עדי שורק | נכתב בחפצים | סיפורי חלום ווידויים | ידיעות אחרונות | 2024 | 159 עמודים
"רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב." (מגילת פסח)

כל מידע אנושי בא לידי צורה שיש בה סדר. סדר דרוש לצורך יצירת משמעות מובנת, מוכחת, מוסכמת. סדר דרוש לצורך יצירת מידע, לצורך העברת המידע, וגם לצורך זכירת המידע, על ידי המערכת בה הוא נזכר. כך במחקר, כך בלוגיקה לסוגיה, כך בשימוש בשפה למטרות שונות ובמישורים שונים. כך ביצירה באמצעות מילים, היצירה הספרותית. כדי להבין יש צורך ביצירת סדר; וגם כדי להנציח הבנה, כדי להעביר הבנה וכדי לזכור.
מבטאת סדר או יוצרת סדר היא שפת הסיפור. בין אם זה סיפור עיתונאי, המעביר מה שהעיתונאי רוצה להציג כעובדות, בין אם זה סיפור בדוי, שהמספר אותו נעזר בו כדי ליצור סמלים, סימנים; כדי ליצור משמעות הנמצאת גם אופן ישיר בסיפור וגם מעבר לו.
כך נוצרים ז'אנרים בספרות – ז'אנר מבטא יחס בין המשמעות לבין הצורה האסתטית בה המשמעות מועברת. כך נוצרים זרמים בספרות – זרם קובע קשר בין תפישת-עולם, הגות, רעיונות היוצרים את הצורך בזרם חדש, לבין הצורה האסתטית, בה מובעת תפישת עולם זו.
ספרות היא מערכת "חוזים", מפורשים יותר וגם פחות, מערכת "הסכמים", מפורשים יותר וגם פחות, המביאים את הכותב ואת הקורא שלו להיות במערכת אחת, פחות או יותר מובנת, פחות או יותר מוסכמת.
חולף זמן ועניין התרבות, עניין קוראי תקופה, בז'אנר קיים או בזרם קיים, משמע בחוזה קיים, בהסכם קיים, הולך ופוחת. אלה שיקפו את הצרכים של דורות קודמים, וכבר לא משקפים צרכים של קוראים חדשים, של תקופה חדשה, שמושגיה, יכולותיה, צרכיה שונים, במידה קטנה או רבה, מאלה של תקופה קודמת וקוראיה.
או אז נשברים זרמים, נדחקים הצידה, ובמקומם נוצרות יצירות חדשות, שהן הסכמים חדשים בעלי כללים, שונים, בהרבה או במעט, מקודמיהם.

מזה תקופה כותבת עדי שורק ניסיונות חדשים כאלה, פורצי ז'אנר ופורצי זרם. ספרה החדש הוא, כפי שמלמדת באופן ישיר כותרת המשנה שלו, סיפורי חלום ווידויים. הוא ניסיון לכתוב כתיבה גלויה, אישית, אל הקורא האנונימי, ויש בו ניסיון לדלג בפנייה אל הקורא על מספר "מסננים" מוסכמים.
קשה להגדיר את ספרה החדש כסיפורת או כהגות או כווידוי וכדומה. הוא שילובים של אלה ועוד. לכן לא אקרא לו, מכאן והלאה, בשם ז'אנר ספרותי (רומן או נובלה או הגות). אקרא לו – ספר. הספר בנוי מיחידות קצרות, שהן מעין קטעים, שרובם בני עמוד או שניים, ומיעוטם או שהם בני מספר עמודים או מספר שורות בודדות. בחלק מהיחידות חלוקה פנימית לקטעים. כל אלה מחולקים למספר שערים. השאלה בהתייחסות אל ספרה, האם הצליחה ליצור שפה חדשה, סדר חדש? האם נתנה סימנים בחפצים?

