במסגרת המדור ולכבוד שבוע הספר בחרתי לבדוק ב"סלונט" חמישה משוררות ומשוררים שהוציאו לאחרונה את ספרם השני. הנה תוצְאות הקריאה:

מבחן הספר השני תמיד ריתק אותי. אני מאמין, יש כאלה החושבים אחרת כמובן, כי ספר שני של יוצר, במקרה הזה משוררת או משורר, הוא סוג של בעיה, משׂוּכה, מכשֵׁלה. בספר הראשון יש המון התלהבות ראשונית של עשייה וגם תמימוּת-מה, בספר השני היוצר או היוצרת כבר נחשפו לאדישות המיליֶיה הספרותי או להתלהבותו הרגעית החולפת, וכאן מן הראוי להתחיל לעשות את הדרך הפואטית על שתי רגליים עצמאיות כיוצר, או כמו שאמר לי פעם המשורר דוד אבידן שהוא מבדיל בין שֵׁם העצם "משורר" לבין הפועַל "משורר". זה הראשון הוא משורר תמידי, ואילו האחֵר הוא משורר באופן זמני.

בגלל החושפנות: "שמע, רפאל", אודיה רוזנק

בספרה הראשון הארוטי והתמים כאחת של אודיה רוזנק הנושא את השם הפתייני "בוא, לקק אותי" (מרום תרבות ישראלית) היא שבתה את לבי. שיר אחר שיר יכולת לראות כיצד כל מבע ישב אצלה בבטן ואף באיברים מוצנעים מאלה והכול התפרץ החוצה בקצב לירי ובעוצמה פואטית מקורית. זה היה ספר אנושי ומחוספס שבישר הבטחה גדולה. הייתה בו איזו בעירה ביוגרפית חד נושאית של כאב הנטישה והפרידה מהאהוב וההתמוטטות הקָטָטונית לאחר מכן. זאת הייתה אהבה טוטאלית של אישה המשפילה את עצמה ומתערטלת עירום ועריה.

בספר החדש "שמע, רפאל" כל הרגש הראשוני הזה מוחש ואף קיים, אלא שהמשוררת עברה איזשהו תהליך של שיוף והתמקצעות, אולי על ידי העורכת המיומנת שלה כאן, המשוררת ליאת קפלן, ואולי רוזנק עצמה חשה כי היא חייבת להיות פחות בלתי אמצעית ולגלות בגרות פואטית. אני חלילה לא אומר זאת בגנותהּ של המשוררת. יש בספר החדש שירים נהדרים, אלא שצריך להודות על האמת הוא פחות מפתיע. כאן השירים ערוכים יותר, ארוכים יותר, מסותתים ומגולפים יותר, אך פחות אינטנסיביים ואסוציאטיביים מבחינה לשונית, עם זאת הרבה יותר מפותחים וסיטואטיביים.

רוזנק השובבה והמתריסה מן הספר הראשון, מבליחה פה ושם מן השורות ובין השורות, בהברקה כזאת או אחרת, אבל אליה מצטרפת רוזנק יותר מלנכולית שמספרת לנו סיפור פסיכולוגיסטי דרך השירים, גם יותר אמונית, רליגיוזית המערבת שאלות של קיום ואמונה. המלאכים חודרים ומאכלסים את הספר על חשבון הארוטיות הטבעית שלה ועוד נוסף לקול הלירי טון מחאתי, פמיניני-פמיניסטי חברתי המאפיין משוררות טובות בעל קול דומה כמו לורן מילק, ועד הפוליטי המובהק מגיעה המשוררת כמו אסון שבעה באוקטובר. אין ספק כי הספר הזה עוסק פחות בפופיק של היוצרת ויש כאן הרחבת תחום היצירה והעולם וגם איזה טון מיזאנדרי, אם לא של שנאת גברים מובהקת, אז של פחד מהם.

כשם שבספר הראשון התֵּמה הבולטת שסביבה התעגנו השירים הייתה הטרגדיה הנוראה של נטישת האהוב הבלתי נסלחת, כך התמה הבולטת בספר השירה היפה הזה היא מותה של אם המשוררת בגיל צעיר, בהיות האם בת 39 בלבד. יש כאן שירים ארוכים ויפים שעוסקים השכם והערב בנושא זה. מה שמאפיין את שירי רוזנק הן בספר הקודם והן בספר הזה היא האובססיה לטרגדיה שקרתה לה. זו מולידה מתוכה שורות נדירות ובתים יפים מאוד של שירה. תראו את שני השירים היפים הללו. האחד מתאר את המצב אחרי מות האם, ואילו האחֵר מתוך הזיכרון נותן תמונה יפה של האֵם בלי כחל וסרק, מהיופי ועדינות הרוח ועד הכיעור והגועל שבחומר. שם השיר הראשון אומר הכול "אוב", שם השיר השני פשוט בתכלית, הוא נקרא "אימא שלי":

