תום היה שונא שאני עם גרביים, תמיד היה מגחך על גופי הערום ורגליי המכוסות, פעם אחת ניסה לחלוץ אותן מרגליי, והן התנגדו עד כדי פגיעה קלה בפניו היפות.
זיו היה יודע לזהות מתי הייתי צוחקת סתם, מנימוס. תמיד היה שונא שעשיתי זאת גם לו, טוען שאם שם אני מזייפת, איפה אני לא?
נועם היה מעיר לי על רגליי הקוצניות, היה אומר בציניות ומתכוון ברצינות, "כמו רגליים של גבר". ככה גם סבתא אמרה לי כשהעברתי סכין לראשונה על רגליי. ומאז, תמיד הקפדתי להעביר אותן שוב ושוב, עד שגם העור קצת נאכל.
ערן תמיד צחק על השמש שקפחה בי יותר מדי בחודשי השנה, בין אם בחורף, בין אם באביב. תמיד היה מזכיר כמה הוא מעדיף את העור הלבן והעיניים שעוטות עליהן צבע בהיר. בכל זאת, היה ממשיך לחבק אותי, לחבק ולהזכיר. שאני, אני זה לא מה שהוא צריך.
והאחרון, שעוד עומד שם בפינה, ליאור. כמה היה כועס. על הציניות שבי, על הקור. "גלים של קור, כולך גלים של קור", שנא שלא נכנעתי, שלא נגעתי. שנא על הדרך בה ידעתי תמיד לשמור מרחק. היה אומר לי "לעולם לא תדעי אהבה".
ואני האמנתי, האמנתי שאני קרה והרוחות בי שנושבות, תמיד יכבו כל אש שלידי תדלק. האמנתי שרגליי הקוצניות אינן ניתנות למגע של יד חמה, שצבע עורי כהה מדי בעבור הסביבה. האמנתי שאני יוצאת דופן, מוזרה. חיה פצועה. בחוסר שלמות אין נחמה, יש בדידות איומה. למי אני שווה?
נודדת בעולם, מהלכת על קוים דקים ומקבילים, שדורשים ממני להיות אהובה בפני כולם ולא לאהוב אף אחד לעולם, רק ככה לא נפגעים. מצליחה, אני מצליחה, לא נופלת, מהלכת בגסות בין החוטים, ליאור צדק, כנראה שלעולם לא אצליח לאפשר לעצמי לאהוב את אלו שאוהבים אותי.
תגובות