2.
כבר בעצם מבנה לכאורה זה, המוצג לכאורה בתוכן העניינים, יש כאילו סדר.
כשאני הקורא נכנס לקרוא בשער הראשון, אחד הגדולים מבין שבעת השערים אליהם נחלק הספר (אם לא אקח בחשבון כשער את הקטע השמיני, האחרון, הנושא את הכותרת "אפילוג"), אני נבוך מלכתחילה. השער הראשון נחלק לשבעה עשר קטעים, שאפשר לחלק אותם לשתי קבוצות – שלושה עשר הראשונים וארבעה האחרונים, הנושאים כל אחד, לא כמו קודמיהם, כותרת משנה "סיפור חלום", ובחלק מהם מופיע גם כותר משנה "וידוי", בראשו או בתוכו. אינני רואה את נושא העלילה במרבית הקטעים, כל אחד לגופו, אינני רואה כיצד הם חוברים ביניהם.
בראש הספר תוכן העניינים, אבל הקורא איננו מונחה על ידי תוכן זה. הוא מתחיל וקורא את הספר, מתחילה, קטע לאחר קטע, כותרת לאחר כותרת. הוא פותח וקורא, כאמור, קטע אחרי קטע, כל אחד בפני עצמו. קורא ונבוך. הקורא שם לב שאין בהם עלילה. הם נראים כקטעי התרשמות מפינות שונות ברחובות תל אביב. בסוף כל קטע מופיע ציון המקום בו, כנראה, נצפה על ידה המתואר. גם השנה בה נצפתה חוויה זו מצוינת. ציון מדויק של מקום קיים ומוכר ושל זמן, יוצר מייד אצל הקורא הרגשה לפיה יש מקור מציאותי למתואר, כי הכותבת מרשה לעצמה לפרוש לפניו חוויה אישית שלה, הנכתבת בגוף ראשון, חושף.
אני קורא ולא מבין מסר אבל חווה חוויה. הנצפה בספר יכול להיות מפורש בצורות שונות, ואין אחת מהן דומיננטית. אני מרגיש כי בנכתב בגוף ראשון פונה היוצרת קודם כול אל עצמה, והיא מדברת אל עצמה באוזני הקורא. היא מדברת עם עצמה במעין מונולוג-דיאלוג אינטימי שלה, והקורא לכאורה נשאר מול תיאור שקשור ברגשות הידועים בבירור לכותבת אבל לא ידועים חד משמעית לו.
עם התקדמות הקריאה, מופיעים יותר ויותר קטעים שהמבנה שלהם אינו ריאליסטי. למשל, תיאור סנאים ברחובות תל אביב, בקטע הנושא את הכותרת "איש רזה זועק": "איש רזה רכן מקצה המדרכה [—] וזעק אל עבר העוברים ושבים שהסנאים המרחרחים ומניעים את אפם [—] הם בעצם נושאי כלבת…" (עמ' 24, ובסופו הציון : רחוב שינקין, תל אביב, 2011).
אני קורא ותמה, מה לסנאים ברחובות תל אביב? וחושב כי זהו בעצם תיאור חולה רוח ברחוב מוגדר בתל אביב, בזמן מסוים שמוצא סביבו לא רק סתם סנאים, אלא חולי כלבת. ואני ממשיך, ולא מוצא עוד כל זכר לנושא זה בקטעים הבאים, לא במפורש ולא בנרמז. ואז, למשל, מספר עמודים אחר כך, מספר קטעים אחר כך, אני מגיע אל קטע קצר מאוד, הנושא את הכותרת: "מעמסת זיכרונם", המסביר את זעקות העורבים כקריסתם תחת עומס "זיכרונם הקושר בין קצוות" (עמ' 28). עורבים יש ברחובות תל אביב, אבל אין קשר בין הקיום הסנאי לבין הקיום העורבי, לא במישרים ולא בעקיפים.
בהמשך השער הראשון, נעלמים רחובות תל אביב, כל אחד במעין אפיזודה קצרה, קטעה, מוזרה, ומופיע קטע שכותרתו "אלזה", והא מספיד את קיומה של אלזה לסקר שילר בירושלים קיום מלאך לא מוכר על ידי סביבתו – , ואת מותה העלוב והמלאכי גם יחד בירושלים שב-1945. אני קורא ומתפעל מהיופי הפיוטי של ההזדהות עם המשוררת, הזדהות שאינה קיימת ביחס לאיש ולסנאיו, למשל, או לאישה, העוברת בקטע הפתיחה ברחוב שינקין פינת שדרות רוטשילד ב-2021.

