ארבע שורות בלבד, בית ראשון של שיר, ויש בכוחן לסכם את מצבה המדמם של ארה"ב ב- 1964 ואת מצבה המדמם של ישראל ב-2025 . ארבע השורות הללו לא ראו אור בעיתון שכבר נזרק ונשכח מזמן, ולא הופיעו בטיק-טוק ונדמו במעי האינטרנט, אלה ארבע שורות של שיר שנכתב בעט על נייר. הוא הופיע בספר שירים לפני מחצית המאה בזמן אירועי הדמים של מלחמת וייטנאם והמאבק האלים לשיוויון זכויות השחורים בארה"ב. אני קוראת את השיר וסייגון מתחלפת לי בעזה וסלמה מתחלפת בגדה. השיר שנכתב במאה שעברה מבטא בו בזמן את מאבק הדמים שהיה ושישנו ונמשך לאינסוף בארץ. רק השמות השתנו.

רוברט היידן היה משורר אפרו-אמריקני, הומניסט ופעיל למען זכויות השחורים. הוא סבל מאפליה אלימה לא רק של לבנים אלא גם של שחורים מאחר שהתנגד לאלימות. הוא כתב שירים קצרים מרגשים, שמופיעים בארה"ב באוספי שירה רבים ונלמדים בבתי הספר.

הבית הראשון בשירו של רוברט היידן (1913-1980), אומר הכל בפחות מעשרים מילים ובעיקר הוא מציע דרך מילוט מאירועי הדמים, ושופך אור על כוחה של האמנות, על כוחו של ציור, על כוחו של שיר לגעת באמת.

חֲבַצָּלוֹת הַמַּיִם" שֶׁל מוֹנֶה / רוֹבֵּרְט הֲיִדָּן

הַיּוֹם כְּשֶׁהַחֲדָשׁוֹת מְסַלְּמָהּ וּמִסַּיְגוּן
מַרְעִילוֹת אֶת הָאֲוִיר כְּמוֹ נְפֹלֶת
אֲנִי שָׁב לִרְאוֹת
אֶת הַצִּיּוּר הַמַּרְהִיב והמרגיעַ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב

אני קוראת את השיר כשהחדשות מעזה ומהגדה ממשיכות להרעיל את האוויר כמו נפולת רדיואקטיבית. 250 ציורי חבצלות מים צייר מונה במאמציו הבלתי מתפשרים להגיע לסוד הטמון ביופיין של חבצלות המים שקיבלו את פניו בוקר בוקר בגנו בג'יבני.

חבצלות המים של מונה מתחלפות לי בצילומי הפרגים אדומי-הדם הנעים ברוח באיטיות מכשפת בעבודות הווידאו של מיכל רובנר במוזיאון ישראל ביום הזיכרון לחללי ישראל לפני שנה ובגלריה היוקרתית "Pace" בניו יורק. התערוכה בניו יורק לוותה בקולות מחאה רועמים של קבוצת פלסטינאים, שהצהירו כי הפרגים שייכים לפלסטינאים. בוודאי לא קראו את השיר של היידן ולא ראו את ציורי חבצלות המים במוזיאון.

* השיר מכיל שלושה בתים קצרים. הבית השני והשלישי חסרים את הכוח והקסם של הבית הראשון.