להתכונן ולחכות למלחמה או לברבור שחור
על פי "מדבר הטטרים" של בוצאטי ו"זנגרה" של ז'אק ברל
יש מינים רבים של בני אנוש וכל אחד הוא "יש" בפני עצמו. כל "יש" כזה חושב, מאמין, עושה ומקדש משהו וביחד הם הרבה "ישים": יש מי שמאמינים ומקדשים את "לחיות על החרב לנצח" כאורח חיים טוב, רצוי ואף ראוי והצידוק הוא כי אין ברירה; יש מי שמתכונן כל חייו לקרב האחד המכריע נגד אויב שבוא יבוא (למלחמה, למערכה, למבצע, להיתקלות, לתקרית, לאירוע, למלחמת גוג ומגוג… להתנגשות עם ונגד…) – אבל הוא לא בא! ולבסוף אותו "יש" מתמודד ב'קרב' על זקנתו ומותו הטבעי או המחלתי הצפוי; יש מי שמתעב את המלחמה (על סמך ניסיון אישי או שמועות; עם פחד ובלעדיו) ומוכן להקריב את עצמו למען מניעתה; יש מי שחושב שיצר לב האדם רע מנעוריו ועבורו השלום הוא רק פסק זמן בין מלחמות, הפסקת אש זמנית בלבד והכל נקבע מראש ומלמעלה; ויש מי שרואה במלחמה אמצעי רע אך הכרחי בדרך להשגת השלום העולמי אבל בהחלט לא תכלית לכשעצמה, המלחמה היא מעין מכשיר בארגז כלים; יש מי שאינו מהסס לרתום את המלחמה לצרכים פוליטיים ו-או אישיים ולעומתו יש תמימים שנלחמים באמת ובתמים למען חירות האדם והקהילה; יש מי שמקשר מלחמה לתחושת פחד קמאי מאי-ודאות וחוסר ביטחון אישי ותשוקה לשקט ולשם כך מוכן לוותר מעט או יותר ולחיות תחת משטר של דיכוי מסוגים שונים (דיקטטורה, מלכות שמים ועוד כהנה וכהנה); ויש מי שמלחמות הן בסך הכל אמצעי מסחרי-כלכלי להשגת הון, רווחים, שלטון וכוח נצלני, החל מתעשיינים ואוליגרכים ועד לשכירי חרב… ויש עוד הרבה "ישים"… ולכן – רוב מוחלט של המאמץ המחשבתי האנושי מושקע בעיצוב התוכן והצורה של המלחמה ומעט מאוד במניעתה ובכך לייתר את הצורך במקצוע המלחמה – זה פשוט לא משתלם! וכך אנו לומדים שמלחמות לעולם לא מסתיימות!
ברם-אולם, עובדה אחת, כמעט אקסיומתית, מוסכמת על כל ה"ישים" כולם (עם או בלי סימפטיה, אמפתיה או אדישות) — תמיד, אבל תמיד, ישנו מפסיד אחד קבוע וניצחי והוא האדם הקטן, משלם המיסים, החייל הפשוט שיוצא לקרב מרצון או מאונס ומה שביניהם, ומשלם בחייו, בפציעה, נכות, חבורה ומכה ונפש מרוסקת וכמעט תמיד בלי באמת להבין – למה? – יען כי כל ה"ישים" עסקו ועוסקים במכירת לוקשן (אטריות ביידיש)!… ולמרות הכל ואף על פי כן, מבחינה מעשית, עדיף להתכונן למלחמה שאולי לא תגיע או תגיע מתי שהוא בעתיד מעורפל כי האלטרנטיבה היא אי-ודאות וחוסר ביטחון כדרך חיים רעה כי מתרגלים… האם המשפט האחרון נכון?
