לילה שקט, כמו רבים לפניו ואחריו. אנחנו חיים חיים של בורגנות: זהו ערב שישי, הבית נקי והילדים ישנים בחדר הסמוך כשהיא ואני צופים על המסך הביתי בסרט על "המלחמה המלוכלכת", כאילו שיש דבר כזה מלחמה נקיה. שקט זולג מחדר הילדים ורק הדיבור הארגנטיני מדלג בין קירות הבית החשופים. היא כמעט ונרדמת מול המסך ואני ממשיך ומתעקש, אני רוצה לראות ולהקשיב ולהיעלם בסרט. לרגע אחד של שקט עצרתי את הסרט והסתכלתי עליה. היא היתה יפה, אדייק: היא תמיד יפה. תגידי, אמרתי, את חושבת לפעמים מה יקרה אם חלילה תהיה פה הפיכה? כאילו צבאית? הפיכה ימנית? מה, אמרה, מתרוממת על מרפקיה, מתיישרת קצת, מסיטה תלתל סורר מפניה ומסדרת את הכרית המשיכה ואמרה – מה, אתה באמת חושב שזה יכול לקרות? לא, לא, אמרתי מתכווץ כאילו הכאיבו לי, אני מתכוון כזה בכללי, את יודעת… כאילו מה ואם, ומה יהיה על הילדים ובכלל. לא, אמרה, חוזרת אל מתחת לשמיכה ומתאדה אל השינה. אני חוזר לצפות בסרט, רעש החל בִפנים, קולות עולים מהסרט כששקט סמיך שב ונמסך מחדר הילדים, שקט כמו מוות בעריסה. אני באמת לא יודע מאין הגיע הדימוי הנורא הזה, אבל הוא עלה יחד עם טעם היין הרע ששתינו בארוחת הערב, יין אדום דם מהרי יהודה. בדקה השישים ושבע, אולי דקה קודם, יש סצנה בסרט שמצולמת כביכול דרך מצלמת רפלקס ישנה שמחזיק הבן ביד. הבן מתעקש ומנסה לצלם את אביו והוא מנגד מבקש מבנו שלא לצלם אותו כי הוא תמיד יוצא עם חיוך אידיוטי וזה כל כך מיותר. הבן שב ומתעקש ושואל: "נו, פאפי, על מה אתה חושב?" – האב מתבדח שבנו הוא נודניק וצוחק קטנות אל לב העדשה. אבל פתאום, דק מן הדק, משהו קורה וכמו רוח ניצוץ החיוך בעין הספיר של האב משנה צליל: הוא עדיין שקוף והעין עדיין ספיר אבל יש שם עצב גדול ונורא. לא, לא, אין שם דמעה אבל יש שם עצב שוטף. "היינו צריכים לבוא לכאן יותר, להיות עם המשפחה." אז למה, שואל הילד, למה שלא נישאר. האבא מתקרב אל העדשה ואומר "אנחנו לא יכולים, פשוט לא." הילד מסיט את העדשה מפני אביו והאב כמעט מתחנן שיחזיר אותה, "צלם אותי בן, צלם." ואז לרגע עדשת המצלמה מתערפלת. אולי זה הפוקוס של המצלמה הפשוטה שניתרה מפני האב הקרוב כל כך אל האופק הזר כל כך ואולי היו אלו דמעות. היא כבר ישנה עמוק, השקט המשיך וזחל מחדר הילדים והסרט המשיך להתגלגל. באותו הרגע איד מהמבזקים מהפלאפון ניסר את השקט ודיווח על שלושה הרוגים מעבר לגבול, ביניהם ילד בן 12. שלי צעירים יותר. המשכתי עם הסרט. היה לילה שקט, כמו רבים לפניו ואולי אחריו.