אלה היו שנות חייה הראשונות של המדינה, גם שלנו. חווינו את ילדותה של המדינה כילדותנו שלנו, כי נולדנו סמוך להכרזת העצמאות בתש"ח. לא פעם בשיחות מול קהל קראנו לה "אחותנו הצעירה", כי הקדמנו אותה בשבועיים. במושגים תנ"כיים זו תחושה מעצימה לדעת שאנו חיִינו בדורנו את 'שִיבת ציון':
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ד' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים (תהלים קכ"ו א).

ילדי עצמאות

נולדנו כ'ילדי עצמאות' וחשנו זאת כל שנה. אמנו תפרה ליום ההולדת חולצַת עצמאות. על 'חולצת העשׂור' יכולתם לראות טנקים ומטוסים ודגלי המדינה מתנופפים ברוח. יום העצמאות נתן לכולנו אווירה של חלום. המורים קראו לנו 'ילדי גאולה', והזכירו לנו שבדורנו, אנו רואים התממשות חזון הנביאים.
לא רק דגלים התנופפו, גם הזמנים ההם התנופפו, היטלטלו, וכך חיִינו כילדים. הָיינו העצמאות, הָיינו המדינה, הָיינו כּור ההיתוךְ. יכולנו אז בילדותנו לראות את עָצמת הפֶּלא.
המסורת עטפה אותנו באוהלנו, והעולם החדש חיכה לנו בצאתנו. קוקטייל של זמנים, ישן וחדש. לא פלא, שהיינו שיכּורים ולא מיין.
העבר של העם היה יקר לנו: מדרשים וסיפורי דורות וטעמים בקריאת התורה. את כל האוצר הזה ינקנו בבית, ממש מפי הגבורה, מפי אלה שהחזיקו בצקלונם חוכמת דורות. כן, הסָבים שלנו היו מורֵי הדור עבורנו. הם היו מייסדי הזהות.
אבינו היה התחלה של דור שפעל למען שיבת ציון. זמן נגע בזמן. הציונות אכן חוללה את המהפכה בחייו של העם, וראינו בה 'מהפכה שאינה נגמרת'. המושג עצמו הוא אוקסימורון: 'מהפכה' היא אירוע שמתרחש בזמן, ו'אינה נגמרת' מבשֵׂר על נֶצח. בעינינו זה היה סימן של דור קלוע בתווך. חשנו, האוקסימורון הוא מהות חיֵינו.

בין כותאב לבית ספר

כשהיינו ילדים היו ימים, שבהם הלכנו יחד עם ילדי השכונה לשמוע שיעורי תורה ב'כּותאבּ' של שכונת פחים ברחוב אגריפס. זה נשמע תמוה: למדנו בבית ספר "אליאנס" ברחוב כל ישראל חברים, בבית ספר ממלכתי. אך בחרנו מרצון בשעות הערב ללמוד גם ב'כותאב'. החכם הירושלמי שם לימד אותנו, שכדי להאיר את העולם, צריך ללקט פנינים זורחות משרשרת הדורות, לדעת להאט את מרוץ החיים, לחשוב על הטוב שיבוא. המילים 'משיח' ו'גאולה' צלצלו והשמיעו הֵדים מפּעמון עתיק. הלב חיכה לאור גדול, לנחמה שתהיה בדורנו.
המשפחה שמרה על המסורת שלה, כדי לא להינתק מן העבר. שמרנו על מסגרת של 'בית מסורתי' הקשור לחגי ישראל. וגם הביצים החומות של שבת בבוקר הקרינו חום מיוחד. עוגת הטורט התחממה אז ב"סיר הפלא" והיא הפכה כה רכה, כשטבלנו אותה בכוס שוקו של בוקר. גדלנו ב'שכונת חצר' ולא בשיכּון או בֵּית קומות: זמנים עתיקים נמסו בעולם החדש. בבית ספר למדנו את סופרי ומשוררי ישראל. אך מכתמי החוכמה של הסבים התערבבו בשירים מ'ממקראות ישראל', כקרונות מחוברים יחד בשיירה ארוכה.
אהבנו את השיר של ביאליק 'לפני ארון הספרים' ואת השורה שנגעה באותה מורשת שהאירה את אבותינו, את הסבים שהיו שריד לעַם-עולם.
הוא תיאר בשורה הזאת ישישֵי קדם, 'כחרוזֵי פנינים שחורות, שניתַק חוּטָם.