"אימא שלי, שאמרו לי היא מֵתה / הפכה לקול השמיים, ועכשיו היא שופר / היא קוראת לי לרוץ בַּפּרחים / ויוצקת עליי את השֶׁמֶן / היא מושחת אותי בַּזהב הדִבשי, החם, הכָּבֵד האיטי / הטהור. // הַבֶּטֶן שלי עשויה מזהב, אני נהפכת אדם מִזהב / רק עכשיו כשאני לא אני / מרגישה את עצמי / אמיתית. / הדם. הגידים. הבשר. / הגוף הוא ארון. / הגוף הוא עֵדוּת. / בתוכו שוכנת נשמַת לוּחוֹת / כותבת שירים בְּאותיות אור. // לא אש. / לא סכין שחיטה. / לא שֶׁה לעולָה. / לא חֲדֵלָה או כּחוּלה. / לא הים / ולא הֶחָרָבָה, / שבתוכי. // לא המַאֲכֶלֶת תְּאַכֵּל אותי / אני הַסְּנֶה הבוערת".

"ולמרות שאומרים כל מילה שהֵקימה / לִתחייה, בהֶבֶל פיה המַדיף יסמין או מלמיליאן. / כל הִרהור זוּטָר שלה, דבש ניגר מאותיות סֵפֶר תורה / אשר לוּקקו בלשונותיהן החלביות של תינוקות בטרם נִשבּו / ופרחו בעצמן באוויר, עד לכיסא הכּבוד. / בכל זאת / אני זוכרת / אותה עירומה, כתף ימין שעונה / אל אפרכֶּסֶת הטלפון האלחוטי / הֶחָדִישׁ. תחתונֵי לייקרה לבנים משלשלים חוט בָּלוּי / לא ממושמע, שנקשר ומסתבּך בִּשְׂער הערווה / המתולתל, העיקש, השחור / שפורץ את גבולות המשלוש, וכמו עֵשב שוטֶה / הוא פושט על ירֵכיה מוּכּות הצֶלוליטיס".

והנה שיר אחד לסיום שלא עוסק בָּאֵם אלא עוסק בדברים שבינו לבינה ובקנאות הנשית של המשוררת הזאת לאהוב. שיר דיאלוגי פשוט ונהדר הקרוי בשם המקורי והלא ספרותי "לא בּר רפאלי", מתכתב באופן ארצי עם שם הספר הגבוה והרוחני "שמע, רפאל", הנה:

"זוכר איך ישבנו שנינו בְּערב שבת / החמין התחמם על הַפְּלָטָה / פקק היין נחלץ עבור הקידוש, / קראנו מוסף תרבות של הארץ / שאלתי אותך: / "אתה חושב שאני יפה?" / לא הרמתָּ את עיניךָ מן העיתון / הפטרתָּ: "כן". / רציתי לעשות וידוּא הרגשה: / "יָפָה או יפהפייה?" / לא הרמתָּ את עיניךָ מן העיתון / סיכמתָּ: "יפה. לא בּר רפאלי".

בר רפאלי פחחחחח, איך הוא לא מבין מי יש לו בַּבּית. את הרבה יותר יפה מכל הבחינות מבר רפאלי. טול קורה מבין עיניך, אהוב יקר.

שמע, רפאל – אודיה רוזנק, עורכת: ליאת קפלן, על הכריכה: "מלאך שומר", עיצוב: אילנה לוי-זיידמן, עיצוב הסדרה: תמיר להב-רדלמסר, הגהת ניקוד: דוד הרבנד, סדרת "כבר" של מוסד ביאליק ירושלים, 58 עמודים, 68 שקלים, המחיר המודפס על העטיפה. הספר ראה אור בסיוע אקו"ם.

---

בגלל השנינות: "כל מה שנוגע בי עף", קורנל לוסטיג

מה שמאפיין באופן בולט את שיריו של קורנל לוסטיג בספרו השני "כל מה שנוגע בי עף", ובכלל את שיריו, היא השנינוּת. אלא שהשנינוּת היא חרב פּיפיות בשירה כי היא יכולה להפוך בשנייה אחת, באִבחת שורה, להתחכּמות. במקרה של לוסטיג, אין הדבר קורה, לא בספרו הראשון, "להזיז את הווילון" (קתרזיס) ולא בספרו השני. שיריו הם חכמים לא מתחכמים, מעט המחזיק את המרובֶּה. הנה דוגמה אחת לכך, השיר הפותח את הצנוּמוֹן השירי המקורי הזה, השיר בעל השם המוצלח: "הערך שלי בוִיקיפדיה":

"לפי אבי, אני תוצר של אמְצְעי מניעה מתוחכּמים. / לפי אִמי, התחלתי בַּניסיון לרצוח אותה, בַּלידה. / שניהם מאוד אוהבים אותי. / החלו להתגרש כשהייתי ילד ומעולם לא סיימו. / אין לי אחים. / גידלתי דגים, אבל כולם מתו".

שיר נהדר בעיניי, כי ההצהרתיוּת העובדתית העולה ממנו תוך מניית העובדות הביוגרפיות היא בדיוק הפוכה לְמה שכל אדם יכתוב על עצמו או יכתבו עליו בויקיפדיה. רוצה לומר, עובדות שהייתי מבקש להסתיר או סתם דברים שבשגרה שהם חסרי ערך כביכול, אך משמעותיים מאוד לאינטימיות שבשירה. יוצא אפוא שהכותרת עומדת בקונטרסט לשורות הכֵּנות והשנונות בשיר הזה.

לוסטיג לא נולד משורר, אבל הוא למד להיות כזה כי יצק מים על ידיו של משורר חשוב וגדול שלנו, רוני סומק. הוא מלווה את סומק מזה שנים ומשתתף בסדנאותיו. הדבר ניכּר בשיריו, אלא שללוסטיג, יש לומר זאת בכנות, קול עצמאי משלו הניכר היטב בשיריו, בעיקר כאן בספר השני, על אף הדומיננטה של האב הרוחני.

לוסטיג, שאינו מוּכּר מספיק לקוראי השירה, וחבל, הוא ביומיום מרצה מלווה בתהליכים של התפתחות ובעל תואר ד"ר ממכון ויצמן. הוא פרסם מעל עשרים מאמרים מדעיים בתחום חקר המוח והתפיסה, והאמת היא שאני אוהב מאוד את הראש שלו, את הדרך השנונה והחכמה שבה הוא תופס את הספרות בכלל ואת השירה בפרט.

לצד השנינות מלווה את השירים תמיד ההצהרתיוּת המנייתית, מה שנקרא בספרות המקצועית הדקלרציה של האינוונטר, או הקטלוג, שבה יעידו החפצים והעובדות עשרות מונים יותר על נפש המשורר מאשר וידוי רגשני וחושפני. זוהי טכניקה של אירוניה החושפת את האותנטיות השירית. הקיצור – לפעמים עדיף חיוך קורץ וממזרי כמו זה של לוסטיג עצמו בחיים. הנה השיר הנועל את הספר הזה שאף הולחן יפה על ידי המשורר-סופר והמוזיקאי דוד בּרבּי. שם השיר הוא "לוּ" מילת התנאי הבָּטֵל הקלאסית בעברית, להבדיל מן המילה "אִם" המורָה על תנאי אפשרי, שיכול להיות לו קיום ביקום. אבל ה"לוּ" של לוסטיג, תראו על פי סוף השיר להלן, יכול להפוך בשנייה ל"אִם" חיובי ביותר. אז הנה השיר "לוּ" שבעצם אומר שאני אומנם לא כל האנשים והמעשים החשובים הנמנים כאן בקטלוג או באינוונטר התרבותי או ההיסטורי, אבל באופן ארס-פואטי נקודתי אני הכי מקורי כי אני חי וכותב את השיר הזה בהווה, הבנוי קוּפְּלֶטִים חופשיים, בתים בני שתי שורות:

"לוּ הייתי אמריקני, / הייתי וולט ויטמן, שר על בעלי מלאכה. // לו הייתי הונגרי, / הייתי פרנץ ליסט, מדמיין מחול אינסופי. // לו הייתי רומני, / הייתי יוג'ין אונסקו, נפעם מכמות הכיסאות / ומסדר אותם בשלשות. // לו הייתי צרפתייה, / הייתי ליידי גודייבה, רוכבת עירומה בקְרָב על הקרואסון // לו הייתי רוסי, / הייתי רַסקולניקוב, רוצח את דוסטויבסקי שכתב אותי. // לו הייתי כולם, / לא הייתי כותב את השיר הזה".

אבל כן כתבתָּ, לוסטיג, לא רק את השיר הזה, אלא את כל הספר הזה, והוא יפה להלל. אכן כל מה שנוגע בך עף, אבל לא במובן השלילי חלילה, אלא במובן החיובי, עף בקֶשֶׁת מעוגלת ויפה אל כל קוראי השירה.

כל מה שנוגע בּי עף, קורנֵל לוסטיג, עורך: יואב גלבוע, ניקוד: גילת עירון-בהר, קתרזיס, 45 עמודים, 68 שקלים, המחיר המודפס על העטיפה.

---

בגלל ההתפּכחות: "המדריך המלא", ליהי מינצקר

המשוררת ליהי מינצקר התפכחה אחרי שבעה באוקטובר, אבל לא במובן שאתם חושבים, במובן הטוב. היא לא התקרנפה והתיימנה, לשון ימין, היא התפכחה. היא הבינה לפתע שהיא חיה בתוך סביבה עוינת, אזור אלים מאוד, גברי וכוחני, וכאשר אני אומר אלים מאוד גברי וכוחני, אני מתכוון לא רק למרחב הערבי הגדול אלא גם לממשלת ישראל והעומד בראשה וכן לחלק מאזרחיה.

