close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מגן דוד צהוב

    יעל רוזמן | סיפורים | התפרסם ב - 26.07.21

    בספטמבר 1952 נפגשו פראו דיטריך ואלינה בחנות כלבו בניו יורק.

    פראו דיטריך עבדה כזבנית במחלקה הסידקית ואלינה באה לקנות צעיף משי לחמותה.

    הן זיהו זו את זו מיד, למרות שעל תג השם של פראו דיטריך היה כתוב עכשיו “מיסיס בונד”.

    הן נעצו עיניים זו בזו.

    פראו דיטריך, עדיין בלונדינית בתסרוקת בננה, מאופרת בקווים עדינים שהדגישו את כחול עיניה ואת הניסיון הרב שהיה לה בטיפוח ובהעמדת פנים. אלינה, כבר לא ילדונת בת 15 מהכפר, היתה עדיין יפהפייה, ורק עיניה היו אחרות.

    פראו דיטריך בלמה תנועה כמעט לא מורגשת לעברה של אלינה. ספק רצון להושיט יד, לחבק או להסתתר. בכל זאת חמש שנים חיו באותה דירה וחלקו אותו גבר.

    אלינה בלמה רתיעה זהירה.

    לא היה להן ספק מי צריכה להיות יותר זהירה ומסתתרת.

    “צעיף,” אמרה אלינה.

    הן הביטו מבעד לתיבת הזכוכית בשלל הצעיפים.

    “זה, הורוד, יתאים לך.” אמרה המוכרת. האנגלית שלה מתאמצת.

    על ידיה, עטתה כפפות תחרה לבנות. אלינה ניחשה שהציפורניים הלוהטות האדומות בתוך הכפפות עדיין חדות כמו בימים ששרטו את לחייה, שהשאירו פסי אודם על צווארה וזרועותיה. וכפות הידיים, ידי איכרה, היו יכולות להכאיב, לו ניתנה להן ההזדמנות.

    “בעלך פה בניו יורק?” שאלה אלינה, למרות שידעה היטב שנידון ל-25 שנות מאסר.

    “רק אני.”

    “והילדים?”

    “הם שם.”

    “אפשר את הירוק עם הפרחים הורודים?” שאלה אלינה.

    מנהלת המחלקה חלפה על פניהן ואלינה זיהתה את צמרמורת הפחד שחלפה על פניה של אשתו של המפקד, היא ניחשה גם את הצמרמורת החולפת עכשיו בעמוד השדרה שלה.

     “אווז מהלך על קברך,”  היתה סבתא שלה קוראת לתחושה הזאת כשהיתה עדיין בחיים, לפני שהכל התחיל.

    עכשיו תורך. חשבה. אני כאן. וגם את איכשהו זכית להמשיך את חייך. ואת כאן.

    הזבנית הוציאה את הצעי מתיבת הזכוכית.  אלינה שיחררה את הכפתור העליון מחולצתה. שרשרת זהב היתה תלויה על  צווארה ומגן דוד גדול, אף הוא עשוי זהב, נח על הצלקת העמוקה. בדיוק במקום שבו חבטה בה פראו דיטריך באחד הימים  כאשר הבחינה בידו של בעלה הנשלחת אל שדיה. 

    “את יהודייה?” שאלה, פוערת עיניים מזועזעות.

    “כן.”

    “איך יכולת? כל הזמן הזה שהיית אצלנו העמדת פנים שאת נוצרייה?”

    “כן.”

    “אף פעם לא היה לך המגן הדוד הצהוב של היהודים.”

    “לא,” אמרה אלינה.

     “אבל היו פקודות,” הזדעזעה פראו דיטריך.

    “לא מילאתי אותן, לא חשבתי שאני צריכה.”

    “וסיכנת אותנו? אותי ואת המפקד ואת הילדים. את יודעת מה היה קורה אם היו מגלים שאת יהודייה? היו מאשימים אותנו. מי היה מאמין לנו שלא ידענו? אנשים הוצאו להורג על פחות מזה…”

    קולה של פראו דיטריך הלך וגבה. צועקת, צווחת, עברה לגרמנית. פניה סמוקות, עיניה בוערות.

    “בוגדת. יהודייה. איך רימית אותנו. איך סיכנת אותנו. את מסוגלת להבין מה היה יכול לקרות? …..

    לעולם לא אסלח לך. הילדים, אני, המפקד… את לא חשבת עלינו. רק על עצמך… על החיים שלך…”

    מישהו הביא לה כוס מים. השומר של הכלבו לקח אותה לחדר אחר.

    מנהלת המחלקה הופיעה. שלחה חיוך מתנצל לאלינה. “מישהו מטפל בך?” שאלה.

    יעל רוזמן

    יעל רוזמן, ילידת 1942, פלשתינה-א"י. סופרת, תסריטאית, פזמונאית. כותבת בעיקר לילדים. כתבה וערכה 20 ספרים. ספרה הראשון והמוכר ביותר "המצחיקה עם העגילים". זכתה שלוש פעמים ב"פרס זאב". זכתה בפרס ע"ש דבורה עומר 2018. חלק מספריה תורגמו לגרמנית, רוסית ואנגלית. בשנים האחרונות כותבת סיפורים קצרים ושירים למבוגרים ומגלה עולם חדש והנאות חדשות בכתיבה מצומצמת ומתומצתת לקהל חדש.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 0
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    פנחס שדה-1970–זיכרון אישי

    נאוה ריץ בוגארד
    חנות הירקות והפירות הקטנה של הוריי הייתה ממוקמת בפינת רחובות ארלוזורוב...

    בעקבות זמנים מודרניים – ביקור שני

    רפאל תמנה
    א. אולי הכירו בחורשה האפלולית של ה”טינדר”? אנרי רוסו, לילה בקרנבל,...

    אהבת בוסר

    צביקה אלון
    הכלבלב הראשון שלי היה בן חודש-חודשיים. הייתה לו פרווה חומה רכה,...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית