close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מבוכה במבוך

    אלי תומר | סיפורים | התפרסם ב - 07.02.22

    פעם תהיתי כיצד מרגיש עכבר במבוך, במשך חיפושיו אחרי היציאה עם הגבינה המובטחת. איזו אסטרטגיה הוא נוקט, ואיך הוא לא מתייאש מכל המכשולים ואין-ספור הפניות שעליו לבצע?

    כיוון שאין אני מצוי בתחום מדעי החיים, לא היתה באפשרותי דרך להבין זאת. עד שגם אני הפכתי לחלק מהניסוי הזה. והכוונה היא לפקקים בדרכים.

    בימים הקדומים ההם, הייתי קם בבוקר רענן, דוחק את עצמי לתוך רכבי הקטנטן, ולאחר כמה ניסיונות מצליח להתניע אותו. וההמשך פשוט. מעביר הילוכים ומפליג קדימה למרחב, היישר למשרד. שם פותח את היום עם כוס קפה שחור וגוש בצק המתקרא "קרואסון", ואחר כך מעביר את היום בשלווה תפוקתית. והדרך חזרה – גם היא דומה. נדחק לרכב, מתניע, וכ"ו. וגם כאן מגיע הבייתה עייף אך מרוצה, ופותח את הערב בחדשות לסיכום היום.

    אולם כל זה הוא נחלת העבר הרחוק. רק הזקנים שבינינו זוכרים תקופה נפלאה זו. היום אנו מוציאים את הזמן על נסיעות. לעבודה ומהעבודה. העבודה עצמה הצטמצמה פלאים, כיוון שנסיעות אלה מהוות את רוב עיסוקנו. הפלא הוא, שבינתיים רכבנו גדל והשתכלל, הוא מתניע במכה ראשונה, וגם ההילוכים נעשו עצמאיים. כלומר, הַכֹּל מאוד נוח כדי ליהנות מרווחת הרכב ולהשתלב בנוף הפקקים.

    שיהיה ברור. איננו תבוסתניים, ואין אנו נכנעים בקלות. אני למשל, נלחמתי בפקקים בכל דרך. ניסיתי את כל האסטרטגיות, קונבנציונאליות וגם כאלה שלא. במשך מספר חודשים, החלפתי את נתיב הנסיעה מידי שבוע. "אם יש בכם נתיב.. אני אמצא אותו," לחשתי אל השמיים השותקים. אולם אסטרטגיה זו נכשלה בכל המקרים. מסתבר שהפקקים יודעים יפה מאוד את כוונותינו הנסתרות, ואת מזימותינו השפלות להתחמק מהם. הם עוקבים אחרינו כמו המדענים הצופים בעכבר, מגלים את נתיבינו החדשים, ומשתלטים על כל הכבישים בכיוון נסיעתנו. ומסתבר שהם הרבה יותר מהירים. לעולם לא נספיק להטעות אותם ולהגיע ראשונים. אפילו שיטת התקדמות בפרסה שהמציא חניבעל לא עזרה. ניסיתי פעם לנסוע מתל אביב להרצליה דרך נתניה, בטוח שהפעם הפקקים יוטעו ויובסו על ידי האסטרטגיה המתוחכמת של המצביא המזהיר. אבל גם הפקקים יודעים את היסטוריה, ובלי להתבלבל הם נקטו ישר באופן הפעולה של הגנרל הרומאי סקיפיו אפריקנוס, פרסו את כוחותיהם בטבעת סביב להרצליה והביסו אותי בקרב ההיסטורי. באותו יום איחרתי שעתיים וחצי.

    אבל קשה לנצח אותנו. לאחר שהאסטרטגיה הקודמת נכשלה, הגיתי במוחי רעיון חדש ומבריק. כלומר, לא לתכנן את הדרך, אלא לתת לרכב לזרום בצורה אקראית. "אנהג לפי השמש, פחות או יותר בכיוון הכללי," אמרתי לעצמי, "אף אחד לא יוכל לנחש לאן פני מועדות".  ואכן, כך היה. אף אחד לא הבין לאן אני נוסע, כולל אני עצמי. חוץ מהפקקים. כיוון שליצורים אלה יש אינטליגנציה אינסופית, הם הצליחו לאתר אותי בכל דרך ובכל נתיב. פעם נסיתי אפילו לנהוג באין-כניסה, בתקווה להשאיר אותם אחרי, אולם הם גיחכו, וחסמו את יציאתי מהרחוב עד שהופיעה מולי ניידת משטרה. באותו יום כבר לא היה טעם אפילו להגיע למשרד. לאחר ששוחררתי מהשוטרת הסימפטית שהתעקשה לכתוב דו"ח ארוך בכתב יד איטי להחריד, החלטתי לחזור הבייתה דרך בית הקפה השכונתי, למען אפתח את היום עם קפה וגוש הבצק הצרפתי. זאת תוך כדי עיון באותיות הבלתי ניתנות לקריאה של הדו"ח.  

    המצב נראה כלאחר יאוש. כולנו הרגשנו כי אנו לכודים במבוך אינסופי עד קץ הדורות. אבל אז פרצה הטכנולוגיה את החומות. לפתע הפציע ה-GPS כמו שמש חדשה. זוהר ומחייך אלינו בכל מיני אפליקציות, החל במפות גוגל וכלה בוויז. עכשיו שוחררנו ממועקת הניווט הכושל. אנו לא מתכננים ולא חושבים. נעשינו עכבר-רובוט משוכלל. כל תפקידנו ברכב הצטמצם לביצוע פקודותיו של ה-GPS, והמלחמה בפקקים היא כולה עליו. אנו רק נוהגים, וגם זאת בצורה ממושמעת ואוטומטית.

