לילי פרי, דני-אל  מלאכי, פואמה. סלונט, 65 עמודים, 2026

"אֲבָל אֶת הַכְּתֹבֶת אֶקְרָא לַמֶּלֶךְ וְאֶת פִּשְׁרָהּ אוֹדִיעַ לוֹ.‏" (דניאל, ה: 17); "‏לֵךְ,‏ דָּנִיֵּאל,‏ כִּי הַדְּבָרִים יִשָּׁאֲרוּ סְתוּמִים וַחֲתוּמִים עַד עֵת הַקֵּץ‏" (דניאל, יב: 9).

"אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא־אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וָאֹהַ֖ב אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ גוְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי" (מלאכי, א: 3-2).

רומנטיקה – אמונה

כבר מתחילת הקריאה, רואה הקורא כי הפואמה "דני-אל מלאכי" היא קודם כול פואמה – יצירה שירית-לירית מאורגנת ומובנית, פואמה המספרת סיפור של דמויות ושל רעיונות, כפי שמצהיר כבר שער היצירה. לצד הכרה במבנה היצירה, גם זאת מהר מאוד, כבר מתחילת תהליך חוויית הקריאה,  מכיר הקורא  כי בתשתיתה זוהי יצירה רומנטית; רומנטיקה היא חוויית-היסוד, ממנה נקרא 'דני-אל מלאכי', ומראייה רומנטית הוא מבין את היצירה.

היסטורית, כבר מהמאה השמונה-עשרה, לרומנטיקה יש כמה מושגי יסוד: הרגש קודם להיגיון, הטבע קודם לתרבות וחשוב ממנה, הדמיון הוא מציאות, יש מסתוריות וראוי להתפעל ממנה, קיים כוח מעבר למציאות הנתפסת – מעבר לטבע, מעבר למציאות והכוח שמעבר לטבע הוא כוח מטאפיזי, הקיום הוא שלב ביניים בין עבר שאליו יש נוסטלגיה לבין עתיד עצום.

מגוון זה יוצר קשת רחבה של יוצרים רומנטיים. המתונים בהם חווים את הטבע, ומרחיקי הלכת כמהים אל עוצמת המסתוריות. אצל לילי פרי זוהי רומנטיקה במלוא תנופתה – חוויית ה"על-טבעי", שהיא חוויה דתית במלוא משמעותה. נקודת מוצא לפתיחה בדני-אל מלאכי" יכולה להיות מילה אחת – אמונה.

רומנטיקה – תקווה

הרומנטיקה נוכחת ב"דני-אל מלאכי" בכל מרכיבי הפואמה:

היא קיימת בעצם השפה הלירית שהיא שפה מטאפורית, ובה נכתבת כל היצירה מתחילתה עד סיומה. המטאפורות של לילי פרי אינן מטאפורות מורכבות היוצרות יש מאין,  אלא מטאפורות תשתית שהן התרפקות על מיתוס רומנטי. משמע, אלה מושגי יסוד בשפה האנושית, זהו כתיבה על התשתית בהתייחסות אנושית אל העולם. כבר בשורות הראשונות של שיר הפתיחה זה ניכר בעוצמה. הנה, למשל,  האימהות וכוחה – "אֶת שְׁלֹשֶׁת הַפְּרָחִים הָאֵלֶּה / הֵבֵאתִי לָעוֹלָם" (5) והבן הוא "נָסִיךְ שֶׁל אוֹר" (6).

הרומנטיקה ניכרת במושגים המופשטים המופיעים גם הם מתחילת שירה זו. כך, בשיר הפתיחה, למשל: " אִם יִזְכֶּה בְּחֶסֶד / הוּא יוּכַל / לְהָבִיא גְּאֻלָּה." (6). זוהי שירה על חסד ועל גאולה, שהן תשתית רגשית אנושית ותקווה אנושית בסיסית.