מה תעשה אישה שלא רוצה לנהות אחר ההצהרות של הצבי יחזקאלים למיניהם בנוסח: אַי, אתם המערבים, אתם לא מבינים את השכונה שלנו ושאר מרעין בישין שכאלה. מה תעשה אישה, מינצקר גרה בצפון הרחוק הישראלי והיפה, שלא רוצה לאבד את תפיסת עולמה ההומניסטית בקרב קהל הזאבים צמאי הדם האלה. היא תשב ותכתוב מדם ליבה את"המדריך המלא", או בשמו הארוך והמלא: "המדריך המלא לנפש הרכּה במרחב האלים". איזה יופי של רעיון. ראו למשל את אחד השירים מתוך הספר, שיר שנקרא "חשבון פשוט":

"כָּל יוֹם אֲנִי יוֹדַעַת / פָּחוֹת וּפָחוֹת עַל הָעוֹלָם הַזֶּה / כָּל יוֹם אֲנִי חוֹזֶרֶת לְאָחוֹר / מַבִּיטָה בְּהִשְׁתָּאוּת / עַל הָעוֹלָם הַזֶּה הַמְּשֻׁנֶּה / נִדְמֶה שֶׁהִגַּעְתִּי כִּמְעַט לַנְּקֻדָּה / שֶׁבָּהּ אֵינֶנִּי מְבִינָה דָּבָר / אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמַּחְבֶּרֶת / צִפּוֹר פְּצוּעָה / שְׁמֵי עֶרֶב אֲדֻמִּים / בְּכִי שֶׁל תִּינוֹק / הֲדָחַת מַיִם בַּבַּית הַשָּׁכֵן / חַדְשׁוֹת הָעֶרֶב / אוּלַי אַצְלִיחַ לְחַבֵּר / אֶת הַנְּקֻדּוֹת לְמַשֶּׁהוּ הֶגְיוֹנִי / הַיּוֹם שָׁאַלְתִּי יַלְדָּה אַחַת אֵיזֶה יוֹם הַיּוֹם / הִיא עָנְתָה / מִלְחָמָה".

מינצקר תמיד הייתה חזקה ברעיונות מעבר לאיכויותיה הנהדרות בעיניי בתחום השיר הבודד. למשל בספר הביכורים שלה – זה כזכור ספר השירים השני שלה כי בזאת עוסק המדור הפעם – היא יצרה רצף של שירים מעניין ביותר, מעין מחזור ארוך שבמרכזו אישיותה האנדרוגינית של הציירת פרידה קאלו הנודעת. לרצף קראו "פרידה קאלו ואני" (עמדה) ובעצם במרכזו הרהורים על פלואידיות מגדרית, אהבת נשים ואהבת האמנות והיָפֶה וכן הלאה, אבל מעל הכול בולט השימוש המקורי שלה בפרידה קאלו כאובייקט פיוטי לפיצוח תחושות ותת-תחושות שלה הנמתחות במעין שפה פרטית.

הקיצור – פרידה קאלו היא מעין קורלטיב אובייקטיבי מרכזי בשירים של מינצקר ברוח הגדרתו הידועה וציוויו של המשורר האנגלו-סקסי ת"ס אליוט בשיר: אליוט השתמש במונח כדי לתאר את הדרך שבה אמור סופר או משורר לבטא רגש – לא באמצעות תיאור ישיר של הרגש, אלא באמצעות אובייקטים, סיטואציות או רצפי אירועים שמעוררים את הרגש הזה אצל הקורא. צר היה לי שהמִמסד הספרותי המנייריסטי-משהו והתמיד אטום וגבה-המצח, פִספס, פשוט פִספס, את הספר ההוא במידה רבה, ואולי הדברים מתקשרים לאדישות האלימה למעשה האמנות וחוסר הקשב במרחב העוין שלנו.

גם ספרה החדש הוא מקורי ביותר ברעיונותיו. לכתוב ספר שירה במתכונת של ספר עצות כיצד לחיות במרחב העוין שלנו. כלומר זה ספר שירה שהוא מדריך לאושר המידתי ושמירת השפיות שלנו במרחב התיכוני ומעבר לו המטורלל. כמה מקורית היא. מי שכן יודעת את מקוריותה של מינצקר, להבדיל מן הממסד הספרותי, היא העורכת שלה, היוצרת המוזיקאית ואשת המילה, טל גורדון שמוּכּרת לכולנו במיליֶיה, וכך היא כתבה עליה בגב העטיפה בלוויית שיר קצרצר של מינצקר מתוך הספר החדש בתחילת הדברים, שיר הקרוי בשם הפומפוזי המקבל בשורות הקצרות מֵמד אירוני "התקווה":

"'תשירי את השיר שכתבת / איזה? / זה על התקווה / לא כתבתי שיר כזה / לא משנה, תשירי'. אחרי שחקרה בספר השירים הראשון שלה את החיים הדמיוניים עם פרידה קאלו, מעניקה כעת ליהי מינצקר את המדריך המלא לנפש הרכה במרחב האלים, הגדרה מדויקת לכותבת עצמה ולמרחב בו כולנו שוהים.