לסיכום ביניים: חלק מהקטעים סתמיים לקורא. חלקם פיוטיים בעיניו או בליבו. רבים, בעלי משמעות בפסקה אחת וחסרי משמעות בפסקאות אחרות. והבעיה העיקרית של הקורא היא כי הוא כושל תחת גודש הפירוט שאינו מוביל למסקנות ברורות. שבירת מבנים קיימים יש כאן, אבל אין סימנים ברורים לסדר חדש ללכת על פיו. וזוהי בעיה עיקרית, אם לא העיקרית בה"א הידיעה, אליה אתייחס בפירוט בהמשך.
השער הראשון בספר מסתיים, כאמור, בארבעה קטעים, הנושאים את כותרת המשנה, "חלום", לפעמים גם כותרת משנה נוספת, "וידוי". אלה ילכו ויתרבו בשערים הבאים, ובמהרה אתה, הקורא, שם לב כי הם עיקר הקטעים בספר, גם כמותית וגם נושאית, כפי שמודגש כבר בכותרת המשנה של הספר – סיפורי חלום ווידויים.

3.
אני קורא ומחפש חוקיות. הכתיבה חשופה, אישית, חווייתית אישית – אבל חוקיות של עלילה אין כאן, כפי שהובהר עד כאן. אם כך, אני מחפש חוקיות של מבנה. עלילה היא קשר של סיבה ותוצאה בין אירועים. מבנה הוא חוקיות של מעבר למתואר – מוטיבים חוזרים, מאפייני מרחב חוזרים, מאפייני זמן חוזרים ובדומה.
אבל גם חוקיות של מבנה אינני מוצא. הדבר מעניין עוד יותר, לאור העובדה כי בסופי קטעים מופיע ציון ברור של מקומות ברחובות של מרכז תל אביב הישנה, חלק גדול מהם ציון פינות בהן נפגשים שני רחובות. וגם זמן התרחשות המתואר, ביחידות של שנים, מצוין. למרות זאת, אני קורא ולא מוצא.
כך, למשל, אינני מוצא קשר מבני בין הקטעים החלומיים היפים לבין קטעי ה"התרחשות גרידא". וזאת, למרות שדמויות מסוימות חוזרות ומופיעות. חלקן מוכרות לי מהמציאות המשותפת לכותבת ולקורא. חלקן מוכרות מהביוגרפיה שלה. וכך, אני קורא ונהנה מהחשיפה הרגשית, אבל אינני מגיע לסיכום.
חשוב לדייק, נושאים שונים, מושגים שונים ודמויות שונות חוזרים ומופיעים לאורך הטקסט. כך, דמות ספרותית תרבותית חשובה לה מאוד היא דמותו של קפקא, ויצירתו חוזרת ונשנית ביצירה זו בצורות שונות. האהבה לקפקא וגם ההערכה ליצירתו קיימות כאן, אבל שוב, אין סיכום.
כבר בשער הראשון (בעמ' 31), מופיע הקטע "טירה נטושה". קטע זה נפתח כך, "יש האומרים שמשחר הימים אנחנו ילדיה של טירה נטושה", ואזכור ברוח זו יופיע במהלך הטקסט שוב. למשל, בקטע "הגעה לפראג", (עמ' 101-100), הנושא את כותרת המשנה "סיפור חלום 21", שבה ומופיעה הטירה, כשהכותבת ובן זוגה מגיעים בחלום לפראג, והוא אינו מבין את מה שהיא מבינה: "…הוא נזעק, אני זועקת, 'הטירה, ק', העיר, העיר שלנו…'"
והנה, "הטירה שלנו", שמופיעה בשער הראשון, איננה מתממשת בחלום שמתואר בשער השלישי, אבל קטעיה של "הטירה שלנו" משולבים אחר כך באזכורים שונים של 'הטירה' ויצירות אחרות של קפקא. אחד הקטעים, שאני, אישית, חברתי אליו מאוד, הוא תיאור אירוני של דיון באוניברסיטת חיפה בסיפור "רופא כפרי" של קפקא, ומחאה חריפה שלה על הפרשנות הפסיכואנליטית שניתנה לסיפור. קראתי וחברתי למחאה שלה על המשמעות הצרה והמגבילה, משמעות פסיכולוגית גרידא, שניתנה שם ליצירת קפקא. משמע, היא מראה יפה כיצד יצירת קפקא הרבה יותר מורכבת מהפרשנות הפסיכולוגית המוגבלת.