כשקראנו בשירים שלו על טלטלה בין זמנים, זה נגע לנו עמוק בלב, ושורותיו חיכו לאחדות הזמנים:
"תהומֵי תהומות והררי הררים ובא אל גנזֵי גנזים…ויחתור עד גבולות אין־גבולות מקום ההֲפכים יתאחדו בשָרשם".

האם המסורת תקבל את התוכן החדש?

הלב הרוטט שאל:
האם בזיכרון של העבר יש נחמה ותקווה? איך תוכל שכונת הילדות בלעדיהן? בחצר של שכונת 'בתי סיידוף' כבר נשמע טרטור של מָנואלה, האב במשפחת שריקי התניע רכב מתנשף. ולא פעם הסיע את ילדי השכונה כדי 'לעשות סיבוב' בירושלים. לא ידענו, האם אנו דוהרים בימינו לעולם חדש, האם נגזר עלינו לקבל תוכן שונה, פורץ דרכים?
הילדות שלנו הייתה ילדות של ניגודים וסתירות. מצד אחד למדנו שיעורי תורה ומדרשי חכמים – ומצד שני הוּצַפנו בעיתוני הילדים מעולם מודרני יותר, וגם כתבנו בהם את יצירותינו הראשונות. רצנו עם כל ילדי השכונה לראות סרטים לילדים בקולנוע 'אדיסון' ו'עדן'. הוקסמנו מקולו של חוזליטו שר על גרנדה, על אימו היקרה. ראינו סרטי 'טרזן', סרטי 'מערב פרוע', וגם סרטים עבריים ראשונים, כמו 'הם היו עשרה' ו'גבעה 24 אינה עונה'.
הלב רָטט לנוכח העולם החדש וגיבורי הסרטים, שלא נראו דומים למורה של ה'כותאב'. היה גם לונה פארק בגן החיות התנ"כי, ביקר בירושלים אז 'קרקס מֵדראנו'. זו הייתה הצפה של עולם חדש ושונה: חוויה רוחנית מסוג אחר, עולם זוהר שהציג גם אפשרות אחרת.
בשיעורי ה'כותאב' נפעמנו מפסוקי הקודש: סיפורי המקרא חשפו בפנינו גיבורים קדומים – משה רבנו ליד באר המים, דוד המלך מנצח בכַף הקלע, שמשון הגיבור אינו חרֵד מן האריה מלך החיות.
המורה ב'כותאב' קרא בהתרגשות את הפסוק: "גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ" (בראשית מ"ט ט) וחשבנו על גבורת עם ישראל מול אויביו.
העולם החדש ניהל דו שיח סמוי עם הזמן העתיק. בַּסרטים הקול של הגיבורים הִדהד והִקסים. בסרטים, חיכינו לאריה אחר, חיכינו במתח לאריה השואג של MGM, פוער פיו ומֵניע את כל האולם בשאגותיו.
ידענו, שסרט טוב יש בו אורות נוצצים שחיכו דורות, הכול מגיע מן העבר המפואר. שם בקולנוע 'אדיסון' חשנו בטלטֵלה, ידענו שהמסך החדש סוחף אותנו לבריחה מן המציאות האפורה.
מה שנכון נכון:
MGM- זה באמת היה מתכון מהמם. מול זה עמד ה'כותאב': צנוע ומתוק כמו דבש בֶּחלב.

זיכרון מול לידה מחדש

החדש והישן התקרבו זה לזה, גם בבית הספר, גם בספרי הלימוד.
כשהרב דיבר על גיבורי העבר, המילים לקחו אותנו לָעולם השונה של בית הספר, אל ספרי הלימוד החדשים בטבע ובגיאוגרפיה, אל שיעורי הזמרה שבהם שרנו את יפי הארץ, אל המקראות של הסופרים והמשוררים. בָּבואות ישנות זהרו באור אחר, נגעו בגיבורי ההווה. הסרט 'הם היו עשרה' סיפר על אתגרים אחרים בעת יישוב הארץ, 'הקוסם מארץ עוץ' הדהד טלטלה וחלומות ועולם פלאי. שני עולמות עמדו זה מול זה.
הכול התחבר בתוכנו. למדנו משהו. גילוי וכיסוי ולידה מחדש. הסרטים בקולנוע 'אדיסון' חיברו גיבורי על כמו ג'ון ויין לגיבורים של סרטי התנ"ך: משה רבנו ולוחות הברית בסרט על עשרת הדיברות, שמשון הגיבור מול הפלשתים, דויד מביס את גָליַת ואת הפלישתים. ובדורנו קָסם הסיפור על 'דגל הדיו' באוּם רַשרש, נָגע לרגע בסיפורו של גדעון המצביא הבלתי מובס ושלוש מאות הלוחמים.

טלטלה בין עולמות
המילים והדרמה והתקוות היו רחשו כגלגלי שיניים, כאן ושם. רטטו בשני העולמות. היינו בתווך, שני העולמות נפגשו בנפשותינו. הייתה טלטֵלה בין עולמות. חיפשנו את הדרך למצוא את 'שביל הזהב', להבין שזה ייעודנו – אולי לכך באנו לעולם. לגשֵר בין העולמות.
הפסוקים של המורשת ו'מקראות ישראל' נטעו בנו תורת חיים מחַבּרת. אנו דור שקם מן השְברים, דור של גאולה. בגאולתנו בדור הזה הייתה שבירת כלים בתהליך הייסוד וההקמה, ועלֵינו לחַלץ עתה את האור מן העבר ומן ההווה כדי ליצור מזיגה חדשה.
בבית הכנסת היינו 'ילדי תהילים' ותמיד לאחר הפסח היינו מזמרים בקול את שירי שיר השירים. כשהגענו ל פסוק 'צווארך בחרוזים', קיבלנו מדרש של רב בית הכנסת שנתן משמעות לחיבור בין התקופות. הרב אמר, שיש כאן סיפור של חרוזים על חוט בין הדורות, מסירה מדור לדור.
הלפיד שקיבלנו מהסבים שלנו שב אל הילדים ההם, התעקש ללחוש לנו בלַהבתו: שמרו נא על ההמשכיות והרציפות, לעולם אל תשברו את רצף הדורות. כל הדברים שקיבלנו ממסורת הזמנים היו קריאה לכולנו, הזמנה להמשיך.
זכרנו את הצו של הסבים, לא למחוק את הדור שלהם, וידענו מה משמעות הצו לזמן שיבוא. הדור שלנו מקבל שליחות: הזמנה לכתוב את הפרק הבא, להוסיף עוד שורות לסיפור הלא גמור של העם שלנו. לצעוד במסע של העם שלנו: כל אחד מאִתנו הוא חוליה מקשרת בשרשרת הדורות.
בשירו של בלפור חקק 'והם לי שירה' בספרו 'סולם הכלים השבורים' הוא נאחז בפסוקי אבותיו, למען שירת העתיד:
הַפְּסוּקִים שֶׁלָּהֶם מַחֲלִיפִים מַצַּב צְבִירָה
הֵם הַשָּׂפָה שֶׁלִּי וְהֵם לִי שִׁירָה.

