בַּחֲלוֹמִי עָרִים עֲשֵׁנוֹת, לֵיל בֶּהָלָה,

רַעַשׁ מַסּוֹקִים הקוֹרֵעַים שְׁמֵי תַּבְעֵרָה,

חַגִּים גָּבוֹהַּ, מִתְבּוֹשְׁשִׁים, יְרֵאִים מִנְּחִיתָה.

הַפַּעַם, אֵינֶנִּי מְהַסֶּה בְּזַעַף אֶת הַזְּעָקוֹת,

חוֹטֵף מֵהַפְּצוּעִים הַמִּתְחַנְּנִים עַל נַפְשָׁם 

מַטָּח מַר שֶׁל קְלָלוֹת עֶלְבּוֹנוֹת וּנְשִׁיכוֹת 

ורק מְבַקֵּשׁ בְּמִלִּים טוֹבוֹת, לְהֵרָגַע, לְחַכּוֹת.

הַפַּעַם, אֵינֶנִּי עוֹצֵר אֶת שֶׁטֶף הַדְּמָעוֹת 

מוּל נְשָׁמוֹת קְרוּעוֹת בַּאֲרִיזוֹת אֲטוּמוֹת.

יוֹם אֶחָד אֶכְתֹּב מָה הָיָה שָׁם 

וְאֶמְצָא אֶת הַמִּלִּים הַנְּכוֹנוֹת, 

בַּיּוֹם הַהוּא הֵן יִהְיוּ מַמָּשׁ פְּשׁוּטוֹת. 

עַד בּוֹא אוֹתוֹ יוֹם רַק אֲסַפֵּר, 

כִּי אֶת גּוּפִי לָקַחְתִּי שָׁלֵם הַבַּיְתָה 

כְּשָׁלָל מַפְתִּיעַ מֵהַמִּלְחָמָה, 

נִשְׁמָתִי- חֲלָקִים מִמֶּנָּה נוֹתְרוּ טֶרֶף, 

הִיא זֹאת שֶׁנִּקְטְעָה, 

שֶׁנִּכְוְתָה, שֶׁנִּבְזְזָה, 

הִיא זֹאת הָאֻמְלָלָה, 

בָּהּ עוֹד מִתְמַהְמַהַת בֶּהָלָה. 

עַד בּוֹא יוֹמָהּ – 

הִיא זֹאת הַנּוֹשֵׂאת אַשְׁמָה.