממני
    …ולחלק מהמוות ההולך ומתקרב, ההולך ומתרקם סביבי, ההולך והופך למשהו מוחשי, ההולך ולובש צורה. לבסוף, כמעט ויכולתי כבר לגעת בו.

    *

    המלחמה פסקה בבת אחת. באבחה קצרה ופתאומית, פסקו רעמי התותחים והטילים ומטוסי הקרב לא נראו עוד בשמים.
    השמחה נפלה עלינו בפתאומיות. הסתערנו זה על זה והשתוללנו. צעקנו צעקות של שמחה אל השמים, שהיו עתה שקטים מכלי מלחמה. התחבקנו והתנשקנו חיילים עם חיילים, חיילים עם קצינים, קצינים עם קצינים.
    לא היה גבול לשמחה.
    רק לאחר מכן גיליתי את האמת המרה.
    רעמי התותחים פסקו,
    אבל היעדרם הדיר שינה מעיניי בלילות,
    לאחר חלום קצר או שניים הייתי מתעורר בבהלה ושומע…
    לא כלום
    …דממה… דממה מאיימת, חשודה, חשודה מאד.
    דממה מקפיאת לב.
    “המלחמה נגמרה, אתה צריך לשמוח.” ניסיתי לשכנע את עצמי.
    אבל השמחה סירבה להגיע.
    צל אפל רבץ בקרבי והעמיק את אחיזתו יום אחר יום, שעה אחר שעה
    …עד שמירר את חיי כל העת, בכל שעות היום והלילה.
    הילוכי הפך כבד ועצוב,
    וכך גם הדברים שיצאו מפי.

    *

    קו חלש מאד של אור הסתמן באופק, קו כמעט בלתי נראה. שחר אופייני של קיץ עלה על המדבר. התעוררתי באוהל המשמר לאחר שנת לילה שקטה.
    יש משהו במדבר שמשרה שלווה ורוגע.
    האם רק עכשיו גיליתי זאת?
    היעדרם של קולות התותחים לא הפריע עוד את שנת הלילה שלי. מאז סיום המשמרת שלי בחצות הלילה ישנתי שינה שלווה שלא חוויתי כמוה כבר ימים רבים.
    סובבתי את ראשי בתמיהה.
    שיפשפתי את עיניי ומתחתי את זרועותיי.
    קמתי בחיוניות שלא היתה בי כבר מזמן כדי לראות כיצד האפור של השחר הולך ומתמסמס, הולך והופך למואר יותר.
    המדבר התעורר לאיטו. צבען הירוק של רשתות ההסוואה המכסות את הטנקים שמסביבי היה מבריק ורענן מהלחות שנתפסה בהן. מרחוק הבחנתי בשיח שנע קלות, קלות מאד, ברוח הבלתי מוחשת כמעט שריחפה באוויר.
    לפתע צדו את עיניי רמשים קטנים שנעו סביבי.
    יש עוד זמן רב עד שכדור השמש יתיישב על פני האופק, עגול וחמים, ויתחיל להזרים את אורו על העולם.
    יש עוד זמן רב.
    אבל בכלל לא היה אכפת לי, בכלל, לא מיהרתי לשום מקום. בשעות הקרובות אין שום דבר דחוף שמחכה לי.
    לפתע התעורר בי רצון עז לקפה חזק וטוב.

    יורם אורעד

    יורם אורעד כותב מאמרים בתחומים מגוונים, ביניהם, חינוך, מדע, טכנולוגיה ועתידנות, וכן סיפורים, בפרט סיפורי מדע בדיוני. פרסם את יצירותיו בבמות שונות, ובין הספרים שפרסם: "בכלוב הזמן", אוסף סיפורי מדע בדיוני ו"מסע אל העולם האחר" - רומן מדע בדיוני לילדים. כתב ופרסם גם ספרי לימוד לילדים ולנוער בתחום הפיזיקה. עובד בפיתוח תוכניות לימוד במדעים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    לעוף

    מטילדה שבתאי
    לפעמים שואלים אותי איך למדתי לעוף. עוד לא החלטתי אם אני...

    טוֹם / יַסְמִין

    זוהר טשרטוק
    טוֹם בְּרֹב הַלֵּילוֹת הוּא הוֹלֵךְ לִישֹׁן לְבַד. בַּמִּטָּה הַזּוּגִית שֶׁלָּהֶם, אֵין...

    יוסלה וייס

    משה גרנות
    “אתה לא תקבל עניבה אדומה, אבא שלך סוחר…” אני בטוח ששמעתי...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית