בממלכת הצער מת פעם אדם מצער. זה קרה לאחר שפילה דרסה את ערוגת צרצרי המשי שאותה טיפח במסירות, ושסביבה טווה תוכניות לעתיד. התאילנדי, הוא זה שמת מצער, לא מצא נחמה. ברגעי חייו האחרונים הוא ישב שם, באמצע זירת הטבח, ובהה ברגבי העפר. אצבעות ידיו מוללו כמה חוטי משי עדינים ופוררו אותם – זה היה חודש תשרי והפקעות, שרק לאחרונה עזבו אותם הצרצרים, היו רכות למגע – והוא הרגיש את תעוקת הלב מתפשטת בחזה ומשתקת אותו. ידוע שרגע לפני המוות כל החיים חולפים לנגד עיניך כמו סרט קצר, אבל לג'ון־סמית'־הו, הוא התאילנדי שמת, לא חלף שום דבר. הכול נתקע. יותר מחמש שניות עמדה תמונה של צרצר משי רמוס מול עיניו, עד שהוא עצם אותן. רגע אחד עוד החזיק חיים בגופו הצנום, ברגע השני הוא איבד שליטה. גיהינום.

כשפקח ג'ון־סמית'־הו את עיניו, הוא הסתכל לכל הכיוונים, והתברר לו שלא עלה השמיימה. במפתיע, המבט שלו היה ממוקד כפי שלא היה בחייו. אי־יהדותו עמדה לו לרועץ והוא נשפט בבית דין של מטה. בממלכת הצער, הצער קובע את החוקים, והצער הוא יהודי, ובית דין של מטה זאת התחתית. מספרים שמי שנשפט שם, גם גלגול מחילות לא יביא לו גאולה. "צערי צדק", כך קראו לבית הדין אליו הופנה, היה קבור קילומטר וחצי מתחת לאדמה, מתחת למקדש מוזהב מעוטר בפרחי דרקונים עצֵבים, שצורתו צורת קונכייה ושני מקלות אכילה תקועים במרכזו. הם היו ענקיים, מקלות האכילה: האחד באורך של שלושה מטרים וארבעים סנטימטרים – והוא היה מונח בזווית של חמישים וחמש מעלות ביחס לאדמה; השני היה בדיוק כפול באורכו, ומונח בזווית של שלושים ושבע מעלות אף על פי שהאדריכל לא תיכנן זאת כך. למעשה, הביצוע השגוי של התוכנית שלו הסב לו עצב רב, ולא עודדו אותו שתי הצלליות הקודרות של מקלות האכילה שסימנו על הקרקע את השעה הנכונה לפחות שלוש פעמים ביממה.

ג'ון־סמית'־הו ירד בעצב את 666 המדרגות החלקלקות והטחובות שהובילו לבית הדין, שם מתקבצת דַלַת העָם בניסיון נואש להשיג דין צדק. ככל שהעמיק לרדת, החשיכה הפכה כבדה והאוויר מחניק, כאילו הוא כורה את הקבר שלו. לא היה אפשר לדעת אם זה טוב או אם זה רע. לאחר אי־אלו חקירות ועינויי דין, התיישב ג'ון־סמית'־הו בשורה שמספרה 213 ואחז בפתקית הירקרקה שקיבל. סמל הממלכה – הדמעה הכפולה – עיטר את הפינה השמאלית העליונה ובמרכזה נרשם מספר הפנייה: 3380. באותו הרגע התהפך השעון הגדול שהיה תלוי באולם והכריז שלצערו היום הוא יום רביעי, יום בו הסניגוריה הציבורית בממלכת הצער משרתת רק את הנאשמים עם הפתקיות האי־זוגיות, וכך עירעורו של ג'ון־סמית־הו נדחה על הסף. גם ניסיון להשיג בטלפון את עורך הדין של אגודת מגדלי צרצרי המשי נכשל. אולי ייראה לכם מוזר שלאור אטימות המנגנון התעקש ג'ון־סמית'־הו לערער, כאילו הוא רק מבקש להאריך את הסבל הזה, אך מי שאין לו תקווה – הצער שלו מזויף, ולכן בממלכת הצער לכולם יש תמיד תקווה. אפילו למתים. אפילו למת שמתייצב לפני השופט ללא סניגור. תמיד יש תקווה. כך כתוב בסעיף 8.6 של חוקת הממלכה.

השופט התקשה להקשיב לג'ון־סמית'־הו אבל דיבר ללא כל בעיה. בזמן הדיבור הוא מיקד את המבט בנקודה דמיונית שהיתה מונחת בערך שלושים סנטימטרים לפי כפות רגליו של ג'ון־סמית'־הו, כאילו הוא מרצה לפני קהל דמיוני ושולף מראשו את עיקרי הדברים אותם ניסח קודם לכן וגיבש לכדי הרצאה מלומדת שג'ון־סמית'־הו התקשה לרדת לעומקה. למרבה הצער, השופט היה מרושע כמו פילה שרומסת ערוגות צרצרי משי כאילו אין את העולם הבא. ובאמת, בזמנים ההם עוד לא היה העולם הבא, ולמי שמת – לא משנה מאיזו סיבה – לא היה לאן להמשיך. זה לא כמו היום שיש תוכנית ברורה והמוות הוא רק נקודת ציון באיזה תהליך קוסמי מחזורי, ובכל שלב אתה – או מישהו אחר, לצורך העניין – יודע איך תתגלגל לשלב הבא. בתקופה הקודרת ההיא, המת היה תלוי לגמרי בחסדי השופט, ואלה של מטה, נגמרו להם החסדים כבר מזמן. כל זה כמובן לא היה ידוע לתושבי הממלכה, והם המשיכו להתדפק על דלתות בית הדין ולבקש נחמה. היתה להם תקווה. ג'ון־סמית'־הו כבר ראה בבירור שיש בזה משהו מוזר.

השופט לא מצא סיבה להתחשב באסונו של ג'ון־סמית'־הו – חטא גדול הוא בממלכת הצער למות מצער, כאילו אין מספיק מזה גם ככה. גזר הדין נקבע רבע שעה מאוחר יותר, שלא בנוכחותו, וג'ון־סמית'־הו נצטווה להשתתף בהלוויה שלו עצמו. השופט לא התחשב גם במצבו הגופני וציווה עליו להיות אחד מארבעת נושאי האלונקה. שלושת האחרים היו שני אחיו, ועוד איזה חנווני מהכפר, בחור שג'ון־סמית'־הו לא ראה מימיו. נכון שהוא עצמו לא היה בשיאו, אבל שלושת חבריו לנשיאת האלונקה, לא היה בהם שום פגם. עקרונית, היה אפשר לשאת את הארון גם ללא אלונקה, היו לו ידיות־שנהב מגנטיות משני צדדיו, אלא שאז נאלצים היו להפר את צו בית הדין וזה היה מצער אפילו את אלה שכבר לא היתה להם תקווה. ולכולם יש תקווה. זה כתוב בחוקה. לא היתה להם בחירה. אין בחירות בממלכת הצער. אם יש לך בחירה, זה כבר לא צער. זה סתם סבל ממוחזר.

מספרים שפעם קמה בממלכת הצער תנועת מחאה צעירה ודרשה זכות בחירה. אין זכות ואין בחירה, הכריז המלך, ומי שלא מתאים לו יכול ללכת אל ממלכת האושר ולבחור שם. תלכו, אמר להם המלך, נראה אם זה יגרום למישהו פה צער. אף אחד לא הלך. הם חשבו שלא היתה באמת כזאת ממלכה.

בשלב הזה כבר קיננה בג'ון־סמית'־הו תחושה שמסתירים ממנו איזה סוד – הדברים היו מסונכרנים כל כך זה עם זה, והוא הרגיש חלק מאיזו תוכנית־על. אומנם תוכנית שחסומה בפניו, אבל תמיד צריך לראות לא רק את מה שנכלל בתוכנית, אלא גם את מה שלא נכלל. הוא רצה לראות. הוא השתוקק להרגיש שיש למוות שלו בכל זאת איזו משמעות. את מה משרת כל העצב הזה? ג'ון־סמית'־הו הוציא כעך מתרמילו ונגס בו בחשש. קשה היה לדעת מי משניהם מת כבר יותר זמן. ליבי במערב, חשב ג'ון־סמית'־הו, וגופי בסוף מזרח. אם רק היתה איזו מטרה שראוי היה להתמסר אליה. זה נכון שהיו את צרצרי המשי, אבל הם היו רכים מדי. זו היתה טעות לשים את מבטחו בדבר שקל כל כך לכל בעל חדק לרמוס ברגל כבדה. הוא שאל את עצמו מה יקרה עכשיו לכל השנים שלא הספיק לחיות אותן. אם הן פשוט יעלמו ללא זכר, או שאולי מישהו אחר יקבל אותן.

הלוויה היא טקס מכובד בממלכת הצער ואת המתים המשתתפים בה שוטף גל של יגון שאין לו תקנה. מזג האוויר היה נאה באותו יום, ולכן נקבעה ההלוויה לשעת לילה. שני ירחים היו תלויים למעלה והעננים חתכו אותם כמו מעברי חצייה. קריאות העורבים נשאו איזו בשׂורה, עד שאחד העננים דרס אותם, את העורבים, והפיל ארצה שלושה.

סדר ההספדים היה מסורתי: אב, אח צעיר, חבר ילדות, פיל אסיאתי שאין לו קשר דם לאותה דורסנית, ומנהל משמרת במפעל בו פעם עבד ג'ון־סמית'־הו. מפעל לחירור מצות. ג'ון־סמית'־הו היה האחראי על השחלת איטריות אורז דרך אותם חורים ומעולם לא פגע בכשרותה של איזו מצה. שנתיים קודם לכן הוא זכה שלוש פעמים ברצף בתואר עובד מצטיין. לאחר מכן לא היה רשאי עוד לזכות בתואר, כדי להשאיר לאחרים תקווה, ופוטר.

גם נשיא אגודת מגדלי צרצרי המשי בכבודו היה מתוכנן להספיד – זה כבר היה יום שישי, יום זוגי, בחודש תמוז, חודש בן עשרים ותשעה ימים – אבל ברגע האחרון התברר שהוא אינו מגזע הכוהנים. בתאילנד רק כוהנים רשאים להיכנס לתחום בית הקברות, ומכיוון שממלכת הצער התארחה בימים ההם בשטחה של תאילנד, בחלק המזרחי, היא קיבלה על עצמה בצער את דיני המקום. על העצב אסור בתכלית האיסור להרחיב בממלכת הצער, לכן הכלל בממלכת הצער הוא כי המספיד ידבר על עצמו בלבד, ואורך ההספד, בשניות, לא יעלה על גילו, בחודשים, של הנפטר. במקרה שהנפטר צעיר מגיל עשר, לא מתקיימים הספדים כלל, אך זה לא היה המקרה, כמובן. ג'ון־סמית'־הו, אם לא הזכרנו קודם, היה בן עשרים ואחת. היה לו יום הולדת שבועיים לפני התאונה.

ההספדים היו מרתקים עבור ג'ון־סמית'־הו. מטבע הדברים, כל אחד מהמספידים דיבר על עצמו, ובפרט סיפר היכן היה כשקיבל את בשורת האיוב, איך השפיעה עליו הבשורה, ואיזה חלל נפער בחייו, אם בכלל נפער, ובעיקר איך כל זה בכל זאת מעניק לו תקווה. כל אחד מההספדים חידש לג'ון־סמית'־הו לא מעט לגבי המספיד והסתבר לו שהכיר את כל האנשים האלה הרבה פחות ממה שחשב. זה נתן למותו טעם של החמצה אפילו יותר גדולה. כבר לא היה אפשר לדעת אם זה טוב או אם זה רע. כל הטקס לא עורר בליבו של המת שום תקווה. הוא הביט בגווית אחד העורבים וראה איך הרוח מבדרת את הנוצות בגוף חסר התנועה, כמו אצות שנישאות על גבי גלי הים. אותיות הנשמה והקדיש לא הוסיפו דבר מבחינתו של ג'ון־סמית'־הו, והוא לא מצא שם מנוחה נכונה. הוא הצטער שאשתו, אותה עדיין לא פגש, לא הגיעה להלוויה. הוא הצטער שילדיו, שכבר לא יוולדו, לא יחלמו עליו לעולם. אם רק היה מצליח לאבד את בתוליו עוד לפני שיצאה לו הנשמה, אם רק היה מצליח בכך, הוא חשב, היתה בזה בכל זאת איזו נחמה.

ג'ון־סמית'־הו ארז מעט מחפציו בתרמיל קטן ופנה לדרך חדשה. הצער ליווה אותו כברת דרך לא קצרה, עד לגבולות הממלכה, אבל לא מעבר לשם – ממלכת האושר. מתברר שבכל זאת היתה כזאת ממלכה. מספרים שהוא פגש שם בחורה ומצא את כל קווי החיים שלו בכף ידה.