"אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת-
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם-
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת."
(לאה גולדברג, "אורן")          

הנה הוא יורד לפניה לקומת המטבח בטפיפות רגליים קטנטנות יחפות על שטיח. היא יורדת לאיטה אחריו, אוחזת במעקה העץ הכהה כשיכורה מתנודדת, עפעפיה כבדים. כוס חלב הוא ביקש, והיא חושבת איך עד לא מכבר, הייתה היא כל צרכו. כמה גדל מאז, אך עדיין נותר הרגלו להעירה השכם לפני זריחת החמה. כשהם מגיעים למטה היא פוקחת את האור, אז את עיניה ולבסוף את דלת המקרר. מוציאה מתוכו גלון של חלב במיכל פלסטיק רחב, ומוזגת לכוס זכוכית. עדיף לתת לו כוס פלסטיק, אבל היא אוהבת את מראה החלב הלבן בכוס השקופה, הוא מזכיר לה חוף ים ואת סבתא.

תום עומד במרחק מה ממנה, ליד שולחן האוכל הגדול, מביט החוצה אל החצר האחורית דרך החלון שבדלת המטבח. בחוץ עוד חשוך וערפילים של קור חודרים מבעד לדלת הסגורה. כשהיא ניגשת אליו עם הכוס בידה ומלטפת תלתליו הרכים היא מבחינה כי מבטו מופנה החוצה, כמו קפא על מקומו. עיניו הגדולות נוצצות וחיוך מתפשט ומאיר את פניו. בבהלת החלב, וכדי לא להשמיע שום רחש מיותר, לא הרכיבה משקפיה. היא מכווצת עיניה במאמץ להיטיב מבטה המטושטש, בדיוק בשעה שהוא קורא בלב מתרונן: "תראי אימא! אִיטְס סְנוֹאׅינְג!!!"

מבעד לעלטה המתמעטת, היא רואה: על הקרקע נפרש סדין משי דק, בוהק בלובן קסום, נפער רק לרגע במוצא שני גזעי עצי המייפל שבחצר. מן הגזעים נמתחים ענפיהם הדקים והערומים, נושאים על גבם שכבות לבנות וסדורות. רק לא מכבר האדימו שני אלה בתפרחת עלי שלהבת שלא ראתה מימיה, התלקחו בתשוקה שלא ידעה כי גם עצים יכולים לה, בוערים בגוונים מרהיבים של סתיו צפוני קר, המנשל את העץ מעליו. ואלה, נשמטו אל הקרקע, צובעים אותה באדום, ובכתום וזהוב, בסחרחורת צבעים יפהפייה ונוגה, עד שהחלה גוועת לאיטה. מן הגוונים העזים נותרו רק כתמים צהבהבים- חומים. ערימות יבשות התפצחו תחת סוליות מגפיים, התפוררו תחת צמיגי מכוניות, נפוצו ברוחות ובגשמים. נעלמו, יש לאין.

והעצים, כך נדמה לה, התמסרו לרוחות הקרות המפשיטות אותם. ענפיהם נעזבו חשופים, משתרגים בבדידות בלילות הקרים, כמו משיכות מכחול מהירות, בציור שאוזל לו הצבע. כשהם פשוטים ומעורטלים, נדמו לה השניים עצובים אף יותר, נושאים בשתיקה את שכבת השלג המצטברת עליהם כמו עול הבדידות. לפעמים גם בשניים זה קר ובודד, היא יודעת. לו היה כאן היה וודאי שואל בטרוניה איך אפילו ביופי הזה היא מוצאת עצב.  

כשכוס החלב עדיין בידה, לוקחות אותה מחשבותיה הרחק, אל נשיקת אוהבים תחת אשל ירוק עלים ומגודל צמרת, בינות מצוקים וריח אבק מדברי. היא מנערת ראשה, אולי צל של חלום הוא, כאן אין מדבר ואין אשל. יש מייפל וילד שמח בשלג כאילו נולד לתוכו. ובעצם נולד לתוכו. והיא חושבת לעצמה שיותר גלותי מעץ מייפל, הוא עץ מייפל עירום ומושלג. וכדי להרגיע במעט את פרפורי הלב, היא עוצמת עיניה ומתמסרת רק לרגע קט לעפר המדבר תחת רגליה, לקירות הוואדי הגבוהים שראשם בשמים תכולים, לקול פכפוך המים במרחק, מעיין קטן ונסתר שגילתה לו כל סודותיה.

כמה ענוג השלג, כמה זכים מי המדבר, כמה לבן החלב בכוס השקופה. כמה טהורה היד המושטת. כמה נוגים כיסופיה לבית.

תום גומע בשקיקה את כוס הגעגועים שהוגשה לו.