close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • כי החיים שוב נוגעים בו

    זאב ליכטנזון | סיפורים | התפרסם ב - 04.10.22

    כשהיתה האזעקה מוציאה את נשמתה בין ערימות הבתים, היתה מוצאת את קרול יושב על הכורסא במרפסת. כל עוד צווחה כמטורפת אל תוך שתיקתו, היה מתופף ברגליו בעצבנות, מצפה שתניח לו, ולא קם. לא הפחידה אותו, לא בקולה, ולא בבשורתה.

    כבר ידע כי מלחמה. ה"סוני" שעל השולחן סיפר לו. מעט הפתעה בגבתו הקמורה: גם כאן יש מלחמה? בתל-אביב? כשהצטרף לטיול של וועד העובדים, הוא נזכר, נמשכה הנסיעה עד לרמת הגולן יותר מחמש שעות. אז זה לא היה מספיק רחוק. נכון, זה לא כמו ברוסיה, אלו אינם המרחקים הכמעט קוסמיים שבשליטתו של גנרל חורף המפורסם; אבל, בכל זאת, אם המלחמה כבר כאן, זה כבר משהו אחר. מאז מלחמת השחרור, לא התארחו מלחמות בתל-אביב.

    לא רעשה בתוכו ידיעה מאיימת זו. הוא ישב במרפסתו וחיכה. האזעקה כבר גוועה. זה היה הצופר שעל המגדל, ברחוב מאז"ה, בחצר בית הספר. הצופרים האחרים הקדימו לסיים, בסגנונם המוכה של חתולים בשכונות רחוקות. נותרו אחרוני הצעדים, ששעטו במרץ אל המקלט. היורדים התנהלו בדממה, מוחקים קול פסיעותיהם, כמיטב יכולתם הרועשת. ירידה בהולה וחטופה, רדופת אי הנעימות, עמוסת חוסר הנוחות, שבנטישת הדירה והמרתה במרתף החנוק. כך הגיעו אליו קולותיהם ההסויים. תכונה רהויה, אך חד-משמעית: להימלט – אל המרתף.

    מישהו צעק: "לכבות את האור! לכבות מיד! זה אסור." היה זה קולו הצרוד של מר פליישמן, מקומה ג'. עזרא השיב ביובש מבויש: "כן, כן אתה צודק. החושך זה הנשק של העורף. ככה שמעתי אומרים עוד בחמישים ושש אפילו. אתה צודק. בחמישים ושש, בסיני. כן אתה צודק, צריך חושך שיהיה."

    היה לו קול כמו למורה להיסטוריה, בחמישית, קראנו לו "משיג", הוא השיג תמיד את תכנית הלימודים. בסוף השנה, טען המצחיק התורן, כי לו המשכנו ללמוד עם "המשיג" היינו גומרים בשנה הבאה גם את העתיד, ואז, היינו יכולים להשתחרר בשנתיים הבאות מכל לימודי ההיסטוריה.

    עכשיו אני לא מסוגל אפילו לחייך, סנט קרול בעצמו, אבל אז השתנתי מרוב צחוק – ותפסתי את החברה הראשונה שלי. כשטסתי החוצה, אל בית-השימוש, נתקלתי בה . היא צנחה ליד קיר המסדרון, לצד הדלת של כתה יוד שניה. אל תזוזי, צעקתי, וסליחה, אני כבר חוזר. הרקתי את עצמי ועפתי בחזרה. היא לא זזה מתנוחתה הצנוחה. דם זב מברכה. התכופפתי וליקקתי אותה עד שחדל. רבע שעה. לכיתה לא חזרנו. קרול ליקק אותה עוד חמש שנים רצופות, עד שאחרים, במלחמה אחרת, הוציאו את כל הדם מתוכה.

    פליקס היה מהסה את בנותיו, ורוטן אל אשתו, בקול מתוח ורועד: "שקט, שקט, עכשיו זה לא הזמן בשביל לעשות קונצים. עכשיו צריך ברצינות. שקט, שקט, ושתזהרו במדרגות האלה. להחזיק במעקה. הבטריות כבר נורא חלשות. חבל שלא החלפת אותם כשהיתה הנחה בשקם. חבל, חבל, הרי אמרתי לך שפעם נצטרך אותו ואז יהיה מאוחר. הרי אמרתי לך. בטח שאמרתי לך." כך, לאורך כל המסדרון, ועד למטה.

    פליקס היה רואה שחורות מדופלם, ועכשיו, יש לו, בהחלט, מה לראות. הרבה מה לראות, הוא עם בית-המרקחת שלו ,שבפינת שינקין. כך הרהר קרול, ואפילו אמר זאת בהנמכת קול אל עבר הדלת. קרול רגיל לדבר אל עצמו, מאז עקרה ממנו אשתו והשתקעה בגן-עדן. בתחילה, היה ממשיך לשוחח אתה, כאילו היא לא נעדרת כלל, נמצאת בבית ,עסוקה במשהו בחדר אחר. אחר-כך, המשיך, בסגנון הזה, בשיחותיו עם עצמו. כך היה מכסה על תולעי הדממה השמנות, שרחשו בכל הבית.

    עכשיו, חזר השקט גם למסדרון. מתוך כורסתו שבמרפסת, לא ראה אפילו קריצה אחת של אור. אזרחים ממושמעים. תל-אביב לובשת שחורים, עוד לפני שהגיעו בשורות האבל הרשמיות. כן, אבל היא יודעת, שכבר ישנם כאלה שכבר אינם.

    קרול מתעכב לרגע על המשפט, שנפל עכשיו מפיו: "כבר ישנם כאלה שכבר אינם." "כבר יש כאלה שאינם. איזה ניסוח פרדוכסלי. ישנם שאינם. כבר יש כאלה שאינותם תגדיל באחת את ישותם שאיננה. האינות הממלאת. הצרה עם העם שלנו, שהרוב הדומם הוא באמת הרוב, והוא ישנו ככזה, דווקא ורק מפני שהוא כבר איננו. ההיסטוריה שיסתה בנו את קלגסיה כדי שיהיו מאתנו, יותר ויותר כאלה שאינם. וככל שאנחנו מרבים לא להיות, כך גדלה והולכת ישותם של אלה שאינם. אנחנו עם המשמר, יותר מכל, את האינות, ולכן אנחנו כל-כך קיימים."

    עכשיו תל-אביב כולה בשחור. אחר-כך זה יתכווץ עד שתישאר פינה, כמו זכר למקדש שחרב. אחר כך השחור יהפוך להיות שחור מרוכז, רצוי בשיש, אם אפשר בקרית-שאול. יש לגדור את השחור בפינות מזוותות, רק כך הוא מצליח להזין את היש. כשיש סדר, כשהשחור הוא שחור, ויודע את מקומו, רק אז, אפשר לחיות גם עם שאר צבעי הקשת.

    באושוויץ נשאר רק מוזיאון. השער עם "העבודה משחררת", קומץ ביתנים מסודרים עם טבלאות סטטיסטיות וממצאים אורגינליים שנמצאו במקום, לחוצים מאחורי קירות זכוכית עם הרבה לחישות וצקצוקי מצלמות. ובטרבלינקה, ארכיטקטורה מאבן, סמלים, סימנים, והיער גדל ומסתיר. וכך כל מקום. כדי להפר את שיווי המשקל, כדי לא להטריד את האיזון, אורזים בחבילות קומפקטיות ושמים בצד. זה הקונץ – אבל אנחנו שומרים. אנחנו עוטפים סיסמאות בסידורים, ומצליחים להגניב אותן מבעד לכל חורי ההיסטוריה. כאלה אנחנו. עוד מעט יגיח המשיח – שידע לאן הוא מגיע, שידע עם מי יש לו עסק, לכן צריך לשמר, שלא תהיינה תקרינה טעויות, חלילה. שלא יתבלבל וילך לעם אחר, לזמן אחר ,לאתר אחר. חס.

    עוד מעט ישוב הרמזור של פינת בלפור להבהב: אדום, צהוב, ירוק. שחור הוא רק הכביש. יחזרו האורות, והשחור יתחם בגבולו, כמו שצריך להיות, כך זה טוב. מכל מקום, הנה קורים דברים, הנה מתרחשים אירועים. סוף-סוף אוכל להרגיש משהו. אני לא סדיסט. אני יודע שמלחמה זה חרא. אני יודע, כי השתתפתי בכמה מהן. אבל אני אשב כאן ואראה את מה שאפשר לראות, כדי שלי יהיה שוב בשביל מה לחיות.

    אני לא מפחד. אותי לא יפגיזו. מלאך המוות שחרר אותי מזמן. הוא בינתיים לא צריך אותי. כעת קורה משהו במדינה המנוולת הזאת. כעת אולי נראה פה בני-אדם. אנחנו יודעים רק למות כמו בני-אדם, לחיות, אנחנו חיים כמו חזירים. אני אשב לי במרפסת ואסתכל, למרות שבוודאי לא יהיה מה לראות. מקסימום תאונת-דרכים באפלה, פגע וברח. אולי אסתכל בטלוויזיה, יותר מאוחר. היום מראים הכול בטלוויזיה. אני חושב שהבמאים של הטלוויזיה מארגנים את כל המהומות בעולם כדי שיהיה להם מה להראות. היום צבא מודרני לא יכול בלי שיהיה להם מה להראות. היום צבא מודרני לא יכול לזוז בלי המאפרת ונערת התסריט, לא נעים לקלקל לצופים את המלחמה. לו היתה הטלוויזיה מפותחת ומשוכללת יותר בין שלושים ותשע לארבעים וחמש, בטח היו שוחטים עוד כמה מיליונים – חלק בשביל החזרות, ורק את הטובים והיפים בשביל הצילומים האמיתיים.