דורנו סולל דרך לנחמה שתבוא
בהפטרה בבית הכנסת התרגשנו כשהגיעו פרקי הנבואה שבישרו לנו את הגאולה שלא תפסח עלינו. פרקי הנחמה שקרא לפנינו החכם ב'כותאב' היו באמת מרגשים ומהממים. וחשנו, שהם מתקיימים בדורנו.
לקראת הקיץ הגענו לשבת שנקראה 'שבת נחמו', וידענו לקרוא ב'טעמים' את הפסוק מן ההפטרה, 'נחמו נחמו עמי' (ישעיהו מ', א). כמה היינו צמאים לרוח העתיקה הזאת ששבה ממרחקים.
הפסוקים זרמו בהפטרה בבית הכנסת:
"ַנחֲמ֥וּ נַחֲמ֖וּ עַמִּ֑י יֹאמַ֖ר אֱלֹֽהֵיכֶֽם" (ישעיהו מ', א)׃
ההפטרה דיברה על נחמה: האומה שלנו חיכתה בגלות אך הנביא ידע לשורר גם את העבר המר שקדם לנחמה: וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי.
בת ציון – האומה שלנו – הרגישה דורות עזוּבה וביקשה נחמה. הלב יצא לאותם פסוקים קדושים שנתנו תקווה ללידה חדשה. העירו את הנפש הפסוקים על הנחמה שתבוא לעקרה שהנה תֵלד, 'רֹני עקרה לא יָלָדָה', בהפטרה אחרת הנחמה הכילה אור, 'קומי אוֹרי כי בא אורך'.

השלמה בין העולמות

הטלטֵלה הייתה יסוד חיינו. העולם של אז היה חצוי בין כוכבי סרטים
כמו חוזליטו ושירלי טמפל לבין נפילי בראשית כמו הרועה דויד מבית לחם יהודה ואתו יהושע בן נון ושאול בן קיש שבאו מן התנ"ך והיו נצחיים. היינו פה וגם שם, תמימים באוהלנו היינו ונסערים מן הסנוורים בחוץ. למרבה התדהמה – עם השָנים, הייתה בין העולמות האלה השלָמה. הכול התחבר בלבבות. למדנו לחבֵּר קודש לחול. מול המציאות האפורה ומול השגרה – רצינו רגעים של נשמה ותדהמה, חיפשנו קצת נחמה עתיקה.
הרוח בשדות של ישראל החדשה והממטרות השורקות הביטו אלינו, וראינו בזוהר שלהן את רוח הדורות.
במבט לאחור –
אנו יודעים, שחיִִינו בדור מיוחד, דור של גאולה. בעורפנו נשפו אחינו גיבורי התהילה והטקסטים היהודים מכל הדורות. כ'ילדי תהילים' הגענו כל שבָּת לבית הכנסת ואהבנו לפזם בנגינה את המזמורים. שאבנו את הטקסטים העבריים מכל הזמנים, והם היו כמונו תמימים עם כל הטעמים. אבל ניסינו ללמוד מֵעֵבר לקדושה, גם את ההווה, את המציאות הישראלית החדשה. ולהתיך את העולמות בתוכנו למקשה אחת, שבה הדברים חיים זה בצד זה.
חיברנו הווה לֶעבר, לאיטנו פסענו והתפעמנו. החיבור בין הזמנים דיבר אלינו, אפילו שָׁר . דברי הנוחם של הסבים קמו להתנגן, זכרנו את הדרך שבה עמדו בגבורה מול המציאות החדשה. חלומות וערגה לארץ מובטחת – ומולם מציאות זרה, מעברה לא נשכחת.
המשָׂא הנבואי שלהם קם לחזק את הלב. גם כשהימים מיטלטלים במשבֵּר. יש ביטחון, שיהיה טוב, שיֵש מרפא, שהנה שוב יאיר הקודש… הוא יבוא ויחבּר.
ידענו, העיתים משתנות, ואנו בין דורות, גשר על מים סוערים. מנסים ללקט עלים נושרים מדור חולף. בשירו של הרצל חקק 'השיר שלא שרו מעולם' נכתב בפרק 'בחלוף הזמנים':
כֵּן, בַּחֲלוֹף זְמָן לִבֵּנוּ הֵכִיל אֶת שִׁבְרָם.
מְגַמְגֵּם לְפֵרוּרֵי זָהָב, הַשַּׁלֶּכֶת בְּבִגְדָּם.
ובשיר אחר 'סוד הנערים מתקני העולם' הוא כותב:

