"בסיכון גבוה" | גד קינר קיסינגר | הוצאת ספרא | 2020

השירים של המשורר גד קינר קיסינגר רוצעים את אוזן הקורא אותם כמו התחייבו לעבדות עולם. התחייבות שכזאת משמעה אמירת שירת עולמים בקצב שאינו בוהה שאינו חולם, שעושה תדיר את הדבר הנכון עם הפצע, עם מלאך המוות.

לאט לאט משיר לשיר מתגלה טפח ומתכסים טפחיים, ונפתח אור רך, חשאי, מוכר, עוצר נשימה, שמוצא מילים ומודה לפניך מלב אל לב, מנפש אל נפש, מחוץ לזמן, מעל המקום… השירים שומרים על נפשם, לגדל רחם משכר מחום מי שליה ולאחוז בעקבים בניסיון להחליף זהויות, שיבוא מעט מתוק במקצב של פיוט…

זו תפילה של סוד ושיח, דיבור שפתיים (שם עמוד 16) …"אהו"י אהבי" (שם עמוד 21), נפלא שזכו לאהוב זה את זו ככה, ולאפשר חספוס, חוזק, המישיר מבטים ומאפשר הרפיה… "בטוב שבין כל העולמות הבלתי אפשריים" (שם עמוד 22). או אז מה שנראה מטושטש נראה נכון, מה שחד פוצע ומכאיב.

שפת אמו של המשורר היא גרמנית (שם, עמוד 26), וכילד נאלץ להתהפך ולשכב אפרקדן תועה וטועה כי אמו אסורה בתוכו, ואין מושיע מלבד קעקוע שיירות שיירות בבשר זרועו אחרי שנגזר מרחם אמו.

שיר בעל ערמומיות דקה ומצוקה גדולה ומילים שהחליט לנטול ולגייס בשירים מכל הבא ליד מובאות אחרות בחיבור פורץ דרך, במציאת מפלט במוזיקה, בנחמה הקסומה של הדימויים, באוטונומיה של כתיבה קצרה מחד, וגדושה כהמולת רחוב מאידך.

סך שנות החיים מאפירות, מזקינות, מתיילדות על מה שנעשה בהן, בשקט, בהתמדה, מעלה דימויים ומטפורות במעין שוויון נפש ככל שהדמיון והזיכרון מתחת לכיסויים.

תוך כדי קריאתי אני מוצאת עצמי יושבת על "שולחן ערוך", ממהרת אחר השיר המסתיים ושואלת כיצד כותב המשורר אות פה אות שם, משפט אחר משפט, והדף ממשיך להיראות טהור גם אם הוא מרחף לבדו על פני התהום שר ומאזין לעצמו ו"נזהר לנפשו מאוד שלא להחליק בהם ולשבור את מפרקתו" (שם, עמוד 121). "ולכן כדאי להקיז דם כי הוא הנפש…" (שם, עמוד 122).

מהי שירה בעיני המשורר?

גד קינר קיסינגר יוצר שירים בדיוק שקט, ברכות ומתוך התבוננות פנימית בשמיים צלולים ללא גבולות. היש הוא יש ממשי שמשרה שכרון גובה אחרי קריאה במעלה תלול עליו ערפל מפותל, בו לשירה מרחב קיום ומעטה של יופי.