גם בספרה השני מצליחה מינצקר ליצור את התעתוע המופלא המאפיין אותה כשהיא אוחזת ברסיסי מציאות מוחשיים, מרואת החשבון והאופטומטריסט ועד המלחמה המתרחשת עלינו, ושופכת עליהם אור שונה, בונה להם קומות נוספות, מאירה פינות נסתרות במרחבי הלב והתודעה, כשהיא מצוידת, כדרכה, בנקודת המבט הייחודית כל כך שלה, ובודקת את עולמה הפרטי אל מול עולם השירה, עולם היחסים, העולם המשפחתי והכאן ועכשיו הישראלי שנוכח במלוא עוצמתו בשיריה.

האהבה נדמית אחרת, המרחב הביתי מקבל גוונים חדשים, שאלות פוליטיות הופכות לנחשים במעמקי התודעה וכל אלה קורים דרך הקסם ששורה במילים עצמן שרוקחת מינצקר, ובשקט הטורדני שנוצר סביבן". מדויק מאוד. צדקה אף ממני בדבריה. שימו לב לשיר הבא ואם אתם בעלי לֵב רַגָּשׁ, איך לא תחושו הזדהות. השיר נקרא "טֶטְרִיס":

"כְּבָר כַּמָּה שָׁעוֹת שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדַעַת / מֶה עָשָׂה רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה / אוֹ זוּגָתוֹ / מִי אָמַר לְמִי / מָהֵן נְקֻדּוֹת הַמִּתְוֶה הֶחָדָשׁ / מִי מַסְכִּים, מִי מִתְנַגֵּד וְלָמָּה / הַמַּעֲרֶכֶת הַפּוֹלִיטִית פּוֹעֶלֶת בִּלְעָדַי / אֲתָרֵי הַחֲדָשׁוֹת מַמְשִׁיכִים לְדַוֵּחַ / לְעֵינַיִם חֲרֵדוֹת אֲחֵרוֹת / אֲבָל אֲנִי מְשַׂחֶקֶת טֶטְרִיס / לַמָּוֶת / מוֹרִידָה שׁוּרוֹת כְּמוֹ מְכוֹנָה מְשֻׁמֶּנֶת הֵיטֵב / כְּשֶׁאֲנִי נִכְשֶׁלֶת / אֲנִי חוֹזֶרֶת בִּגְבוּרָה / לִשְׂדֵה הַקְּרָב / שֶׁל הַטֶּטְרִיס יִמַּח שְׁמוֹ / הַיְלָדִים מְדַבְּרִים אֵלַי / וַאֲנִי רוֹאָה צוּרוֹת / אֲנִי מְסַדֶּרֶת אוֹתָן בְּקַפְּדָנוּת / גַּם אֶת הַיְלָדִים / מְזִיזָה אוֹתָם מֵאֲרוּחַת הָעֶרֶב לַמִּקְלַחַת / מוֹרִידָה שׁוּרָה / מְטוֹסֵי הַקְּרָב חוֹלְפִים מֵעַל לְרֹאשִׁי / אֵינֶנִּי יוֹדַעַת דָּבָר".

אבל אנחנו יודעים, גברת מינצקר. אנחנו יודעים שכתבת ספר יפה, נוּגֶה ונוגע מאוד, ואת צולחת בגאון את מבחן הספר השני.

המדריך המלא, ליהי מינצקר, עורכת: טל גורדון, ניקוד: יאיר בן-חור ויצחק רפפורט, עימוד ועיצוב: יגאל ארקין, עמדה, 80 עמודים, 64 שקלים, המחיר המודפס על העטיפה.

---

בגלל הדריכות: "עצי הגן שותקים", נועם ציפורי

אולי נתחיל דווקא מן המסקנתיות של הסוף במקרה זה, נועם ציפורי גורם לקורא אוהב השירה להיות דרוך. השיר לא תמיד מושלם אצלו, אבל הוא תמיד מעניין וגורם לדריכות על מיתר הקשב של השפה הפרטית האסוציאטיבית המתוכננת והמדברת אל הקורא. יש לו קו משלו וגם קול משלו, וזה הרבה בתוך ים ספרֵי השירה היוצאים חדשות לַבְּקרים.

לא הכרתי את שירת ציפורי לפני הרשימה הזאת ואחרי שקראתי את ספרו השני "עצי הגן שותקים" פניתי לקרוא בספרו הראשון בעל השם היפה: "למות חולם" (ספרי עתון77) וגם הוא היה אינטרוברטי ומוזר במובן הטוב של המילה, ראשוני, ובספר השני חלה התמקצעות משוררית והוא מגובש וטוב יותר בעיניי, פחות מפוטפט.