בַּשְּׁקִיעָה הִתְבַּגַּרְנוּ, זְרִיחָה וְזָרוּת, נְשָׁמוֹת נְטוּיוֹת.
תָּעִינוּ וְהִשְׁתַּנֵּינוּ לִבְלִי שׁוּב.

לשמור על רצף הדורות
הדור שלנו התבגר באותה תזזית, וחש את הצו: לשמור על רצף הדורות, לקבל לקחי חכמה מן העבר. אנחנו הדור הכי ייחודי והכי מבין, מכיוון שאנחנו הדור האחרון שהקשיב לעבר וגם חשב על העתיד. …זה ביתנו, זו הדלת, אבל
אנחנו מהדורה מוגבלת! אנו ממליצים לכם להקשיב בנפש מייחלת.
לאחר הטלטֵלות של זהותנו לאורך הדרך, אנו מחפשים תמיד את החיבור בין העולמות.
נזכור לסיום:
חיינו בשכונה שהייתה קהילה, והמסרים הרוחניים שנטעו בנו הפנימו בנו אמת מאותו דור ראשון. אנו קהילה של זיכרון: אנו שומרים מדור לדור את הכתובים העבריים ואת הטקסים מן העבר. אנו קושרים את העבר שלנו גם לסיפור העתיד: מהי זהותנו? לשם מה אנו כאן? מה אנו רוצים להיות? חשוב לנו לשמור על סיפורנו כקהילה, על התודעה ההיסטורית שלנו, להגדיר מי אנחנו. לשאוב אור מן הסנה הבוער, שעודנו איתנו, לא אוּכַּּל
ככל שנדע לשמור על רציפות הזיכרון, על ההמשכיות שלנו, נדע ונבין:
ההמשכיות היא הנחמה, היא המרפא, הסגולה לזהות שלמה. בשירו של הרצל, שצוטט לעיל, ביקש המשורר ללקט עלים מן העץ העתיק, וכך בלפור חקק בשירו 'עץ המשפחה' מחפש את פירותיהם של אבותיו:
עֵץ הַמִּשְׁפָּחָה: פֵּרוֹתָיו
הֵם בְּשִׁירַי, מִידֵיהֶם שֶׁל אֲבוֹתַי
בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ מֵעוֹלָם.
לֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם לְהַגִּיעַ אֵלַי
בְּשַׁרְשֶׁרֶת הַכְּתוּבִים וְהַגְּוִילִים
וְאָפִיתִי אוֹתוֹ מֵחָדָשׁ
בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה, בַּחֹמֶר
וּבְמִלִּים.
הרצל חקק, בשירו 'נשמה יתֵרה מצֶדף השירה' בקובץ שיריו 'השיר שלא שרו מעולם' רואה מורשת של דור קדום, כצולל אל ספינה שטבעה בים. השליחות של השירה להציל את האוצר האבוד:
דּוֹרוֹת כִּסּוּ גּוּפָהּ. אַלְמֻגִּים סֵתֶר הִתְבּוֹנְנוּ:
דִּבְרֵי יָמֶיהָ הִשְׁתַּנּוּ, מְעַרְבֹּלֶת כִּמְעַט טוֹבַעַת.

המורשת מיטלטלת, כמונו, מבקשת את נפשנו, ממעמקים מחפשת את המֵזח:
לַמֵּזַח מִתְנַשֶׁמֶת. – – –
הִינוּמָה מִתְּנוּמָה. חֲשׂוּפָה קָמָה מוּלָם:
בֶּן אָדָם, זֶה לֹא יֹאבַד לְעוֹלָם!

הרצל ובלפור חקק