close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • יחזקאל קדמי – הילד שגדל בטבע וחלם על גאולה לעשוקים

    הרצל חקק | הומאז' | התפרסם ב - 31.12.17

    ״רחלה מזרחית אחות לעמוד העיר״ | יחזקאל קדמי

    סער, 1991, 288 עמ’

    לפני שנה וארבעה חודשים נפטר המשורר יחזקאל קדמי ונדמה שלאחר מותו זכה לכבוד ולתהילה להם הוא ראוי. במשך שנים חיכה להכרה המלאה בשירתו, ובמסתרים המשיך ליצור, לא לחדול לרגע לחצוב בסלע ולהותיר משא לדורות הבאים.

    במשך שנים סָבב כנביא נידח, אבל בּתוך תוכו שָׁכנה האֱמונה שישובו אליו, אל שירתו. את ספר שיריו הוציא לאור בשנת 1991. אני זכיתי להכיר אותו בשנת 1994. הספר שָׁבה את לבי, ונפגשנו לשיחת היכּרות.

    פניתי כבר אז למוסדות ולמשרד החינוך וביקשתי לעזור לו. פרסמתי רשימה על ספרו בכתב העת “אפיריון”, בגיליון 31 בשנת 1994, וכן ב’במערכה’ שהיה ביטאון של ועד העדה הספרדית, בשנת תש”ס.

    יצרתי קשר עם פרופסור עמיאל אלקלעי, שפרסם שירים של קדמי בשנתון ספרותי בארצות הברית ואף כתב עליו ותרגם משיריו. מדי פעם היינו בקשר, כאשר הגיע להרצות בהר הצופים בירושלים נפגשנו עמו אני ואחי בלפור בשיעור שנתן כהרצאת אורח. אלקלעי נהג להתקשר אליי כדי להתעדכן לגבי גורלו של יחזקאל קדמי. אני עדיין זוכר בכאב, ששוחחנו בלילה שבו נרצח יצחק רבין, הייתי זה שבישר לאלקלעי על הרצח. הקשר עם אלקלעי נמשך, ומדי פעם אף העברתי לו חומרים חדשים שקדמי כתב.

    הקשר עם יחזקאל קדמי

    חייו של המשורר לא היו קלים. מן המשפחה עבר לקיבוץ צובה. כנער נזרק מן הקיבוץ ונאלץ להתמודד לבדו כנווד וחי במצוקה נוראה. כשבָּגר ועבד כטבָּח, מצא מקום מגורים בדירות מחסן, בקרוונים וכך פגשתי בו כדי לשוחח, לקבל ממנו כתבי יד, להעבירם לעיתונים.

    תקופה מסוימת גר בבית נקופה בקרוון ששימש לאחסון חפצים, לאחר מכן ביקרתיו בדירת מחסן ברחוב יפו, די קרוב לתחנה המרכזית.

    די כאב לי לראות את שיריו מתגלגלים בשקיות ניילון וניסיתי להביא לו קלסרים, לצלֵם רבים משיריו, להפנות אותו לכתבי עת. הייתי בקשר עם משפחתו במשך השנים, עם נאג’י אחיו ועם ורדה, בתו של נאג’י. עדכנתי אותם.

    סייעתי לו לאורך כל השנים לקבל מלגות קיום. הכול מתועד. פניתי למשרד החינוך, לקרן קיימת, לקרן עמו”ס, לעיריית ירושלים, והצלחתי לטעת בו תקווה. כשכתב שיר על גלעד שליט הגיע אליי למשרד, צילמנו את כתב היד ושלחנו את המקור למשפחת שליט במצפה הילה. שיר שלו על אליהו אשרי הי”ד ניסיתי לפרסם ב”אפיריון” – אך ללא הצלחה.

    את השירים שכָּתב שלחתי לפרסום בכתבי עת שונים ואכן שירים שלו ראו אור בעיתון “אפיריון”, בכתב העת”‘משיב הרוח” וכן בכתב העת “מאזניים”. הצלחתי ליצור קשר עם שמואליק קליין מ”משיב הרוח”, ובאחד מערבי התרבות שלהם אף הגעתי עם קדמי והוא קרא משיריו.

    יחזקאל קדמי, עיצוב: תפארת חקק

    בשנים האחרונות נקלע למצוקה קשה, לבעיות רפואיות. פניתי לקרן ראש הממשלה, ואהרון ידלין נענה ברצון. גם אגודת הסופרים שבאותם ימים עמדתי בראשה, הושיטה יד ועזרה לו לצאת מן המצַר.

    לפני שלוש שנים ביקרתי אותו במחלקה לטיפול נמרץ ופגשתי שם את אחותו הטובה אריאלה. הייתי בקשר עם בני משפחתו לאורך השנים. שוחחתי עם נאג’י לא פעם.

    המוות שלו נפל כרעם ביום בהיר. הגעתי לשבעה ופרסמתי דברים שאמרתי על קברו, וכן בשלושים למותו בבית הקונפדרציה בירושלים. חשוב מאד שהכּתבים שהותיר יזכו לפרסום הולם ולהאדרה שֶׁתיתן כּבוד למורשת שהותיר. חשוב גם שהביוגרפיה שלו תישאר שלֵמה, שיותירו בּה כל מה שנכתב עליו מֵאז החל ליצור.

     שירת הרחלה המזרחית בסערה ובמבול

    את ספר שיריו היחידי “רחֵלה מזרחִית – אחוֹת לעמוּד העִיר” הוציא במיטב חסכונותיו הדלים, כמו חש את השורות של הנביא רוטטות בו “והָיה כְּאֵש בּוערת עצוּר בְּעצמותַי”.