    אנחנו, פה, דומים לכול העולם, חוץ מאשר בזמן מלחמות. אנו זקוקים למפעלי האיון, כדי למצוא לנו הצדקה לקיום. פטנט יהודי. ככל אשר יענו אותנו, כן נרבה וכן נפוץ. הויקטימולוגים ימצאו בנו כר ענק למיפוי, לניקור ולמידוע. וכך יש לנו מבצעי איון כל כמה שנים, ואנו מכסים את המתים, חיים קצת, וממשיכים הלאה אל המשחטה הבאה. בינתיים הם לא מולידים לי כלום החבר'ה שלי. מליק ובוריק בטח מתרוצצים להם אי-שם בתוך המלחמה המטורפת הזאת.

    כן, כן, אני יודע, על זה לא מדברים. לא, לא מדברים, שלא להרוס להם את תורת הסיכויים, יימח-שמה. אני שלימזל כזה, שצריך לשתוק. הס מלהזכיר. "השותק – את השטן הוא מוחק." כמו שאמר, מי שאמר ,מתי שאמר. ואני זוכר. וקצת שותק. נו, נו, גם כך אפשר להסביר את מה שמתרחש פה. זה לא פחות הגיוני מכל ניתוח פוליטי של פרשנינו לענייני זה וזה, או כתבינו לענייני כך וכך. ככה אני מדבר. פעם בגוף שלישי על עצמי ופעם בגוף ראשון אל עצמי. קרול אל קרול, על קרול וככה. זה מגוון את מספר ההתרחשויות המילוליות סביבי, מעניק לי הרגשה של ריבוי נוכחויות, של עיבוי מציאויות.

    נמאס לי לשמוע את הקול של עצמי. קרול משעמם אותי עכשיו. חבל שציביה לא באה היום במקום אתמול. אתמול נכנסה, בבוקר, לאחל חג שמח, וללוות כמה לירות עד אחרי החגים, כשתחזור מאכזיב. ציביה היא אופנאית צעירה, איטית בגופה, פזיזה במוחה. בימי-כיפור היא נוהגת לבלות בכפר הנופש. בשנה שעברה, כך סיפרה, בערב ארוך ולהגני, היתה לה לידה מחודשת. הגראס הצליח להרות אותה מחדש. היא הגיעה למיפוי עצמי, להבנה עמוקה של עצמה, לאיתור הוויתה השקרית, להבנת המציאות, לשיבה אל הפלנטה שלנו. יום בשורות היה הוא לה. יום הרה-עולם. הבחורים רצו לשכב אתה. כיבדוה בעוד גראס, אבל היא, שבערך עשרים פעם בחייה כבר גארסה בעבר, וברביעית זה כבר היה יופי, היא, שלטה בעניינים, ועשתה בדיוק מה שרצתה. התגלות כל-כך פנטסטית היתה כרוכה בגילוי יופיו של הים, ושל יונק-דבש בחלון, ובצרוף הארה גדולה, כי שנאה את אמה שנאת חינם פראית. עכשיו, היא מרחמת על אימא- אבן-שיש, שמתה קצת אחרי פסח.

    אני רק נהנה לשמוע את צלצולה הצעיר, לראות את מצחה הרך, שמתקמט במאמץ לשוות לדברים חשיבות ראויה. היא נכנסת אלי מפעם לפעם. אני מחבב בקורים אלה. הם נערכים תמיד במטבח. אני שופת את הקומקום, היא מכינה את הקפה האמיתי שלה, ומדברת. היא אוהבת לדבר. אני שומע. היא מהדרת בלבוש מלא. כשהיא מתכופפת להניח את הספלים על השולחן הנמוך, אני יכול לסקור את כל כולה – עד כפות רגליה ממש. גוף ארוך בתוך גלביה עצומת ממדים. אלא שהיא לא מגיעה לי לביצים. נוכחותי עמה נשארת אי-שם באזור שבין המצח לסנטר. אני מהנהן, מחייך, מרצין, משיב, שואל, אבל אף פעם לא הרהרתי במיניותה. רואה את כפתורי שדיה ואת ערוגת השיער במבואה, וכלום.

    קצת משונה, כשאני חושב על כך עכשיו. אולי מפני שהיא מדברת על סקס בצורה כול כך מנוכרת וידענית, בפרטי פרטים, בתנוחות ובשמות המתאימים. אולי היא אותה בת גדולה שאין לי, ואולי אני אותו סבא, או דוד או אבא, שהיא לא הכירה אותו. אולי. מכל מקום, היא מנעימה לי ערבים ספורים בשנה, ואני זוקף זאת לזכותה, ומוכן לגמול לה על כך.

    אתמול ציביה נסעה. נסעה לחפש התגלויות נוספות. כן, כן, הפעם היא תגלה, תגלה את המלחמה. מעניין יהיה לשמוע אותה מספרת לקרול על כך. איזה דבר גדול ועצום היא המלחמה. איזה מפגש נורא של מיסטיקה עם המדע, של הדת עם המדינה, של האינטואיציה עם הקואליציה, של העל-חושים עם האימא של כל המיחושים. פייטנית ממש. אה, כן, לוקחה שני חוגים בתל אביב. לא זוכר מה. חבל שנסעה. דווקא היום אני משתוקק לקפה האמיתי שלה, שיפיג בי את תחושת הצום המגעילה. אפילו הייתי עולה לדירתה, שבעצם, לא ראיתיה עד עצם היום הזה.

    ההתפוצצויות התאגרפו על עור התוף של קרול, מתנפצות בשאגות אדירות על מוחו. שוב פספסו המטומטמים האלה את הקריה. מה הם רוצים מאתנו, הזונות. לפגוע באוכלוסייה בלתי לוחמת, להרוס את העורף, קדחת בתחת, יחי הג"א וצה"ל גם. רוב הבתים כבר קרסו, נועצים בחלל אצבעות ברזל מעוקמות, מקיאים את כל הצנרת השסועה, את הריהוט המפורק, את הדיירים המחולצים. בלפור, רוטשילד, שינקין, פיירברג, כל הריבוע הזה נמעך. בולדוזרים מכיכר-מלכי-ישראל כבר דוהרים להכשיר את השטח. כאן יהיה מגרש החנייה הגדול ביותר, כאן ינוחו כל יום מכוניותיהם של כל המשרדנים שבאזור.

    ממילא, זה כבר לא מקום טוב למגורים, מה שהיה היה, מי שרוצה לגור שילך לראשון, או לכל עיירה אחרת. תל-אביב הקטנה מתה, תחי תל-אביב הגוססת. בבית הספר "פיטמן", צד זה של בלפור לא נפגע, ראש העיר נואם: כאן יוקם גן-החניה הגדול באזור. אנו נשתול כאן את מדשאת-האספלט הגדולה, ניטע מדחנים, נשתול פקחים ונייסד את יער-החנייה על שם קדושי בלפור והסביבה.

    הדבר הגרוע מכל הוא הרעש. כן, כל הזמן הרעש הנורא הקורע את מערות האוזניים. האם המטוסים חייבים להרעיש? האם הפגזים חייבים ליבב כל-כך בדרכם? למה לא המציאו משהו נוסח "המזגן השקט"? שיעבדו, שיהרגו כמה שהם צריכים, בדיוק לפי ההוראות שקיבלו, אבל למה עינוי הרעש הנורא הזה? זה בחזקת התעללות במת. הפגז יודע שיפגע, ובכל זאת הוא צורח כמו פסיכי. מה יש? למה להפחיד? פוחדים! פוחדים! לזה לא צריך לדאוג. התעללות במת נוגדת בוודאי תקנות כלשהן של אמנה כלשהי. מישהו חייב לבדוק את הנושא ולהחתים על עצומה בדיזנגוף. ואם אני כבר מת באמת, אני דורש, קודם כל, שקט! בלי וועדות קבלות פנים – ושאר אברים. אני מקווה לתפוס מקום טוב באמצע ענן, כדי לראות איך העניינים נמשכים. הרעש הזה יהרוג אותי.

    "טוב, טוב, אני פותח," כך לוחש קרול אל הדלת ,שמושכת אותו בצעד נרגז. אולי נמנם, אולי דמדם, אולי אפילו פרשה ממנו הכרתו להרף-עין, ואולי ,סתם כך ,לא הצליח להיחלץ מתוך המבוך של ראשו המתמוטט. אבדה דקה, לפחות, ואולי אף יותר, עד אשר הבין, כי הנקישות המרעישות מגיעות מהדלת, שם הדהדה דפיקה משולשת וקצובה, שנשנתה שוב ושוב בעצבנות. "הנה, אני פותח את הדלת. כבר-כבר, מיד-מיד."

    זו הנקישה המשולשת של רוחיק, מהקומה הרביעית. קשקשתי עם עצמי, ולא שמעתי את צפירת הארגעה, שמוק שכמוני, מה אני חרש, או מה? היא לא היתה בורחת מהמקלט בלי האישור של הצופרים, אז בוודאי היתה כבר הצפירה. גם זה היה, כנראה, חלק מהרעש שפוצץ לי את האוזניים. רוחיק היא המאהבת שלי, אם אפשר לומר זאת כך. את בעלה, שרולו, לקחו, נדמה לי, כבר אתמול, שמעתי את קולו המתרחק במסדרון.

    אותי כבר לא ייקחו. מי צריך שק של צרות שכמותי. בן חמישים ואחת, רק. בינתיים. ארוך, עם מאה ותשעים הסנטימטרים שלי, ועם משקל של שבעים ושמונה קילו בלבד. אני נראה כמו תפאורה זולה של עצמי ואינני מנסה לרמות אף אחד, מי שטועה בי זו בעיה שלו בלבד. הנה, תראו איך משתפל העור במפלים רזים ודוחים. והקרחת. רגל שמאל קצת קשוחה ונמשכת בגרירה קלה, העולה לי במאמצים מרובים. את זה קיבלתי במתנה מהמדינה, עוד בחמישים ושש, עם הזמן צלע המצב והחמיר. בשישים ושבע, תרמו אותי, בקושי, להג"א, ואחרי סידרה נוספת של ניתוחים, ויתרו עלי סופית, לטובת העורף-האזרחי. אני לא נהנה לתאר את עצמי בדימוי עצמי, שהוא בערך בגובה ים-המלח. קרול נראה כמו אחד שתלוי על העצמות של עצמו: חורק, סדוק, בלה. כמו זקן בסרט מצויר. ילדי השכונה כבר מצביעים עליו באצבע מורה, שצועקת: "הזקן בא! הזקן!" קרול שומע, קרול יודע, והוא אומר כל זאת לעצמו, כדי לשמור על רמה מסוימת של אמת מסוימת.

    רק הפסיכית הזאת נדבקת אלי, משום מה. אני חושב שהיא בת ארבעים, או משהו, אף פעם לא שאלתי. העיקר שהיא באה, וזה גם הרבה בשבילי. רשמית, היא המבשלת שלי, כולל קצת קניות בענייני מכולת. אוף-דה-רקורד, כמובן, היא גם מתמחה בלבשל לי את הביצים בתנור האישי שלה, שמתחבא, בדרך-כלל, מתחת לשמלות מקסי טיפשיות מלפני אופנה-או-שתיים. מסיבות אלה היא מרשה לעצמה לרכוש עבורי עניבות, כותנות, גרביים ושאר מיני לבוש. אני יודע, שדשים בנו בכל הישיבות הבלתי רשמיות של וועדות-וועד-הבית, אבל לי זה מחניף, והיא, עושה את עצמה, כאילו לא אכפת לה. שיקנאו, היא אומרת, שיקנאו, אני אומר, הרי הם לא יודעים בכלל על מה הם מפטפטים, סתם רכלנים, בטלנים, טפילים מטושטשים. כך אני אומר, כדי להפיס את דעתה, שלא לצורך. היא רק מחייכת בעליונות, כאדונית לשלל רב, ואני מרגיש כי יצאתי ידי חובתי בנושא זה. בכול פעם שהיא, כן היא, מעלה את הנושא, במעין היסח דעת מכוון. היא יודעת שלא אציע לה לברוח איתי: לא להימליה, לא לחולון, ואפילו לא למלון בצפת. אני פה, היא פה, וזהו זה.

    עכשיו היא בפרצוף לבן ומבוהל. וזו, אמנם היא, ליד הדלת, ואכן, הושמעה כבר צפירת ההרגעה. זה מתברר על-פי קרקושי השכנים שעולים מהמצולה. היא צועדת פנימה בפנים חיוורים, ועיניה מידפקות עלי באימה.

    "אתה נשארת כאן? מה? מה פתאום נשארת?! ואם היה עף עליך פגז, אם היה עף?! ואם, ואם, ואם היה נופל עליך איזה אווירון, או מה! זה מלחמה זה, אתה יודע?! לא בצחוק. וישרולו לקחו גם כן. אולי הוא כבר מת, אתה יודע. אולי. ומה אני יעשה בלעדיו, מה? אני ימות, אני ימות, בחיי שאני ימות."

    "ואתה, ככה מתאבד לי. גם כן אתה. פסיכי לגמרי, אתה. למה לא למקלט, למה? מה אתה כזה מן גיבור גדול. תגיד תודה שאותך לא לוקחים. שמספיק כדורים כבר יש לך ברגל שלך הצולעת, מספיק. שאתה נשאר בשביל לחיות. מה זה פה?! מישהו צריך להישאר בשביל לחיות, לא?!"

    היא צודקת, בחיי. אחרת מי ילך להלוויות? מפני שהיא כמעט בוכה, או למעשה כבר בוכה, אני מושך אותה אל הכורסה מול הטלוויזיה. אני מעמיד את קרול מולה, מנפח לו את החזה, ומתופף עליו באגרופים, שילוו את הנאום הבא: "אני לא ימות לך. בהחלט לא. אני גיבור אני. מלאך המוות לא מפחד אותי בהחלט. אצלי, הוא יכול ללכת בעזאזל, בשקט. אני כבר הייתי במלחמות. אני הייתי מתלחם, ואני הייתי מתקרבן ומשתחט, והכל אני כבר. אם אני כאן, אז אני כתוב בשביל לחיות. אחרים בשביל למות. זה הכול כתוב בספריה של השמים. אז עכשיו, יאללה, תשכבי ותעשי חגיגה לזין. את שומעת אותי, אאה?! מחר אני נוסע לראות את המלחמה מקרוב. את הבנת אותי, את?"

    כך אני נוהם אליה, והצרה היא, שקרול מתחיל להאמין למה שאני אומר. אני מאמין, שמחר קרול נוסע לראות איך באמת העניינים. הולך לסרוק את אזורי הג"א והכבאים, להריח את ריח המוות, כדי לדעת אם באמת הוא עדיין חי. למצוא את צאצאיו, ולהגיד להם דברים שלא אמר עד היום. להגיד הרבה דברים, שלא ראה עד היום, או, שאולי, ראה ולא ידע, או שכל מיני דברים אחרים, ובלבד שיהיה שם, ויהיה לו מה להגיד, כדי להצדיק את הגעתו לשם.

    אני בן חמישים ואחת, בקושי, אולי אוכל אפילו להחליף מישהו בתפקיד. שני צוציקים מתים, אפילו מילואימניקים, בני עשרים וחמש-שש, למשל. כפולה מתה של שניים כאלה, שווה אחד כמוני. כן, כן, יתכן שאוכל להביא שם תועלת. מה כבר יכול להפחיד אותי?! בטח שאני מפחד, עם כל שריקה של פגז אני משתין בתחתונים, אבל אין לי מה להפסיד. מה אני אפסיד? את הפנסיה ממשרד הביטחון, את המשכורת החלקית, את בית-ההבראה בזיכרון-יעקב עם כל הקופת-חולימניקיות האלה, את הילדים, שעפו להם עם האימהות של הנכדים שלי . ועל זה אמרנו שלא מדברים, אבל שהם יישארו פה, ואני, במקומם, ישר, לעולם שכולו טוב מאד. מה, אפסיד את העירקית השוכבת מולי עכשיו, את פליקס מהוועד, שמפסיד לי בשח אחרי כל שמונה מהלכים, את זוכקה התופרת, שמביאה את בעלה הבצלולי לשחק קצת קורטן, את השיחות האידיוטיות של קרול עם עצמו?

    שום דבר, הכול זבל. זבל זבלים הכול זבל. זה מה שזה. אני יכול בשקט לוותר על עצמי. מה יש לי לחפש פה? ואולי בטלוויזיה בכלל לא יגידו את האמת. כבר עכשיו אני מרגיש שהם משקרים כל הזמן. לא יודע, מן תחושה שכזאת. כמו להקשיב לרדיו מוסקבה, כמו לצחוק לקול קהיר, במלחמת ששת-הימים. משהו לא דופק. מה לא דופק. אני דופק, או שכך רק נדמה לי. קרול לא מרגיש את עצמו. אולי רוחיק מרגישה. הנה היא מייבבת, כמו תמיד, כשהיא נהנית, כשבוער לה ממול התחת. ככה דופקים, ככה. שידפקו את כל שונאינו ככה. הרי אני בכלל לא נמצא אתה. מה היא עושה אתי. במהלך כל הנאום הנבזה והעילג שלי, קרול, כנראה, עצם את עיניו. עובדה, שהוא בכלל לא יודע מה עשתה רוחיק בזמן הזה, למרות, שכביכול, דיבר אליה כל הזמן. למענה עיקם את לשונו. וגם למען עצמו, למען לא יבהילו אותו הדברים של עצמו. כך קל לו יותר לשמוע אותם. כך או כך, אני מתחיל להאמין, להשתכנע, שבאמת צריך ללכת, שאני צריך לראות מה קורה שם. סוף-סוף יהיה לי מה לעשות בחיים. אני אמצא את מקור המתים, ויהיה לי מה לעשות בחיים. כל הזמן אותו הפרדוכס הנצחי שלי. כי אני יהודי. היהודי הנצחי. יהודי מחורבן, שחרטו לו את זה על קצה הקטן, שמקפץ ומתהולל עכשיו באוהלה של שכנה.