התקווה היא השירה. גם בעקיפין וגם באופן ישיר אומרת הדוברת לקורא, כי מימוש התקווה יכול להיעשות רק באמצעות שירה, ואולי גם רק בשירה. כבר משורות הפתיחה, מציגה היוצרת את השירה כמביעה מעמד דרמתי שהוא עצמו שירה; היא מתארת דרמה שבה השירה היא כוח מכריע. הנה תחילת הופעת השירה כבר בפתיחה: "בְּנִי בְּכוֹרִי / יַעֲלֶה לַבָּמָה / בְּאוֹר נְגוֹהוֹת. [—] / וִיפִי שִׁירוֹ / יִבְקַע בְּרֹךְ / אֶת הַדְּמָמָה." (7). ועוד. התחרות היא שירה. הניצחון הוא שירה. יכולתה העיקרית, ואולי יכולתה היחידה של הדמות הראשית היא שירה. ואולי זאת אומרת המשוררת על עצמה, זאת היא מציעה לקורא.

הרומנטיקה ניכרת באופי של חלק מהדמויות, שהן: דני-אל הבן, האם, האב, מקהלת החברות הטובות, שומר המילים, שומרת המילים. שומרי המילים הן דמויות מופשטות, שיריות. אבל למעשה כל הדמויות הן דמויות רומנטיות בהיות נוכחותן כאן שירית. כל המשתתפים כולם שרים. כולם עוסקים בשפה השרה.  

מי השר שירה רומנטית

אפשר לסכם כך: השירה היא שירה רומנטית כאן, בעצם תיאור מקומה של השירה בעולם בו היא מוצגת. זהו העולם של דני-אל, שהוא הדמות הראשית, העולם של אימו של דני-אל, שהיא  נקודת-התצפית העיקרית, ממנה מוצגת העלילה, ושל אביו, המופיע לצד אימו, של אחותו ושל אחיו, המוזכרים גם הם לקראת סיום הפואמה. בני משפחה אלה, שלא לדבר על הדמויות המופשטות, כמו שומרי המילים, שומרי התקוות או אחרים הן דמויות השרות את קיומן.

הסיפור של הפואמה הוא פשוט. דני-אל הוא ילד אוטיסט, שונה, חריג, שאינו מדבר מזמן שנולד. יכולת הביטוי הצלילית שלו היא שירה בלבד. הוא שר. בהגיעו לבגרות הוא משרת בצבא במקהלה צבאית של שונים במדים – מוגבלים הידועים כחריגים. במקהלה מתקיימת תחרות בין שלושה נערים חריגים על תפקיד הסולן במקהלה. דני-אל זוכה בה. ואולם, מעבר לכך, תהליך תחרות השירה מורחב ונעשה תהליך עירוני גדול, ואולי מעבר לכך – כלל אנושי. כולם שרים שירה במיטבה – זוהי שירה רומנטית.

למלוא משמעותה, מגיעה השירה הרומנטית בעצם עיצוב הדמות הראשית כאן, דמותו של דני-אל. הוא אינו יודע לדבר. כל כוחו מגיע לביטוי בעצם שירתו, בעצם היותו שר. שירתו היא שילוב בין צלילים של הרמוניה, משמע מוסיקה ככוח בפני עצמו, ובין צלילים שהם אחד הביטויים של השפה האנושית, עצם התקשורת שבה. שיאה של הפואמה היא שירתו של דני-אל מעל הבמה לקהל, לעולם ומלואו, ליקום. שיאה של הפואמה הוא סיומה, בעמודים 65-58.

השונה, האחר

דני-אל – גם בהיותו אדם ששר, גם בהיותו נושא השירה – מתואר כאן כאחר, מתואר כאן כשונה. לאחר, לשונה, שתי משמעויות שונות, שני פנים. פן אחד של האחר כאן הוא אפיונו כאוטיסט, כמוגבל, פן שני של האחר כאן הוא אפיונו כנביא. וזאת, במלוא משמעותו הדתית של הנביא העברי. השונה, החריג, והנביא השר הם שני הנושאים של פואמה רומנטית זו. יש מתח בין שני אפיונים אלה של האחר, ואליהם יתייחסו דברי הסיכום במאמר זה.