אחת הבעיות, בעיני במכלול הטקסט בספר, נען בגודש ובחוסר הסלקציה. לפעמים מופיע פירוט עצום, שאולי חשוב לה, ואולי הוא מממש גודש שאותו היא רוצה לייחס לחיי נפש, אבל גודש זה, מונע מהקורא לזכור אחר כך את מה שאולי עשוי היה להיות חשוב לו. לפעמים הגודש מופיע בפירוטים גדושים ולא ברורים לקורא. הנה, למשל, אחת ההופעות הגדושות של גודש כזה, כשהכותבת שואלת האם הצטרפות לשגרה אנושית יומיומית תאלץ אותה להדחיק גודש חוויות שהן שלה, כך היא כותבת, בין השאר: "האם יהיה עלי לטמון כל זאת הרחק-הרחק, שלא ידעו על פער ועל פשטות ועל האנשים שראיתי בעיני: בקיסריה, בבני ברק, בתל השומר, בקניון עזריאלי והכוכבים ומלחה ואיילון והקריון, במאה שערים, בכפר ורדים, בחופי ים המלח ובקרית אונו ובהרצליה פיתוח ובראשון לציון…" וכן הלאה וכן הלאה (עמ' 84).
לא, אל תטעו, לא את הפתרון של זרם התודעה מאמצת עדי שורק, שכן גם לזרם התודעה תבנית משלו, וכתיבה זו שלה בועטת גם בתבניות של זרם התודעה. וכן, גם אינה מתמידה בסגנון של דאדאיזם, החוזר וממוזכר כאן מספר פעמים, או של קוביזם או פוטוריזם. בזרמים אלה יש מחאות מודרניסטיות, ואחר כך – פוסט מודרניות, על מצב חברתי ופוליטי ועוד. ועם הדאדאיזם המופיע כאן במודע ובמפורש, מופיע כאן גם הוד ופאר; הוד מפואר, שמה לו ולדאדאיזם? הקורא מבין שיש כאן חיפוש של דרך אחרת. הוא מכבד אותה. יכול להזדהות אתה חלקית באופן רגשי. אבל אינו רוכש כלים חדשים.

4.

אין לי ספק שהטקסט שלפניי נכתב ברצינות ומתוך אחריות אישית, והעיקר – מתוך תחושה כי הגיע הזמן לשבור מסגרות, לפרוץ את האופק. ואשתמש בקלישאה – כי העולם שלנו הוא נורא ונורא הוד גם יחד, והגיע הזמן ללכת אל הוד.
בראש הספר שתי מובאות מוטו יפות להפליא, שכדאי להביא אותן כאן במלואן:
האחת – "וְאֵין מָה לְבַכּוֹת אֶלָּא אֶת הַיְּצוּרִים שֶׁבַּחֲלוֹם, לְכוּדִים בְּהֵעׇלְמוֹ " (אלן גינצבורג, "קדיש");
והשנייה – "מעבר לאוזן קיים צליל, בקצה טווח העין יש מַרְאֶה, בקצות האצבעות – חֵפץ לשם אני הולכת" (קלאריס ליספקטור, "היכן היית בלילה").
אפשר להבין כל אחת משתיהן במספר צורות, לא בהכרח כמוציאות זו את זו, אלא גם כמשלימות זו את זו. אלא, יש בעיה. בלשון פיוטית – יש כאן אַלְיָה וְקוֹץ בָּהּ: כל אחת משתי המובאות העומדות כאן במוטו מתארת מצב פרדוכסלי של קיום המבוסס על מחשבה הכובלת את עצמה – הוויה קומפלמנטרית שבה חשיבה קומפלמנטרית (קומפלמנטיות משמעה שתי תפישות הסותרות זו או זו ומשלימות זו את זו בו בזמן). אומנם, זו מטרה יפהפייה, ששמה הכותבת לעצמה ולקורא שלה, אבל דווקא לצורך חוויית הקומפלמנטיות, יש צורך בהצגת סדר חדש של חשיבה להתמודד אתה.
ברור לי כי זו גם תפישתה את יצירת קפקא, אותה היא מזכירה לקורא פעמים מספר. וברור לי כי היא מאפשרת לי, הקורא, לחפש סמלים. אבל לא תמיד אני מוצא אותם, ולא בשום רצף של משמעות. וכך, אותם חלומות, ההופכים במהלך הקריאה שלי בספר מרכז בו, מתפרשים כאן גם בצורה פרוידיאנית וגם בצורה יונגיאנית וגם בצורות אחרות, שחלקן מגבילות בעיניי, וחלקן מסבכות זו את זו. וכאן, אם נשתמש באופן סמלי במה שכבר הזכרתי במאמר, "גישת פרויד" מגבילה את "גישת קפקא". והיא הולכת בכולן. הצהרה בראש הספר יש. סביר שיש לכותבת מטרה רצינית והיא מנסה ללכת אליה הליכה רצינית. ונשאלת השאלה, האם יש כאן גם דרך כבושה? להערכתי – חיפוש מעניין יש כאן, אבל לא אלטרנטיבה של דרך חדשה, כבושה.