*
ההגיגים האלה הופיעו בעקבות קריאה חוזרת ונישנת של קטע מרתק מספרו המכונן של נסים ניקולס טאלב, "הברבור השחור: השפעתו המטלטלת של הבלתי צפוי על הכלכלה והחיים" (ראו במקורות). לפני הצלילה לאותו קטע, הבזיק בזיכרוני שירו של יוסי בנאי "למות למען רעיון" (מילים וביצוע של בנאי ללחן של יהודה פוליקר), שיר שהוא אייקון, קנון ושום שכל ביקורתי (אצטט את שתי הבתים הראשונים והאחרון, מתוך שישה, ואת המוטיב החוזר):
"למות למען רעיון, זה רעיון נפלא//אבל אני עוד חי כי בראשי הוא עוד לא עלה//ונביאי הזעם ממשיכים פה להטיף// דגלים וסיסמאות לא מפסיקים הם להניף – ויום אחד כשנצעד למלחמה קרובה//זקופי קומה ומלאים בים של גאווה//עוד יתברר שמתנו סתם//בגלל טעות קטנה// מרעיון שכבר יצא מזמן מן האופנה – [למות למען רעיון, כן זו ממש מצווה//אבל לאט, למות לאט ובשיבה טובה] – […] – אך נביאי הזעם עם אש בעיניהם//קוראים לנו לקום ולצעוד אחריהם//אז אם למטיפים חשוב כל כך להתפגר//שהם ילכו הראשונים – לנו לא בוער"… נדמה שאין צורך בהסברים מלומדים! הרי נביאי הזעם תמיד עומדים על גבעה מאחור עם משקפת שדרכה משקיפים אבל לא ממש רואים. על הקישור לטקסטים שבהמשך נספר בדיון… רמז דק: בצורות שונות של אנטי-מלחמתיות עסקינן!
נחזור לקטע מספרו של טאלב: הגיבורה מספרת את התוכן של ספר שקראה בילדותה והשפיע עליה לאורך חייה. מדובר ברומן היסטורי בדיוני של סופר איטלקי, דינו בוצאטי, בעל כותרת משונה "מדבר הטטרים" שפורסם במקור ב- 1940 והפך לרב-מכר שתורגם לעשרות שפות ואף עובד לסרט (ראו פרטים במקורות):
"ג'ובאני דרוגו הוא אדם מבטיח. זה עתה סיים את האקדמיה הצבאית בדרגת קצין זוטר, והחיים הפעילים שלו מתחילים. אבל העניינים לא מתנהלים כמתוכנן: ההצבה הראשונית שלו לארבע שנים היא במוצב מרוחק, מבצר בסטיאני, המגן על המדינה מפני הטטרים שסביר כי יפלשו מגבול המדבר [מהצפון] – הצבה לא נחשקת ביותר. המבצר ממוקם במרחק כמה ימי רכיבה על סוס מהעיר הקרובה; אין סביבו דבר למעט שממה – אין שמץ מהחברה התוססת שאדם בגילו יכול לצפות לה. דרוגו חושב שההצבה שלו במוצב היא זמנית, דרך שבה יוכל לפרוע את חובותיו לפני שיצוצו תפקידים מושכים יותר. מאוחר יותר, כשיחזור לעיר, במדיו המגוהצים לעילא ובגזרתו האתלטית, נשים מעטות יצליחו לעמוד בפניו. מה יכול דרוגו לעשות בחור הזה? הוא מגלה פרצה [ביקור במרפאה של רופא המבצר הזקן], דרך לקבל העברה אחרי ארבעה חודשים בלבד. הוא מחליט להשתמש בה. אולם ברגע האחרון מביט דרוגו חטופות במדבר מחלון משרד הרופא ומחליט להאריך את שהייתו. משהו בקירות המצודה ובנוף הדומם שובה אותו. כוח המשיכה של המצודה וההמתנה לתוקפים, לקרב הגדול עם הטטרים הפראים, הופכים בהדרגה לסיבת הקיום היחידה שלו. אווירת המצודה כולה היא אווירה