מתחילה, כשהוא נולד בליל דצמבר גשום וסוער, דני-אל האחר מוצג כתינוק שנולד שונה בהיותו אוטיסט. שונות זו מתבטאת בהיותו שותק. האם, בשירת הפתיחה שלה, שרה כי בהיוולדו מרעים רעם את השמים (9-8). רעם זה מוצג בפתיחה כחלק מסערת חורף, שהיא מופע מציאותי, מקובל בליל דצמבר. אבל אולי גם איזה אות משמים על היוולד האחר. הרעם מרעים והילד אינו מגיב לרעם כלל. ספק אינו שומע אותו, ספק אינו חושש ממנו. הוא מנותק מהעולם של אלה שסביבו. ומאז, כבר מהמשך שירת הפתיחה בפואמה, הוא מתואר שותק. הוא מתואר מנותק מסביבתו.

 שתי הפנים בדני-אל מובעות בסיום שירת הפתיחה של האם: "עוֹד יוֹם / עוֹד חָדָשׁ / עוֹד שָׁנָה. / מַבָּטוֹ תָּלָה בַּשָּׁמַיִם, / וְכָאֵלּוּ לֹא שָׁמַע דָּבָר: / [—] אֲבָל יָדַעְתִּי, הוּא שׁוֹמֵעַ: / הֵן הוּא יָדַע לָשִׁיר. / מֵעוֹלָם הוּא לֹא דִּבֵּר / וְלוּ מִלָּה, / אַךְ שִׁירָתוֹ כְּשֶׁל מַלְאָךְ / נוֹשֵׂא לְרוּם תְּפִלָּה" (11-10).

***

שני הנושאים – השונות של שונים, מוגבלים, חריגים, אוטיסטים, והשונות של: התעלות דתית מטאפיזית-מלאכית – באים לביטוי כאן. ההתעלות הדתית כאן היא במתכונת הכתובת על הקיר שבספר דניאל. שיאה – יש השגחה, יש חשבון היסטורי, והציונות היא התממשותו של החשבון ההיסטורי בזמננו. כפי שיובהר בהמשך – שירתו של דני-אל היא גם זכותו של האחר לממש עצמו, אבל גם יכולתו של האחר לממש את נוכחותנו כאן כעם שונה, כמימוש החשבון ההיסטורי.

האם היא הדוברת העיקרית בפואמה. בעצם, היא מתארת את מבנה הפואמה ומהלכה. וכך,  התפתחותה של פואמה זו היא הוודאות ההולכת וגדלה של האם, ועימה – של הקורא, בכך שדני-אל הוא גם מלאך. אכן, "מלאכי" שבכותרת היצירה יכול להיות מובן גם שם, שם הנביא מלאכי, וגם שם תואר המביע שיוך – המלאך שלי.

כאמור, שני נושאי האחרות של דני-אל מתבטאים בכך שהוא ילד שאינו מדבר אלא שר בלבד. וכל המבנה של הפואמה מכין לסיומה – השתתפותו של דני-אל, בהיותו בן שמונה-עשרה, בן ח"י שנים –בתחרות השירה על הבמה.

רב-פניה של הפואמה מתבטאות גם בתיאור תחרות זו. זו במת "יד-חנה", המוסד בו שוהה דני-אל כילד אחר וכנער אחר. זו גם במת העיר, שעליה תחרות עירונית או תחרות ארצית, ישראלית, בשפה העברית – תחרות שירה שהיא תחרות ומנצח אמור להיות בה. אבל זו גם במה מופשטת, ברמה הדתית השלמה – במה מטאפיזית שהיא הבמה שמעליה מופיעים המלאכים ושרים.

בתחרות שר דני-אל פיוט שירה מטאפיזית. כך: "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם / מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן / מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים / הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא" (59). זהו פיוט תפילה, שמקורו הוא מקור קבלי, כנראה מקהילה צפון-אפריקאית מן המאה השבע-עשרה. מילותיו של פיוט זה הן לא פחות מאשר פניית הקדוש ברוך הוא אל מלאכיו.

בהמשך, לקראת הסיום ממש, שר דני-אל, בהופעתה הראשונה של המקהלה הצבאית, בה הוא כבר סולן, שירה לאומית ציונית. במישור אחד, המישור החברתי, הוא נמצא בצבא, ככל נער אחר וזוכה בתפקיד הסולן במקהלה הצבאית, ובמישור שני, המישור המטאפיזי, המופשט, לאחר פיוט התפילה שר דני-אל את השירה הציונית, המקבלת בכך, גם היא עומק מטאפיזי. כך זה מובע: "וְדָנִי-אֵל [—] / שָׁר בְּקוֹל צָלוּל, נוֹהֵר: / בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל, / אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתְךָ, מוֹלֶדֶת, / בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וְעָמָל" (62).

שירת אלתרמן, המשורר שלו נותנת פואמה זו של לילי פרי מעמד, מועלית כאן לרמה פולחנית, לרמה אֱמוּנִית. כאילו שירתו היא מעין התממשות מטאפיזית בשירה הישראלית. הרחבה לכך, תינתן בהמשך הדברים.

שונות, ציונות, מטאפיזיקה

הנה העומק המתוח שבפואמה זו:

במישור אחד, תיאור השונה, הוא תיאור האוטיסט הנמצא בחברה הישראלית העכשווית. על החברה הישראלית לתת לשונה שבתוכה מקום חיובי רשמי. זאת, בהכירה בשונות גם הכרה חיובית. בהכירה בשונות כביכולת שיש לשונה ואין לאחרים. האוטיסט עשוי להיות גם מי שמעל לנורמה החברתית.

במישור שני, תיאור השונה הוא תיאור היסטורי  של הזהות היהודית – העם היהודי הוא עם שונה מכל העמים. וגם כאן זהו תיאור חיובי. העם היהודי הוא העם הנבחר. נבחרות זו היא גם כל בעיותיו וכל מוגבלויותיו. אבל נבחרות זו היא גם שונותו החיובית משאר העמים. ושונות זו מתבטאת בזמננו בתנועה ציונית. העם היהודי הוא עם ששב אל הבמה כעם ומתנהל על הבמה כעם.

ובו בזמן, מצביעה המשוררת על המשמעות העל-טבעית של השונות. וכך, מסתיימת היצירה בנגיעה ביש שמעבר למציאות הנראית. נגיעה ביש באמצעות השירה, ואפשר להביעה רק בחוויה של שירה – זו הכתובת על הקיר שרואה הנביא דניאל. זו כותרת דברים אלה – שירת הכתובת על הקיר.

***

קשה לקבוע אם ישנה היום דמות מאופיינת של "קורא שירה ישראלי." ואם ישנה, נראה שלא מדובר בדמות ברורה, מובחנת. אם כך, אולי ישנו קורא שירה ישראלי, אבל קווי המתאר שלו מעורפלים? אולי קורא השירה הישראלי הוא תופעה המכילה מספר דמויות שאינן עולות בקלות בקנה אחד? בכל מקרה, קל הרבה יותר להתייחס אל כותב השירה הישראלי מאשר להתייחס אל קורא השירה הישראלי; אם כי גם כותב השירה הישראלי הוא איגוד של מספר דמויות. כשמנסים למקם את המשוררת שכתבה ספר זה בתוך טיפוס "המשוררת הישראלית", ברור למדי כי דמות המשוררת לילי פרי, דמות המשוררת העולה מ"דני-אל מלאכי", היא קטגוריה עצמאית, קטגוריה לעצמה. אין דומות לה, גם בין המשוררות הלאומיות שבמחנה הדתי, המנסות לכתוב דתית ולאומית.

השאלה, מי כותב שירה כזו בישראל של היום? מותנית בשאלה, מי כתב שירה כזו, מאז נוצרה מחדש שירה עברית? משמע מי כתב שירה כזו, ראשית בתנועת ההשכלה, שנית, לאחריה, מסוף המאה התשע-עשרה, בתנועת התחייה העברית? ומי כתב או כותב שירה כזו בשירה הישראלית היום?

הסתכלות בשירת משוררים שהוכרו מרכזיים בדורם, גם הסתכלות על משוררי התחייה, ביאליק וטשרניחובסקי למשל, מראה שאינם מגיעים אל מבע שהוא גם מבע מטאפיזי מלא, אמוני, ברור. כך גם לא בשירת דור המדינה, לא בשירת זך וגם לא בשירת עמיחי. וכן, גם במרכז השירה הישראלית עד היום. המעטים שכתבו על-זמניות נשארו בצד. אפשר לציין כי שירת אורי צבי גרינברג יכולה גם היא להיות יוצאת דופן. וכן גם שירת ש. שלום שהשתכח. כן שירתו של אבי, המשורר ב. מרדכי, גם היא שירה שונה, היסטוריוסופית, אבל לא קיבלה, מלכתחילה, שום הכרה מרכזית, גם בשל היותה כל כך שונה. מי שכתב מטאפיזיקה, נדחה.

