בלדה למי שבין השורות / יאיר הורביץ

לְיָמִים רַבִּים הִכַּרְתִּי עַלְמָה יָפָה,
וְיָפָה הָיְתָה לְמִי שֶׁבְּעֵינָיו
יָפָה אָמְרוּ עַל עַלְמָה יָפָה שֶׁהִכַּרְתִּי,
אָמְרוּ לִי עָלֶיהָ שֶׁאִשָּׁה יָפָה הִיא
(זֶה יוֹמַיִם שֶׁאָמְרוּ לִי אִשָּׁה יָפָה הִיא),
וְהָרוּחַ גַּם הִיא חָלְפָה.

לְיָמִים רַבִּים הִכַּרְתִּי עַלְמָה יָפָה
וְיָפָה הָיְתָה לְמִי שֶׁבְּעֵינָיו יָפָה,
וְהָיָה גַּם אֶחָד יָפֶה לְמִי שֶׁבְּעֵינֶיהָ
יָפֶה, וְהָיָה גַּם אֶחָד שֶׁאָהַב עַלְמָה יָפָה,
אֶחָד שֶׁלֹּא נִרְאָה בְּעֵינֶיהָ כְּמִי
שֶׁבְּעֵינֶיהָ יָפֶה וְהָרוּחַ גַּם הִיא
חָלְפָה בְּשָׁמַיִם בְּהִירִים עַל עִיר יָפָה.

לְיָמִים רַבִּים הִכַּרְתִּי עַלְמָה יָפָה
(זֶה יוֹמַיִם שֶׁאָמְרוּ לִי אִשָּׁה יָפָה הִיא),
וְהָיָה אִתָּהּ גַּם אֶחָד יָפֶה לְמִי שֶׁבְּעֵינֶיהָ
יָפֶה וּזְקֵנִים אֶת הָעִיר הַיָּפָה לֹא הִרְגִּישׁוּ,
וּזְקֵנִים אֶת הָעִיר הַיָּפָה מַזְכִּירִים עִם
רוּחוֹת חוֹלְפוֹת עַל הָעִיר הַיָּפָה,
וְהָיָה גַּם אֶחָד שֶׁלֹּא הָיָה יָפֶה כְּמוֹ מִי שֶׁבְּעֵינֶיהָ.

אֶחָד שֶׁיָּפֶה בְּעֵינֵי אִשָּׁה שֶׁאָמְרוּ לִי יָפָה הִיא,
הַרְחֵק נָסְעוּ וְרַק חָזְרָה יוֹנָה אַחַת מִשַּׁיָּרָה
שֶׁלִּוְּתָה אֶת הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁזֶּה יוֹמַיִם הִרְחִיק,
וְהָיָה אֶחָד שֶׁאָהַב וְהָיָה מֶרְחָק כְּמוֹ
לְמִי שֶׁלֹּא בְּעֵינֶיהָ
(זֶה יוֹמַיִם שֶׁעַלְמָה יָפָה נִשְּׂאָה,
זֶה יוֹמַיִם אִשָּׁה יָפָה הִיא),
(זֶה יוֹמַיִם שֶׁהָרוּחַ נִשֵּׂאת וְהָעִיר
עֲדַיִן יָפָה כְּמוֹ אָז כָּעֵת), וְיֵשׁ
אֶחָד שֶׁלֹּא יָפֶה כְּמוֹ מִי שֶׁבְּעֵינֶיהָ.

קרֵב ובא חג האהבה העברי בט"ו באב. לכבודו חזרתי לשירי האהבה הנפלאים של יאיר הוּרְביץ (1988-1941) מראשית דרכו כמשורר כמו "לְאַהֲבָתי, כשתשכּים" (סַלוִיוֹן, עכשיו, 1966) או השיר הנפלא והמרגש המצוי כאן "בלדה למי שבין השורות" (שירים ללואיס, 1964). עורך, פרופ' גבריאל מוקד. השיר הזה מצוי בסוף הקובץ והוא באמת שיר סיפורי, בלדה, אבל במעין אנטי-דיבור. אם אספר לכם אותו באופן ישיר ומקלקל אומַר כך: לפנינו משולש רומנטי, אחת אוהבת, אחד נאהב ואחד שאוהב את ההיא האוהבת ולבו דואב, אבל איפה הטיעון הזה ואיפה השיר של הורביץ שהוא טוּר-דֶה-פוֹרס של רגישות לשונית וסגנון.