    האישה היהודייה עוררה תמיד את יצר המין הגברי בזמן מלחמות, ובדרך כלל, בקשר הדוק ומידי עם המוות. ראה באנציקלופדיה העברית תחת הערך: פוגרום. אנחנו, היהודים ,ממש קוקטייל משוגע של כמעט כול המין האנושי לדורותיו. טוב, קצת פחות, אבל, עדיין, המון שנים של ערבוב זרעלך וביצלך, מכול מין, צורה וצבע. אנחנו היסטוריה משומרת של רוב הדי אנד איי האנושי. הללויה.

    רוחיק צועקת. קרול מתפלא: את לא מתביישת ליהנות ככה בלי בושה. את לא יודעת שהג"א לא מרשים לצעוק ככה. תכבי מיד את העיניים. תראי איך הן נוצצות לך! בושה! מה זה?! תתביישי לך. תעשי את זה בשקט. קצת כבוד למלחמה. את לא יודעת, שעכשיו, מתים אנשים למען זכותך הקדושה להזדיין בשקט. את לא יודעת, ששרולו הלך להגן על עצם קיומו של הזין היהודי המקוצץ, פרופיל תשעים ושבע שכמותו. את לא יודעת את זה, מה?! קרול התעצבן, משום מה. בחוץ באמת שירקקו צפצופיו של הג"איסט טרדן. קולו של קרול התחמק בלחישה צרודה וחורקנית, ידיו לשו את בשרה המיוזע. אולי מפני שהתערבבו לו התחומים, מפני שהתמעכו לו המידות, שקעו בו הקווים הישרים. כבר לא ידע לומר מה אמר, מה עשה, ומה רק בדה, חלם או הזה. כלומר, ידע שעשה מה שעשה, החפצים היו ממשיים, היא היתה מששנית, חשקנית ונמרצת, קרול לא ידע מה נכון, מה נמצא איפה. מה השעה. כמה זמן עבר. ממתי?? סדר הזמנים. לא, גם זה אינו נכון. אני יודע. הוא פשוט כעס. קודם בא בו כעס, ועכשיו הוא מחפש סיבות. אולי בגלל שהיא בוכה. אולי מפני שהוא בוכה. אולי מפני שהם כבר נזולים מלמעלה ומלמטה.

    בוכה? לא, רק זיעה, כמובן. עצבים הם דבר מוחשי מאוד ביותר. אבל עכשיו הזיעה היא שעושה בו את הדברים המרופשים. טבוע בביצה של עצמו, ובזו שלה, כשהיא רכובה על בטנו. הוא מזריע. היא יונקת. קרול נתקע בנעל-הבית שלו. הוא מקלל. רץ לאמבטיה.

    "אולי עוד מעט לא יהיו מים בכלל. אולי יפוצצו לנו את הצינורות וירעילו את הבארות. אני יודע? צריך להתרחץ, אחת ושתיים. אני הולך לטבוע באמבטיה. והטעם המזופת הזה בפה. מלחמה, באמצע יום כיפור. ראיתם דבר כזה? עוכרי ישראל, הפושעים האלה. כולם. זו בטח המצאה של הרוסים, יימח-שמם ושם זכרם לעולם ולעולמי עולמים. אמן. סלע. זורקים עלינו את המצרים, את הסורים. זורקים את כל החרא שיכלו למצוא ולהמציא. כמו האקציות של הנאצים, היימח-שמויניקים ההם. המן הרשע בפורים, והנבלות האלה בכפורים. בדיחה-חה-חה."

    מזל שהתנועה בחוץ התחדשה. נוסעים, השד יודע לאן. אבל כך אני מרגיש שיש חיים בחוץ, שדברים זזים, שיש קיום, זה מזכיר לי שאני קיים, שצריך לתפקד. לכן, אני יכול לחיות רק בעיר, עירוני מושבע, הרחש הבלתי חדל, הזמזום המתמשך, כמו לשמוע את התקתוק ולדעת שיש אורלוגין במסדרון.

    אני שומע את העיר ויודע שיש חיים בחוץ, וזה סימן שאני צריך לקיים גם חיים בפנים, כי זה רעש של אנשים, של כלי-אנשים. לטבע יש חוקיות אחרת, חוקיות מדמימה. הכרך, רק הכרך, רק הוא מזכיר לך, בנשימתו הכבדה והאין-סופית, את תפקידיך האזרחיים, את מיקומיך החברתיים, את חובותיך העירוניים ואת נושיך המשפחתיים. זו החוקיות שדוחפת אותך הלאה והלאה. אני מת על שקט, אבל שקט הורג אותי.