של ציפייה. הגברים האחרים מעבירים את הזמן כשהם מביטים באופק ומחכים לאירוע הגדול של מתקפת האויב. הם כל כך מרוכזים בה עד שבהזדמנויות נדירות הם מצליחים להבחין בבעל חיים תועה וחסר חשיבות שמופיע בגבול המדבר וחושבים בטעות שהוא מבשר מתקפת אויב. ואכן, דרוגו מעביר את שארית חייו כשהוא מאריך את שהייתו, דוחה את תחילת חייו בעיר – 35 שנים של תקווה טהורה, שאותן הוא מעביר כשהוא לכוד ברעיון שיום אחד, מהגבעות המרוחקות שאיש לא חצה מעולם, יגיחו לבסוף התוקפים ויסייעו לו לעמוד במבחן ולזכות בתהילה [בינתיים הוא מעביר את זמנו בחברת טיפוסים שונים שעולים בדרגות ומתנסים באימונים ואירועים מוזרים חסרי חשיבות צבאית]. בסוף הרומן אנו רואים את דרוגו מת בפונדק דרכים בזמן שהאירוע שלמענו המתין כל חייו מתרחש! הוא החמיץ אותו! […] האירוע הבלתי צפוי שאתם רוצים עד מאוד שיתרחש [אקראי ולא בר-ניבוי, ברבור שחור בלשונו של טאלב, ראו במקורות]. דרוגו אובססיבי ועיוור בגלל האפשרות של אירוע בלתי סביר; ההתרחשות הנדירה היא סיבת היותו שלו, סיבת קיומו."
בתוך 48 שעות אחרי קריאת הקטע השגתי את הספר של בוצאטי [יצא לאור ב-1987 בתרגום עברי, ראו במקורות], בלעתי אותו בלילה אחד וחזרתי לספרו של טאלב. תוך כדי קריאה כפייתית חוזרת בקטע בהקשרים בהם הוזכר בספר העיון [טאלב הוא חוקר של אקראיות, אי-וודאות, הסתברות ואי-יכולת לנבא "ברבורים שחורים", אירועים אנושיים נדירים ויוצאי דופן ובלתי סבירים לכאורה]… פרץ כסערה לתוך חדר הזיכרונות שלי שירו המפורסם של ז'אק ברל, "זנגרה", מסוף שנות השישים של המאה הקודמת [30 שנה אחרי צאת ספרו של בוצאטי] – שיר שמתאר כמעט אחד לאחד את סיפורו של הקצין דרוגו! השיר נכתב, הולחן ומבוצע על ידי ברל. השיר לא תורגם – לכן לא היה מנוס מהבאתו כאן בשלמותו בתרגום שלי [אני שולט בצרפתית אך אינני מתרגם מקצועי… התייחסתי לתוכן ופחות לצורה] כי ארבעת הטקסטים [של טאלב, של בנאי, של בוצאטי ושל ברל] מתכתבים זה עם זה כדי לשרת מטרה אחת רלוונטית מאז ומתמיד (לפחות לעניות דעתי אותה אבהיר בהמשך): במקום איך להתכונן ולחכות למלחמה או לברבור שחור יש להשקיע את המירב במניעה! בהתכוננות מונעת ובחתירה סיזיפית לשלום בר-קיימא ובכך לייתר את ההתכוננות על כל מרכיביה:
"שמי הוא זנגרה, קצין בדרגת סגן
במצודת בלונזיו השולטת על המישור
משם יגיח האויב שיהפוך אותי לגיבור.
בציפייה לאותו היום אני משתעמם לעיתים.
אז אני הולך לעיירה כדי לראות עדרי נערות,
אבל הן חולמות על אהבה בעוד אני על סוסיי.
שמי הוא זנגרה, כעת כבר סרן
במצודת בלונזיו השולטת על המישור
משם יגיח האויב שיהפוך אותי לגיבור.
בציפייה לאותו היום אני משתעמם לעיתים.
אז אני הולך לעיירה לראות את קונסואלה הצעירה,
אבל היא מדברת על אהבה ואני על סוסיי.