    ובכן, תקופה מסוימת הצלחתי אפילו להגיע לעבודה באיחורים לא נחשבים של חצי שעה – שעה. נכון שבמקרים שהייתי עירני מספיק ועקבתי אחרי המסלול, הבנתי שלפעמים אני מובל דרך רחובות צדדיים וסימטאות ופניות אין ספור, במקום לנסוע ישר קדימה. כל זאת כדי לחסוך דקה וחצי, לפי דיווח מהימן של האפליקציה. פעם אפילו שמתי לב שנסעתי שני קילומטרים מערבה, אחר כך בלוק אחד הצידה, ושוב שני קילומטרים בחזרה מזרחה. כלומר, חזרתי לאותו רחוב, בלוק אחד יותר מהיכן שהייתי קודם. הבטתי ימינה ושמאלה כדי למצוא איזה פקק עקפתי בכל התרגיל הזה ולא מצאתי מאומה. "כנראה שהיה שם משהו ולא שמת לב," הדברתי את ספקנותי הסוררת, והמשכתי לבצע את ההוראות.

    כך חלפה לה תקופה שלווה, מלאה אמונה בטכנולוגיה. "מוח האדם מוצא תשובות לכל הבעיות. אף אחד לא יכול להתגבר עליו," חשבתי בסיפוק. וזה נכון, כלומר, למעט כשמדובר בפקקים. אלה לא התרגשו מההמצאות האחרונות והמתינו בסבלנות. כמו המדענים הנזכרים לעיל, הם ידעו מה יקרה לעכבר האומלל אם הוא יפסיק לחשוב ולתכנן, ויסמוך רק על מכשירים. החופש תם.

    וכך, לאחר תקופה לא ארוכה, המכשיר התחיל לגרור אותי שוב מפקק לפקק. וכל התמרונים המסובכים שלו כבר לא הועילו. מסתבר שהפקקים למדו את היתרון הגי.פי.אסי, והחלו גם הם להשתמש בו. כלומר, כאשר אני מקבל הוראה לצאת מהדרך הראשית לרחובות הצרים כדי לחמוק מהפקקים, הפקקים עוקבים אחר הוראות אלה בדיוק. כל הנהגים באיזור מקבלים אותן הוראות, כולם פונים לאותם רחובות צדדיים, ואיתם – הפקקים. כמו שחיידקים לומדים להתחסן מאנטיביוטיקה, כך הפקקים לומדים לעמוד איתן בפני הטכנולוגיה. ושוב אני מאחר, ושוב מתחיל את היום עם הקפה והבצק בשעות הצהריים. לפעמים אפילו שעות הצהריים המאוחרות..

    לאחר תקופת ימי ביניים חשוכה זו, הבנתי שרק הרוח יכולה לנצח את החומר. "אי אפשר להילחם בנשק שלהם. הפקקים מכירים את הדרך יותר טוב, יכולים לתכנן יותר מהר, ולנוע חופשי בדרכים. לפקקים אין פקקים," אמרתי לעצמי. "לכן, במקום להילחם בהם, עדיף לנקוט בגישה של המשפט האל-מותי
    "If you cannot kill them, join them" – אם אינך יכול להרוג אותם, הצטרף אליהם.

    מאז אני חי בתקופת הנאורות, או בעידן הפוסט-טראומתי בלשון המדענים. אני קם בבוקר, מתניע וכ"ו, ואז מפסיק להביט החוצה. לא מעניין אותי פקק זה או אחר, ארוך ככל שיהיה. אני מתכנס ברכבי המרווח, מדליק את מערכת השמע, וגולש על גלי המוזיקה. לפעמים אני אפילו מאזין לוויכוח תרבותי ברדיו או מקשיב לדיסק עם ספר מוקלט. פעם שמעתי דיון סוער על הפקקים ושעות העבודה האבודות והעצבים המתוחים של הציבור, וצחקתי לעצמי. שקעתי שוב לתוך הספר המוקלט, והנה כבר מצאתי את עצמי בחנייה מול המשרד. ספר מעניין! חבל שלא הספקתי להגיע לסוף הפרק. לפרק הבא אני מבקש פקק קצת יותר ארוך.

                                                                           

    אלי תומר

    אלי תומר, יליד 1953. איש ספרות ומחשבים. בוגר בית הספר ע"ש בויאר בירושלים, ואוניברסיטת תל-אביב בתחום מתמטיקה/מדעי המחשב. עסק שנים רבות בפיתוח מערכות מידע ובניהול. מרצה בקהילות חברתיות בנושא התפתחות הכתב, האלפבית והכתב העברי הקדום, ונושאים נוספים. עד כה פרסם שלושה ספרי שירה: "נוף מילולי" – ספר שירה (גוונים, 2002), "ספר המשולשים" - ספר הגות בפורמט שלישיות (סטימצקי, 2016), "שירה מטה" - פואמה בסגנון פולקלור אינדיאני, (עיתון 77, 2016). תרגומים שלו משירה איטלקית מופיעים באתר Via Del Campo. עובד על קובץ פזמונים, וספר שירי הייקו.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 2
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    ברוריה

    אסתר קאפח
    הנחתי את טלפון החוגה על מקומו בלב כבד ובאי-שקט נפשי. השיחה...

    קופסת הקרטון בסלון היא לא אבא שלך.

    דוידי רוזנפלד
    "מישהו ביקש ממנה את זה?" אשתי שאלה בכעס, "אם הייתי רוצה,...

    אגדה

    עדי אלבלה הר-לב
    רָחוֹק־רָחוֹק, מֵעֵבֶר לַגַּגּוֹת שֶׁל יָפוֹ, בִּשְׁקִיעָה שֶׁל יוֹם חָדָשׁ, אֲנִי שׁוֹמַעַת...
    דילוג לתוכן