5.
חלום ווידוי. לצד סיפורי החלום, המופיעים כאן בהרחבה, מופיע, הופעה רחבה, הווידוי. לשתי צורות ביטוי אישיות אלה פן אחד דומה – שתיהן מהוות הוצאה לאור של משהו נסתר. ובמקביל, יש להן פן אחד שונה, כמעט סותר בזו ובזו: ככל שסיפור החלום חושף הוא גם מסתיר. הוצאתו אל האור איננה בהכרח מבהירה אותו. החידה היא חלק מהותי ממנו. לעומתו, מטרת הווידוי, ככל שהוא אותנטי, היא לחשוף ככל שיכול המתוודה לחשוף, לעיתים, בפני עצמו, ולעיתים בפני אחרים. ישנם כאן קטעים של וידוי לפני אנשים קרובים, שגם הם, כמו הרבה פרטים המסופרים בספר זה, מקורם הישיר בביוגרפיה של הכותבת, שהקשר אליה כמעט תמיד מוצהר.
ברור מתוך כותרות הקטעים, שהחלום, קודם לווידוי אצל עדי שורק. החלום הוא הוויה בסיסית מאוד. הווידוי הוא הליך מודע, שמקומו לאחר הליך החלום. כמשל אפשר לכתוב – לכאורה אפשר לחלום על וידוי ואפשר להתוודות על חלום, אבל בשני המקרים, החלום קודם לווידוי, גם כאשר חולמים על וידוי.
לקרוא לטקסט זה 'טקסט חלומי' מתאים הרבה יותר מאשר לקרוא לו 'טקסט וידויי'. בכל מקרה, השילוב של שניהם בכותרת המשנה, 'סיפורי חלום ווידויים', מלמד בו בזמן גם על חשיבותם בטקסט וגם על המתח שבו.

6.
'נכתב בחפצים' הוא טקסט סמלי. הבעיה העיקרית של סמליו מנוסחת בכותרת ובמוטו לה. כדי לכתוב בחפצים אין צורך בקורא. כשיש צורך בקורא, יש לתת בהם סימנים. נראה שגם עבור הכותבת כך, אבל בוודאי עבור הקורא. עדי מנסה לפרוץ דרך ספרותית, שבין סוגי נרטיב קיימים בספרות העברית לבין נרטיב חדש שהיא חולמת הרבה, מתוודה עליו הרבה, מספרת לעצמה, לקרובים בחייה ולקוראיה האנונימיים.
נראה לי שנרטיב מעין זה לא קיים בספרות הישראלית, וגם כאן זה ניסיון מעניין, שיש בו ניסיון לפריצת דרך אבל לא יצירת דרך. עבור הקורא אין כאן יצירת דרך חדשה ללכת בה. רבי יהודה ידע כי סיפורי עשר המכות ידועים לכל הלאום העברי, ועם זאת נתן בהם סימנים, סימן אותן כמבנה. כאן, לקורא חסרים סימנים. ואני, אחד הקוראים, מעריך כי גם לה הם חסרים. אתה קורא עושר רב של מחשבות וניסוחים, המערבים כתובות שונות. בחלק גדול מהקטעים מופיעות דמויות מחייה של הכותבת, וגם מהמציאות המוכרת לקורא. אולי היא כותבת לדמויות שבתוכה, לדמויות שבחייה. כדי לכתוב אלי, הקורא, יש ליצור סדר, יש לתת סימנים בחפצים.
לאחר הקריאה, אי אפשר להישאר שווה נפש. המערכות המיושנות נשברות כאן, והקורא נשאר "בחצי תאוותו בידו". הוא מסכים עם האושר המרשים שבספר, אבל הוא מבקש כלים כדי להפוך את האושר להשקפת עולם שתתאים לו, שתקדם אותו למקומות חדשים, ולא תמיד מוצא אותם.