שמי הוא זנגרה, עכשיו מפקד המוצב
במצודת בלונזיו השולטת על המישור
משם יגיח האויב שיהפוך אותי לגיבור.
בציפייה לאותו היום אני משתעמם לעיתים.
אז אני הולך לעיירה לשתות עם דון פדרו.
הוא שותה לכבוד אהבותיי ואני לכבוד סוסיו.
שמי הוא זנגרה, ואני קולונל זקן
במצודת בלונזיו השולטת על המישור
משם יגיח האויב שיהפוך אותי לגיבור.
בציפייה לאותו היום אני משתעמם לעיתים.
אז אני הולך לעיירה לראות את אלמנתו של פדרו
בסוף אני מדבר על אהבה, אבל היא על סוסיי.
שמי הוא זנגרה, מאתמול גנרל זקן מאוד.
עזבתי את בלונזיו השולטת על המישור
והאויב נמצא כאן! אני כבר לא אהיה גיבור."
סקירת ספרות זריזה (ראו במקורות) גילתה שהחיבור בין שני הטקסטים (של בוצאטי ושל ברל) אינו המצאה מקורית שלי. רבים לפני הראו והוכיחו שהמשורר כתב את שירו על סמך הרומן של הסופר. אולם, מסתבר שברל הצליח בארבע וחצי בתי שיר לזקק את המסר של בוצאטי ברומן בן כ-200 עמוד – בצורה גאונית ומעוררת השתאות. *
קשר ופרשנות של ארבע הטבעות-טקסטים בשרשרת של כתיבה אנטי-מלחמתית — וריאציות על אותו נושא-יסוד:
מיהו נסים ניקולס טאלב אבי תיאוריית הברבור השחור, מי שספרו עומד מאחורי היוזמה לכתיבת הרשימה הנוכחית? טאלב הוא איש מלומד רב-תחומי ורב-לשוני (שולט בשפות אנגלית, צרפתית וערבית; מתקשר היטב בספרדית, איטלקית ועברית; וקורא שוטף ביוונית, לטינית וארמית), אמריקאי ממוצא לבנוני נוצרי, בן 65, בוגר של כמה וכמה מוסדות השכלה מובילים במערב, מוגדר כאיש פילוסופיה, כלכלה, מתמטיקה ופסיכולוגיה ועוד. הוא יצור חושב, ספקן, אמפיריציסט, בעל יכולת חשיבה רדיקלית, אוריגינלית וחוץ-קופסתית שעיקר תשוקתו היא שחיטת פרות קדושות בכתיבה חדה, ישירה, ביקורתית ולעיתים בוטה עד כאב או מבוכה. בעטיפה האחורית של ספרו המכונן על הברבור השחור מופיע ההסבר הבא:
"במשך מאות שנים היו משוכנעים באירופה שכל הברבורים לבנים. רק לאחר גילוי אוסטרליה התברר שברבור יכול להיות גם שחור. [טאלב] הפך את הברבור השחור למטאפורה – אירוע נדיר ובלתי צפוי, בעל השפעה דרמטית על חיינו, שלאחר הופעתו אנו רוקחים הסבר להתרחשותו הגורם לו להיראות אקראי פחות וחזוי יותר. […] מדוע אנו מופתעים שוב ושוב מהופעתו של ברבור שחור? [לשיטתו של טאלב] כי אנו נוטים להתמקד במוכר, במקום לנסות להסביר את מה שאיננו מובן לנו, משלים את עצמנו שאנו יודעים יותר מכפי שידוע לנו באמת, ומאמינים שאירועים שקרו בעבר יחזרו על עצמם, בשעה שההתרחשויות המשפיעות באמת אינן ניתנות לניבוי. […] בעזרת דוגמאות מגוונות ולעיתים משעשעות מעולם העסקים, דרך הספורט ועד הספרות [מגוון הדוגמאות הוא מדהים ומעיד על השכלה כמעט אינסופית: כלכלה, ביולוגיה, סוציולוגיה, כל סוגי האמנות, פוליטיקה, רפואה, פסיכולוגיה ולמעשה … מה לא?]. בסגנונו הייחודי והמושחז הוא מותח ביקורת נוקבת על תופעת ה'מומחים', מערער על הנחות יסוד מקובלות ומוכיח שוב כי האקראיות שולטת בחיינו [בעוד אנו חוטאים ללא הרף בחטא ההיבריס לצורותיו]."