שירתו של ציפורי אוהבת מאוד את מה שהקולנוע מכנה אקסטרים קלוז-אפ. הוא מתקרב בשפתו הפרטית השירית עוד ועוד אל הדברים עצמם בחיי היומיום כדי להראות לנו וכדי שנחוש שהדברים אינם כפי שהם נראים, אלא שלפעמים מרוב התקרבות, אם להמשיך את המטאפורה של עולם המושגים הקולנועי, העולם והשיר הופכים מטושטשים ומפוקסלים וזה פחות טוב. כשזה לא קורה, כמו בשיר הבא, אתה חש שנחשפת לשיר טוב מאוד, מרגש ומעורר מחשבה, שיר יחידאי, דהיינו סינגולארי, שלא תקרא עוד אחד כזה או דומה לזה בחייך. הנה השיר היפה "מטמורפוזה בגן מאיר". שימו לב בשיר עד כמה האדם והנוף האורבּני חיים איזושהי תמונה פלסטית של אימה מחשבתית בשל הזמן החולף:

"הורדתי את הילדים / והלכתי לצפות בה / שפּירית אדומה / צִבעהּ אדום ועיניה גדולות / עסוקות בְּצַיִד מעל מים מתוקים / כשתבוא השעה תטבול את בִּטנהּ / ותושיט את ביציה אל קרקעית אגם / אשכּול טשרניחובסקי // מאריג השחר תטוֶוה בגדי נימפה רכּים / עד היום בו תִּבְקַע את קרום המים / להטיל אימתהּ / על יתוש ופרפר וּבִתִּי / תיעלם מעיניי במעופהּ אחריה".

יפה ומדויק מאוד כותב עורך הספר, המשורר יקיר בן-משה, על שירת ציפורי. הוא תפס אותו במחי כמה שורות מדויקות:

"את 'עצי הגן שותקים', ספר שיריו השני של נועם ציפורי, אי אפשר להניח מהיד. זאת לא רק השפה, העולם או החוויה שהוא מעניק לשיריו – זאת תשומת הלב. שירים אלה מעוררים קשב דרוך אצל הקורא לחוש את פרטיו של היומיום. ציפורי מזמין אותנו להתבונן במלוא העמקוּת אל הצדדי, השולי והטפל (כביכול) ולברוא מתוכו את השיר, את פלא השגרה. זה יכול לקרות כשהוא מוריד את הילדים ליד גן מאיר ורואה לפתע את השפירית האדומה ויודע כי "כשתבוא השעה תטבול את בטנה / ותושיט את ביציה אל קרקעית אגם"; זה יכול להתרחש באמצע קונצרט כאשר הסדרנית מבקשת שיחכה עד ההפסקה והוא מבקש להסתפק רק "בְּרַחַשׁ כִּוּוּן הַכֵּלִים מִן הַגְּזֻזְטְרָה, נְיָר סֻכָּרִיָּה, צִיּוּץ פְּקָק, שִׁעוּל, מַשֶּׁהוּ"; זה יכול להופיע בבית, במעמקי חדר השינה, כאשר "צְעִיפֵךְ טוֹרֵד אֶת נַחַת אֲרוֹנִי / מְגֵרָה נִבְלֶמֶת בּוֹ וּלְצִדִּי / שַׁלְהֶבֶת קַיִץ יְהִירָה / מַשִּׁילָה סוֹדוֹת / מִצַּוָּארֵךְ"; וכן בחושניות העזה של סוף היום כאשר "גּוּפִי נִטְבַּל בְּמֵי-הַלַּיְלָה / כּוֹכָבִים רַבִּים / כּוֹכָב נוֹפֵל / אֶחָד". זאת שירה מלאת יופי, מסתורין ומתח – שירה אשר גואלת את הקורא מבהייתו בעולם ובדרך מיוחדת כּורָה עבורו צליל חדש, צליל נפלא וצלול מאוד: שירת היומיום".

זה נכון, כי מי יתאר ככה באופן מקורי שינה שיש בה מן המֵמד של הייאוש הקיומי ואפילו אחד חלקי שישים של המוות כפי שכתוב בגמרא, הנה השיר בשמו הפשוט "שינה":

"לפעמים הראש נוטה על צִדו / נכנע לעול הלילה כמו שורש / שעולֶה מן האדמה לנשימה / ונראֶה לי שאין כלום מלבד / הראש והנטייה והרחוב הדומם / אופנוע חולף ואיש / ואישה במרפסת / ואתה המביט / בעצמו הנרדם כְּעֵד / ראייה לְרֶצַח".

ובכל זאת ברצוני לחדד את הבעיה בשירת ציפורי וכדי להבהיר זאת אגייס לטובתי את שירת הסתימוּת של יאיר הוּרְביץ הנהדר שמבחינתי הוא בבחינת קלאסיקון ישראלי-עברי קצת נשכח. הוּרְביץ, משורר אקוורלי, כפי שקבע לגביו בצדק המשורר והעורך גלעד מאירי, הוא נסיך הסתימות היַלדית החלומית בשיריו; אלא מאי, שהסתימות הזאת תמיד מתעגנת, ולא קשה לעלות על זה, באיזה עולם ארכיטיפי מתפענח: הציפור היא לא רק ציפור, העננים לא רק עננים, הבית לא רק בית. מקרא השפה הפרטית הארכיטיפית הזאת חָסֵר מאוד בשירת ציפורי. לפעמים אתה מרגיש שסיימת את השיר ואתה שואל את עצמך, כן, נו אז מה? יש כאן קצב, יש כאן עולם פואטי, אך היכן כאן ההמשגה הארכיטיפית הכל כך נדרשת בשירה חידתית וסתומה ולצערי לעִתים בשירים היא חסרה; אבל לא בשיר הבא, שכותרתו "שיר ילדים" והוא עצוב ונוגֶה במהותו ומכיל וחופן בתוך שורותיו את כותרת הספר "עצי הגן שותקים" ונקרא שוב "שיר ילדים":

"ובין כל העצים ישנו אחד / גזעו נפוח / ענפיו חורקים / מבטו מתוח / והרוח / מעבירה אותו על דעתו // כל עצֵי הגן שותקים".