מדורם של זך ושל עמיחי, משירת 'דור בארץ' ובוודאי שלאחריה, ניכרת הסתכלות על הבודד, הסובל, והמיוחד בסבלו; גם אם כולם סובלים, המשורר הוא זה היודע לחוש בסבל וגם להביע אותו. ככל שאנחנו מתקרבים להווה, ניכרת גם ירידת המעמד החברתי של שירה, וגם השתחררותה, לטוב ולרע, מכל תו מייצג. כותב לדרכו.

זאת, להוציא מעמדה הסמלי של דמות המשורר נתן אלתרמן, על שירתו הסמלית, על שירתו האקטואלית, על שירתו הציונית – השירה היחידה המופיעה בצורה מאופיינת במרכז שירתה של לילי פרי כאן. יצירתה החדשה של לילי פרי היא פואמה שכתובה – לא נגד הזרם, אלא מעבר לזרם. בישראל היום, זהו הימור. וגם על כך מצביעה כותרת מאמר זה.

סיכום ביניים – המשורר שר, מקיים פולחן ונביא

בפואמה זו, לילי פרי מעזה להביע, כמעט באופן ישיר, חוויה אֱמוּנִית מחייבת. אמונה ללא פולחן, אלא מתוך שירה. היא שרה את שירת המאמין. לזה הסתייגות אחת ברורה – הדמויות השיריות מקיימות פולחן. הפואמה, כולל שירת המקהלה, כולל הדרמה של העלייה על הבמה, היא סוג של פולחן. להבנתי, בעצם כתיבת השירה, המשוררת המאמינה מקיימת את אמונתה. לגבי המשוררת, כתיבת השירה היא במקום פולחן דתי. שאלה האם גם לגבי הקורא, קריאת השירה היא במקום פולחן.  שאלה היא איך יובן שונה זה על ידי הקורא, ואיך יקבל הקורא את מה שמשתמע ממנה.  

אשר לעמדת הנביא, המקושרת בדמותו של דני-אל. נביא הוא איש דת, ובדת יש גם פולחן. שירתה זו של לילי פרי אינה קוראת לקורא לקיים פולחן כלשהו, אלא אם כן תובן הציונות המוצגת כאן באופן כל כך חיובי, כפולחן.

ובנוסף, האש, הבוערת בפואמה זו, מסויגת משהו, בהיות דני-אל נער שונה, חריג. והנה, בסיום ממש, לאחר ההתעלות המיסטית שבשירת דני-אל, מעדיפה המשוררת לחזור אל ההיבט החריג ולהדגיש אותו.

ההדגשה בסיום, שיש להבין ויש להרגיש את ה השונה שבשונה, משמעותה גם כי החום האנושי, המובע באופן הרגשי הישיר, הוא עיקר. ורגש זה תחום. הוא לא מטאפיזי אלא נשאר בגבול האינטימי של יחסי אנוש. לאחר הפריצה אל המעל-טבעי, היא מעדיפה לחזור אל המשפחתי, האינטימי. הנה, למשל, כמה משורות הסיום ממש של הפואמה: "מֵאָז וּלְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לְבַדּוֹ. / תָּמִיד יַחַד עִם אֶחָיו וַאֲחוֹתוֹ, / יַחַד עִם אָבִיו וְאִמּוֹ, יַחַד עִם יוֹשְׁבֵי הָעִיר כֻּלָּם / וְכָל הַשּׁוֹנִים שֶׁבָּעוֹלָם" (65).

וכך, ולסיום הסיום כאן, ננסח זאת כך – הכתובת נשארת כאן, בפואמה זו, על הקיר, פתוחה; זאת, ממש כמו שבספר דניאל הכתובת נשארת פתוחה. בכך מבקשת שירה זו מהקורא לבוא ולהמשיך. הסיום הפתוח קורא לקורא להמשיך על פי הבנתו.