ספקנותו של טאלב מכוונת בעיקר לאותם תחומים שבהם ייתכנו אירועים קיצוניים ונדירים – ברבורים שחורים – ומלחמות גדולות עולמיות הן דוגמה לכך. לדעתו, ניסיונות של חיזוי לפי תרחישים מן העבר אינם יעילים, ויש להיות ביקורתי כלפיהם כיוון שנתונים היסטוריים יכולים להיות מאוד ספציפיים או פשוט אקראיים. לכן הוא מתנגד נחרצות לחיזויים בתחום מדעי החברה כגון מקרים מתחום הפוליטיקה, הכלכלה והמלחמות. להלכה ולמעשה הוא מטיף לצורה קיצונית של "והצנע לכת" כי האדם יודע הרבה פחות ממה שהוא חושב שהוא יודע.
על הרקע הזה, אין פלא שהוא משתמש בספרו של בוצאטי, "מדבר הטטרים", על פרשת חייו המבוזבזים של הגיבור ג'ובאני דרוגו שמצפה למלחמה שתעשה אותו לגיבור (כמו גם זנגרה של ברל), כדגם מרכזי בפרק שלם הקרוי "חיים במבואות התקווה" [פרק 7 בספרו, עמ' 150-131] – דגם למה שהוא מכנה "שיכרון התקווה" או "מלכודת הציפייה המתוקה". כמה שאלות ותהיות עולות מתוכן הפרק:
מדוע לעזאזל, אדם צעיר בוחר בקריירה צבאית בעת שלום? מה יוצא לו מזה פרט לפרנסה במובן הטכני? כאשר אדם צעיר בוחר להיות חייל לוחם מקצועי, כזה ש"שש אלי קרב" (לא בגלל שהוא מוכרח מסיבות מובנות כמו למשל אזרח שמתגייס בלית ברירה עקב איום אמיתי שמרחף מעל הראש של משפחתו וקהילתו…) כי זו מהות העיסוק – מטבע הדברים הוא מקדיש את עצמו להתכוננות למלחמה ויותר מכך, להלכה ולמעשה הוא משתוקק למלחמה שהרי זה "הסיבה להיותו"… אזי הוא מדחיק את האפשרות של מוות, פציעה או נכות וחולם אך ורק על תהילה! ברם-אולם, אם אותה מלחמה נחשקת (ברבור שחור) לא מופיעה באופק לפרקי זמן של שנים, עשרות שנים, והאיש לוקה ב"שיכרון התקווה" ו"במלכודת הציפייה", אזי אותו סגן דרוגו (או סגן זנגרה או טוראי או סגן אחרים) מסיימים את חייהם כקולונלים או גנרלים זקנים כושלים ומתוסכלים שבזבזו את חייהם לשווא [ובאופן גרוטסקי-סרקסטי ואירוני, דווקא אז מופיע מאי שם הברבור השחור הנכסף וזה 'גוט-שפייט', מאוחר מדי…], ולפי טאלב, אין הגיון בחיים לציפייה לברבור שחור, זה לא בר חיזוי, אז, בחור צעיר עסוק בחיים הנוכחיים עצמם וכפשוטם!