    "רוחיק, תגידי, את לא שמת לב שהפה שלי יבש לגמרי. אני צם, אני, את לא יודעת מזה. תמיד אני צם. למה. ככה. כי ככה אני רוצה. להכעיס. שידע השוכן-במרומים, שזו לא בעיה בשבילי, למרות שהוא כזה מן לא בנאדם, שם למעלה. אז בואי, תעזרי לי לצחצח ת'שיניים, ואחר כך תשימי איזה קפה שחור על האש. את הרי המבשלת שלי, נכון? תשאלי אפילו את השכנים."

    אז אני אטבע לי באמבטיה, והיא תכין סעודה מספקת, או משהו כזה, בשביל תחיית המתים הפרטית שלי. התחיינה העצמות האלה? נראה, אנחנו עוד נראה. קודם כל, מים וסבון, מים וסבון בשביל להוריד מעל הגוף של קרול את ריח המוות ,שדבק בו עם האזעקה הראשונה. ואולי, גם לשתות קוקטייל של מים וסבון, כדי לנקות את המחשבות המזוהמות הסותמות לי את המוח.

    "את תסלחי לי, רוחיק, אם זרקתי לך איזו מילה לא יפה, אהה? את יודעת, אני כזה לא מתכוון, והיום אני מבולבל באופן מיוחד, את יודעת איך זה, אהה?"

    המים משתוללים על גופו של קרול בשצף עז. מסך של מים, שמנתק, לרגעים, מהכול וכול. אולי זה שיחזור של השהייה בשלייה וברחם. הברזים מתיזים עליו במלוא כוחם. טיפות מיתרססות על כל הקירות, על המראות של ארון התרופות ועל המרבד המרוט שלרגלי הכיור. אפילו המגבת נוטפת על קולבה. קרול שפוף ועצום עיניים מנסה להמיס עצמו בגלי המים. יש בו צפצוף גובר והולך, הממלא את ראשו. הוא לא מצליח לאטום את האוזניים, ולהתגונן מקולו של הטרנזיסטור, אשר נוחת עליו מאדן החלון. "סוני" מודיע דברים, שוב ושוב. סיסמאות, כמו שירים מודרניים, מחפשות קהל מאזינים צייתני ושקט.

    הדברים קורים. האירועים מתרחשים. הסיפורים נוצרים. ההיסטוריה שוב עובדת שעות נוספות. ההיסטוריונים כבר אורבים לשכר עידוד, להטבות מיוחדות, בגין עבודה בחג. כי פורים היום, ולא כיפורים היום. עם ישראל בתחפושת. עם ישראל יוצא להחליף תפילין בפגזים, תפילות בפצצות, שופר בתול"ר, גמר חתימה טובה בגמר חטיבה טובה. טלית בפליט, בנק בטנק, סידור בשיגור, אישה בשוחה, בידור בכדור, מיטה במיתה, וכיוצא באלה. תיאורים של שטות, למציאות גדולה מכול מילה. השטן בתחפושת מסתובב על גלי האתר, מחפש קורבנות חדשים, מבקש ארונות טריים, כי החיילים גומרים תמיד בארונות, למיתות שלהם אין די בטלית, אפילו המלאכים לא מוכנים לקבלם באריזות בד בלבד. אז בארונות! כמו גויים!

    שטויות, שטויות, מה שהמים יכולים לעולל למוח של הבנאדם. שפוך מים על הראש ותראה מה יצא. שפוך חמתך על הגויים, נו נראה אותך, אדון עולם, שבחרתנו מכול העמים, למות אצל כול העמים.

    *מתוך "כי החיים שוב נוגעים בו" (ארגמן מיטב, 2020).

    לרכישה

    זאב ליכטנזון

    מראשוני הכותבים ב"פרוזה". פרסם שלושה ספרי ילדים: "אוהבת לא אוהבת", "תראו איזה יופי" (בהוצאת כתר), "להתחתן עם אמא" (בהוצאת ליתי). אסטרטג לשיווק ולתקשורת, בעלים ומנהל של משרדים גדולים לאסטרטגיה, פרסום, מיתוג. היום סופר. אוסף סיפורים קצרים, "כי החיים שוב נוגעים בו", יצא לאור לאחרונה בהוצאת ארגמן מיטב.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.


    כתבות נקראות

    ראפ: על החזרה לשירה האורלית

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'
    המסע מהומרוס ועד טופאק מהפכת הדפוס במאה ה־15 בישרה את בואן...

    ג'יימס בונד לנצח

    שי מרקוביץ'
    ספר חדש בסדרת הרפתקאותיו של סוכן הוד מלכותה יראה אור בסוף...

    המומלצים של יוני 2022

    מערכת סלונט
    "צורה עושה צורה: סופרים מזרחים בספרות העברית בארץ-ישראל במפנה המאה ה-20"...
    דילוג לתוכן