ושוב אתה לא יכול להפסיק לחשוב על ילדים או על אנשים כאשר אתה קורא את השיר הכל כך יפה, המידתי והקצר הזה. ליבך ממש יוצא אל העץ הזה, ממש כמו בפואמה של ישראל פנקס "הנוף מחביא ילדים".

לבסוף הערה על הצד הביזארי לטובה של העטיפה. זאת עטיפה שלא מאפיינת ספר שירה. רואים בה צילום דיוקן אדם בגופייה שנראה ספק קלושאר ספק שודד ים עם מטפחת על הראש, עגיל באוזן, סיגריה בפה וכנראה שן זהב, אף על פי שהצילום הוא במעין חום שחור לבן. זה מעניין מאוד כי זה שוב מדגיש באופן מקולל ובּודלריאני את היופי שבכיעור וזה חזק ומתחבר לתוכני הספר.

עם זאת, גם כאן יש לי ביקורת. גב העטיפה לא קריא וכדי להביא, למשל, את דבריו היפים של יקיר בן-משה נאצלתי לפנות לקומוניקט המצורף לספר, גם הקרדיט בדש הספר לא קריא וכדי להבין אותו נאלצתי לפנות לבני, אור משה, שיקריא לי אותו, והקרדיט אומר: בתמונה: סבא שמואל, עיצוב: תמי אסא-ציפורי. אה, זה בכלל הסבא של המשורר בתמונה, נראה אחלה סבא. לדעתי, במהדורה הבאה מן הראוי לתקן זאת, אלא אם כן זה חלק מהבּיזריות הכללית של הספר, אבל זה לא לטובה. ובכל זאת עליי לחזור ולהדגיש, כי קריאה בספר השירה הזה העבירה אותי חוויה אחרת, שונה מכל ספר.

עצי הגן שותקים, נועם ציפורי, עריכה: יקיר בן-משה, על העטיפה: סבא שמואל, עיצוב העטיפה: תמי אסא-ציפורי, ספרי עתון77, 75 עמודים, 75 שקלים, המחיר המודפס על העטיפה. הספר ראה אור בסיוע קרן רבינוביץ לאמנויות תל אביב וכן בסיוע המרכז לספריות ולספרות בתמיכת משרד התרבות.

---

בגלל המיניות: פותחת, מירה קדוש

מירה קדוש בספר השירים השני שלה "פותחת" עושה מהלך פואטי הפוך מזה של המשוררת אודיה רוזנק המופיעה בתחילת המדור הזה בספרה "שמע, רפאל". בספרה הקודם של קדוש "שלוכית" (שופרא לספרות יפה), שביקורת עליו הופיעה כאן באתר לספרות "סלונט" במדור "טנא ביכורים", היא נפרשה אל העולם והציגה שלל תמות שונות רגשיות ואינטלקטואליות, פמיניסטיות ובעיקר זהותניות, המתקשרות לגל הפוסטמודרני הגדול של חזרה אל הזהות המזרחית שאפיין אותנו בתחילת שנות האלפיים והדים שלו מחלחלים אל שורשי התרבות גם עתה, וטוב שכך.

אלא שכאן, בספר השני, הפכה קדוש, שאת שיריה אני אוהב ומעריך ואת שיריה עורכי כתב העת "עמדה" ואני ביניהם, מפרסמים, חד-תמטית וביקשה לכתוב ספר שהדומיננטה שלו היא שירה ארוטית נשית פתיינית ומתגרה תוך שיח עם האהוב. בזה היא שונה מאודיה רוזנק שהתחילה בדיוק כך בספר ארוטי חד-תמטי חזק מאוד תחת השם "בוא, לקק אותי" ובספר השני פנתה כבר אל שפע של נושאים גדולים ומוּכּרים הכוללים גם כן את מות אימהּ ושאלות על פמיניזם, מצב האישה בעולם והחברה והפוליטיקה המקומית והכללית. קדוש קודם פיזרה לפנינו את התמות הללו בספרה "שלוכית" וכעת היא מתמקדת.