מה קורה לאותו בחור צעיר שמתגייס לצבא בעת של טרום-מלחמה ממשמשת או מלחמה ממש? אזי הוא אינו משתוקק לברבור שחור, הוא יודע כמעט בוודאות קרובה שהמלחמה בדרך או כבר כאן… או אז מופיעים הפחדים והחרדות מן המוות, הפציעה או הנכות ואובדן כושר ופוטנציאל חיים – אז עולות אל פני השטח הקושיות של צדקת הדרך, של צדקת ההקרבה… תשובה אחת אפשרית נמסרה על ידי בנאי. מבחינתו, ברוב המקרים הרעיונות שעומדים מאחורי מלחמות, רעיונות שונים ומשונים שמומצאים על ידי "נביאי הזעם", מטאפורה ליצורים כמו פוליטיקאים נבחרים בשיטות שונות או רודנים פושעים בדרגות שונות – לא משנה! – אין טעם למות בעבור רעיונות כאלה, זו אסופה של סיסמאות, קלישאות, דגלים וניסים עם כתובות שקריות. גם אלה המצפים למלחמה ובוחרים במקצוע המלחמה עושים מעשה שטות, לא כל שכן אם הם מוכנים לצעוד לקרב בעד נביאי הזעם שיושבים מאחור ושולחים אחרים קדימה.
בסך הכול , ארבעת הטקסטים עוסקים בייצוג של אנטי-מלחמתיות לגווניה. אולם, אף לא אחד מהם מדגיש בקול רם וצלול את הצורך הבלתי מתפשר בשינוי רדיקלי בעולם החשיבה – מעבר לחשיבה על מניעה! ולא בעולם של תכנון תגובה תוך ציפייה "שהמלחמה בוא תבוא ואין מה לעשות ואין ברירה וזה דרכו של עולם", ובמילים אחרות: מניעה, מניעה ושוב מניעה ולא השלמה והתכוננות בלית ברירה כשיש ברירה שלא חושבים עליה.
*
הציר סביבו נעים הטקסטים הנידונים הוא הרומן מדבר הטטרים שנכתב ופורסם בסוף 1940 על ידי סופר איטלקי – במלחמת העולם השנייה כאשר הברית בין היטלר והנאציזם לבין מוסוליני והפשיזם היא בשיא ההצלחה! עלילתו הפשוטה-לכאורה – מוצב קדמי המצפה להזדמנות להוכיח את גבורתו, הזדמנות שלעולם אינה מתממשת – מקבלת משמעויות קפקאיות ורומזת על אמיתות עמוקות, שהמשטר באיטליה בשנים ההן לא אפשר לבטאן באופן ישיר ובוטה. הסופר בחר כמובן בהרחקת עדות, וחיבר סיפור בדיוני וריאליסטי באותה העת, שבמרכזו דמות של אדם אוניברסלי רגיל ממוצע שנשתל בסביבה לכאורה שגורה ומוכרת לכולנו. אבל, העלילה רוויה באירועים חסרי תכלית, טקסים ריקים ועקרים, אווירת שיממון, ייאוש מודחק, אזלת יד ואפילו קורבנות שווא של ירי דו"צ…כשהכל מוקרב על מזבח הציפייה למלחמה והסיכוי לתהילה. להלן כמה מובאות מייצגות שבקלות יכולות לרמוז בעדינות גסה למתרחש בחברה הישראלית המקוטבת בשנים האחרונות ובמיוחד בהקשר למלחמת חרבות הברזל וגורל יישובי הגדר ומוצבי צה"ל הקיקיוניים, תוצרים של שאננות, התאבנות והתנוונות של משמעת ועמידה על עקרונות יסוד של ביטחון:
"עכשיו השתנתה התפיסה גם בצבא… פעם הייתה מצודת בסטיאני כבוד גדול. כעת קוראים לגבול כאן 'גבול מת', ולא חושבים על כך שגבול הוא תמיד גבול, ולעולם אין לדעת…" (עמ' 16) –ובאנלוגיה: "החמאס מורתע, זה 'גבול מת', דהיינו בטוח, הגדר והטכנולוגיה מונעים הכול והצבא כאן מאחורה מחכה לזנק בעת הצורך…" – מה שקרה בפועל כולנו יודעים…
"גם אילו היו החצוצרות מריעות ואף היו נשמעים שירי מלחמה, ומצפון היו מגיעות בשורות מדאיגות – לא די היה בכל זאת, על אף זאת היה דרוגו יוצא לדרכו; אולם כבר היו בו האטימות של ההרגל, היוהרה הצבאית, האהבה הביתית לחומות השגרה…" (עמ' 57) – אם זה לא תיאור של "קונספציה" אז מה זה?