כמה יפה ובאופן עדין, דק מן הדק, עובד הורביץ מבית לבית בבלדה המודרנית הזאת עם תבנית החזרה. כל השיר כולו הוא מעשה חושב של אנפורות (חזרה בתחילת שורות או בתים לשם עוצמה ורגש), מצטלבות ומקבילות. וזה לא סתם רגש, זה רגש מאופק שלא אומר ישירות מה שהוא רוצה לומר כי זה כואב ויותר חזק פואטית לומר זאת ברמז. זה אכן שיר המושפע מהתפיסה של נתן זך האומר כי את העוצמה הרגשית יש להעביר באופן מאופק, ויש כאן לאורך כל השיר בתוך הבתים את הפסיחה הזכית הקלאסית משורה לשורה ואת הסוגריים האגביים המעידים בדרך כלל על אירוניה, אבל הורביץ גם ייחודי ביותר ושונֶה מזך.

הורביץ שונה מזך בכך שהוא לא מפחד מן השפה הגבוהה. להפך, להפך. ככל שיהפוך למשורר בוגר עד כמה שיספיק, הוא מת בדמי ימיו לצערנו קוראי השירה, יגביה את שפתו השירית וייצור בה שירים נפלאים. הוא לא יישאר זכיסטי, וגם כשהוא זכיסטי הוא משורר הרבה יותר חם ופחות מחושב וקר מזך.

הבלדה בנויה על אפּיתטים ארוכים. האישה מכונָה: "יפָה הייתה למי בעיניו יפָה", האהוב של אותה אישה מכונֶה: "אחד יפֶה למי שבעיניה יפֶה" ואילו הדובר בשיר שלא זוכה לאהבה, האוהב הנכזב מכונֶה: "אחד שלא היה יפֶה כמו מי שבעיניה". רוצה לומר כי הורביץ בוחר במינימום של מילים חוזרות כדי להביע מקסימום של רגש. כמה יפה הוא נענֶה לשורתו של יהודה עמיחי שהיא גם צו פואטי דורי: "אני שמשתמש רק בחלק קטן / מן המילים במילון", מתוך השיר "אל מלא רחמים" של עמיחי.

אבל להורביץ גם אושר לשוני וחגיגיות, כפי שכתבתי. למשל הפתיחה המליצית הבלדית-סיפורית "לימים רבים הכרתי", או השימוש ברוח ובזקנים יודעי הדבר בשיר כחלק מן הקונבנציה הרומנטית, אבל קצת במהופך, כי זה שהרוח היפָה חלפה והעיר יפָה והזקנים האדישים מזכירים את העיר היפָה המסמלת כמובן את העלמה היפָה – עצם השימוש במילה הגבוהה עלמה הוא המעניין – כל זה לא עוזר לאוהב הנכזב. להפך, הדבר מעצים את כְּאֵבו שעליו הוא מבקש לכסות. הנוף הסובב מזדהה אפוא עם העלמה היפה והמאושרת ולא עם הדובר הכואב כנדרש בשיר רומנטי.

ואי אפשר שלא להזכיר כאן את השימוש במילה יונה שמהדהד כמובן את פרשת נוח מספר בראשית, היונה בסיפור ההוא שבה פעמיים ובשלישית לא יספה. וגם כאן בשיר יש יונה שחוזרת, אולי זאת המשוררת יונה וולך שהיתה ידידתו של המשורר והיתה חלק מן הטריאוּמווירט הקאנוני לימים: יונה וולך, יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר, שחוזרת לפוגשו בלא אותה אהובה ובעצם מביאה לו בשורה מרה, לא עלה של זית ולא בשורה טובה, להבדיל מהמקרה של נוח.

את השיר הזה קראתי לאחרונה שוב בכרך הנהדר, שלכל אוהב שירת אמת תמיד כדאי לחזור אליו, "יאיר הורביץ – כל השירים" (הספריה החדשה לשירה, 2008) שסיכם והוציא לאור מי שהיה עורכו המעט מאוחר יותר של הורביץ, פרופ' מנחם פרי, שאף טיפח מאוד את המשורר בשנות חייו. כל כך הרבה נאמר כאן בין השורות החוזרות על המצב הנפשי הכואב של הדובר בשיר, אבל אני מאחל לכם חג אהבה אופטימי יותר ושמח, ושתזכו לאהוב ולהיאהב תמיד.