אלא שיש כאן עוד הבדל קטן והוא אינו לטובתה של קדוש וספרה. "בוא, לקק אותי" של רוזנק היה ספר חד-תמטי לא כל כך קצר בכריכה קשה, אלא שכל שיר בו היה בּול בפּוני, ואילו לקדוש, לצערי זה קרה לה גם בספרה הקודם, יש נטייה להתאהב כנראה מאוד במה שהיא כותבת ולא לוותר על שירים ובמקרה של הספר הקודם "שלוכית" ועל אחת כמה וכמה בספר חד-תמטי, או בעל דומיננטה שכזאת כמו "פותחת", היה מקום לסנן הרבה שירים ולכן אין שמחת הספר שלמה, אף על פי שאני חוזר ומציין כי קדוש יודעת גם יודעת לכתוב שירה ויש בספר החדש, השני, גם שירים ארוכים רטוריים, חזקים מאוד ואף מרגשים.

אולי ההערה הזאת על קיצור הספר צריכה בעצם להיות מופנית למשורר והסופר האהוב אילן שיינפלד שפרש את חסותו על קדוש כמשוררת והיא הוציאה בהוצאתו שופרא את שני ספריה. אולי התִמְצות האוחז בּבּר ומוותר על המוץ יקרֶה בספר השלישי ואולי לא, אבל בינתיים אפשר ליהנות מאחד משירי הבּר הללו המופיעים בספר הזה שכמו עטיפתו הוא שחור ולבן ועובד ברגיסטרים טוטאליים של פלוס ומינוס, מעלה מטה, טוב ורע, וכך גם מצב הרוח של הדוברת בשירים. הנה השיר "גֵנִים של הרי האטלס":

"גֵּנים של הרי האטלס / מחזיקים אותי שאפה / מחזיקים אותי רְז'אלה / מחזיקים אותי דלוקה / בהצתה תמידית. // גֵּנים של הרי האטלס / מחוללים אותי כישוף / פרֵחה מתפרחחת / נגועת טירוף, / רואָה שדים מצטללים בְּשמן / מילים פורחות בִּפְ'כוּר. // ואי אפשר עוד לְאַלֵּף בי כלום / בועטת, לא מורכּנת, / טווה מהמושׁכות ביקיני / שיציץ הכול מתוך השְׁאול. // גֵּנים מהרי האטלס / לא מתנצלים, לא נֶחבָּאים, / קורצים במשובה לשקספיר / עושים אותי תחיית מתים. // וכשהכול מבאיש / מבּערות, מגזענות / ממה אומרים, ממתחסדים, // אני זקופה, קוראת בקול / בַּכּיכּרות, בראש חוצות / אל ההרים, מזה דורות / גֵּנים מן האטלס – // 'קדוש,' 'קדוש,' 'קדוש!'". מעניין סוף השיר השילוב של הקריאה הקדושה בבית הכנסת מתוך הנביא בתפילה: קדוש קדוש קדוש השם צבאות, בתוך הקשר כל כך חושפני וארוטי המהדהד כמובן גם את שם המשפחה של המשוררת. זה בהחלט מקורי.

לבסוף, יש כאן שימוש חופשי רטורי מאוד באיברי הגוף כדבר יפה שיש להתהדר בו מאגודל ועד השיער, יש כאן השימוש הארוטי של כישוף האישה בשירה, המוּכּר מן המשוררות הידועות מיונה וולך, דרך רחל חלפי ועד אגי משעול, וקיימת כאן גם דִקלומיות ראשונית של חריזה אגבית בסופי שורות וחזרה, אבל היא טובה ולא נראית תיכוניסטית ואדולסצנטית כמו לעִתים אצל משוררות כמו עדי קיסר, כאשר נדמה שהחרוז הרטורי מתחכם ונראה עשוי, ביידיש געמכט.

הנה השיר הארוטי והיפה "תוניס" המתאר את היופי והגירוי בנסתר ובכואב לְרגע: "בחדרי חדרים של נשים / לחישות מאדימות מבוכתן / מאוויים כמוסים לכבוש / ליבו של גבר, להחליק / על גופו עירומה. // אני נעמדת מול קלחת, / סוחטת לימון, מוסיפה סוכר / ומערבּבת לאט לרתיחה, / מחכה שיתאחדו // איש אישה מבְּעֵרה, / שיזהיב שנהב מתקתק, / יתפח לבועות מרחישות, / יהיה לעיסה // מחכה, / מרכּכת ברוק, / מתפשטת לקראתה, // מותחת אותה לאורך רגליי / הלוך ושוב, מפשׂקת, / מושכת פלומה, / נמהלת בעונג כאב מריטה, // נשטפת ברטיבות הפושׂה, / אהבה עם כל שערה ושערה, / סוכּר אהבים מתוניס / אבוא לקראתךָ".

פותחת, מירה קדוש, עורך: אילן שיינפלד, רישום על הכריכה: ערן צלגוב, צילום כריכה אחורית: רינה גל, שופרא לספרות יפה, 176 עמודים, 79 שקלים, המחיר המודפס על העטיפה.

שבוע הספר שמח לכל קוראי "סלונט" ולקוראים בכלל באשר הם, ואנא מכם, קִראו גם ספרי שירה במסגרת חג הספר ובכלל, ולא רק ספרי פרוזה. תנו כבוד ובכורה לשירה העברית-הישראלית.