"הזבוב התעופף אנה ואנה באולם, הדגל על הגג היה תלוי ברפיון. המפקד דיבר על משמעת ועל תקנות, ובערב הצפון התקדמו גדודי חיילים חמושים שאינם ששים אלי קרב, חיילים לא מזיקים, כמותם, שהוזנקו לא למטרת הכחדה אלא למבצע של רישום מקרקעין; הרובים לא הוטענו, הפגיונות לא הושחזו. שם למטה בערבה שוטף ועובר לו צבא מתעתע שאין בו נזק, ובמצודה הכל שב ומסתייד בקצב ימי השגרה." (עמ' 92) – מחדל הקונספציה, השכנוע העצמי, ביטול הנורות האדומות… ועוד…
"התרעות הראויות לגנאי ושמועות-שווא… בהתאם לצו הפיקוד העליון, ככתבו וכלשונו, אני קורא בזה לנגדים, לבעלי-דרגות ולחיילים, לבל יתנו אמון, לבל יחזרו, ומכל מקום לבל יפיצו שמועות-שווא חסרות -ביסוס כלשהו, השערות על איומי תוקפנות כנגד גבולותינו. שמועות אלה, פרט להיותן כמובן מטרד משמעתי, עלולות לשבש את השגרה של יחסי השכנות הטובה השוררים עם המדינה הגובלת ולעורר באנשי הצבא עצבנות מיותרת, שתזיק למהלך השירות. רצוני שההקפדה מצד הזקיפים תבוצע באמצעים הרגילים, במיוחד רצוני שלא ישתמשו במכשירים אופטיים, שהתקנות אינן מכירות בהם ולעיתים קרובות גורמים בקלות לטעויות ולפירושים עקב שימוש חסר-הבחנה. מי שבידיו מכשירים כאלה, חייב להודיע על כך לפיקוד המדור הנוגע בדבר וזה ידאג ליטול המכשירים ולהפקידם למשמרת." (עמ' 142) – ראו את התחקיר על פרשת מוצב [מצודת[ נחל עוז… ואידך זיל וגמור… או אז מופיע הברבור השחור, הקונצפציה קורסת בבת אחת והמלחמה פורצת… אבל סרן דרוגו הזקן והמותש ממחלת הסרטן מפונה לאחור ומחכה למוות ללא התהילה…
מקורות:
נסים ניקולס טאלב, הברבור השחור: השפעתו המטלטלת של בלתי צפוי על הכלכלה והחיים, מאנגלית: אורי שגיא, עריכה מדעית לתרגום: צביקה אפיק, הוצ' דביר, אור יהודה, 2009 (פורסם במקור ב-2007).
יוסי בנאי, למות למען רעיון, מילים וביצוע יוסי בנאי, לחן של יהודה פוליקר, מאתר שירונט.
דינו בוצאטי, מדבר הטטרים, מאיטלקית: מרים שוסטרמן, הוצ' זמורה, ביתן, תל-אביב, 1987 (פורסם במקור ב-1940).
ז'אק ברל, זנגרה, ז'אק ברל כתב, הלחין ומבצע, סוף שנות השישים של המאה העשרים, מתוך אתר שירים בצרפתית ויוטיוב.
Laurence, Drogo vs Zangara, Crossover des blogs 2008.
הסרט על פי הספר של בוצאטי בוים על ידי ולריו זורליני ויצא למסכים תחת הכותרת: Les desert des Tartares ב-1976.
יצחק מלר, אמצע פבר' 2025
תגובות