    בכוחנו לדבר על ספרוּת ושירה, ועל כך נדבּר, כי זוֹ הדרך להעלות על נס את המשורר שהלך לעולמו. יחזקאל קדמי ידע לשורֵר בִּכאב שירָה של אֵלה שבֵּיתם נלקח מהם, לשורר בֶּכי ויגון של  מהגרים. מָקום של כבוד בשיריו יש לַמחאה, לַצעקה לגורל הרחלה המזרחית, “רחלה עברית בת גלות מזרחית”, כלשון שירו “סערת הנפש” (רחלה מזרחית, אחות לעמוד העיר, עמוד 24). המשורר קם לשיר את שירתה של הרחלה, לכאוב את הוקעתה של הרחלה לעמוד העיר, לעמוד הקלון.

    “איכה נתן אותָך אחִי לעמוּד עירי” – עמוד 23. אבל לב המשורר יודע, שאצילות הרחֵלה  נבזְזה, וכך הוא כותב: “איך עתה זונַת מפתנים עשירה היִית”.

    ספר שיריו “רחלה מזרחית – אחות לעמוד העיר” שיצא לאור בשנת 1991 בהוצאת סער בקע ממעמקי הלב כתפילה חרישית במסתרים, אבל הזעקה עלתה מכל דף. את ספרו פָּתח קדמי בשיר שקרוי ‘רקוויאם חיים לזונה ושְׁמד מתים לסרסורה’ – וכך פרצו השורות הראשונות, קרעו את שתיקת העולם:

    “אני בוכה

    אני מקונן –

    הו, איזה בכי, הו איזו קינה.

    ביסוד הבוכים במדוּכת הבכי – אני מבכה.

    ביסוד מקוננים, בכַנוֹת הקינה – אני מקונן”.

    נביאי ישראל ידעו להטיף נגד עוולות חברתיות, נגד עושק הדלים והיתומים, וכמוהם קם יחזקאל קדמי לשיר ולקונן על הנערה הטהורה שחוללה והפכה לזונה:

    “אני בוכֶה ומקונן ובכיי וקינתי על רחֵלות מזרחיות,

    בוכה ומקונן,

    ארץ ישראל הייתה לארץ הבֶּכי”… עמ’ 191

    והוא הבוכה על הרחלות העשוקות, רואה עצמו “כרחל המבכה את בניה…בכי טללים תנחומיה….בכי תמרורים במסתריה”. עמ’ 129

    קינת המשורר ובכיו הם שיעירו את לב העם:

    “על כן הולך בִּכיי, רואֶה כמו אדם, עמוּד בכיי ודאי רואֶה/ ודאי – אכן ודאי – עמוּד עירי, כי זאת רָאֹה ראָה בכיי” – וההמשך נוקב: “בכיי לא יעצור, לא יעמוד, כי עיר פרוּזה אין סֶכר לה …כי זאת ראֹה ראָה מבּול בִּכיי”. עמ’ 22

    מול עמוד הקלון המבזֶה את הרחלה, קם עמוד הבֶּכי של המשורר להציל אותה, להיות לה לכוח מגן, לאיתני טֶבע.

    האנושוּת השחיתה את דרכה, ורק מבּול שוטף יטהֵר אותה מחטאֶיה. בכיו של המשורר מכסֶה הכול, בכל פינה.

    “בסערת הנפֶש שם רואה אני את המפתנים החשוכים

    ופני בִּתי כמו במסמְרים נעוצים שם לַדלתות”… עמ’ 23

    לפנינו סערה פנימית וחיצונית, מבול ששוצף מן הלב, שמכּה את המציאות. דבריו של המשורר נוקבים, והמבול מכה בכול, כתב האשמה שלו אינו מרפֶּה: אותה אחות טהורה נצלבת, הופכת לזונת מפתנים, והחורבן יבוא על החברה שהשליכה אותה, הפקירה אותה, הוקיעה אותה אל עמוד העיר, אל המפתנים הפרוצים. וכאן קושר זאת המשורר לחורבן הבית:

    “איכה את אחותך לעמוד העיר נתתָ

    הפעם לא תוּכל לומַר

    כי טיטוס הוא האיש אשֶר עשָׂה עִם אחותךָ

    כי טיטוס שוב אינו יושב פֹּה עוד עמךָ”. עמ’ 24

    מעבר לַשורות כתב האשמה כָּבד: החֱרבתם את נשמת הרחֵלה המזרחית, ומעשה זה דומה למעשהו של טיטוס שהחֱריב את הבית. עשיתם כמעשֵׂהו, ולא תוכלו לשוב אל סיפור חורבן הבית ולהפיל אשמה זו על הצורר הגדול, אתם עשיתם זאת. מילים מרעידות לב, מטלטְלות.

    המשורר קם להוכיח כנביא אמת, ומוזר לו שאין מי שיקום לצעוק את הצעקה הזאת.

    “אין צועק ברחובותֶיה, ישקוטו בנֶיה, צדיקים כּולם לדורות

    דורותֶיה”. עמ’ 223

    ההשוואה לטיטוס ולשנאת החינם שהובילה לחורבן מהדהדת; יש מי שצועק, אחיה של הרחלה המזרחית, המשורר הכואב.

    היונה ההומה והאור הגנוז

    שירתו של יחזקאל רוויה בתמונות ממדרשים ומספר תהילים, ומוטיב היונה ההומה, היונה המקוננת על הרחלות המזרחיות, מבקשת גאולה.

    “זולגות הדמעות מעיני יונותיי הבוכות”. עמ’ 200

    היונה חברה לכאבו של המשורר, ולרגע שניהם חוברים זה לזה, ואנו נזכרים במתמיד שנותר לבדו עם השכינה בשיר “לבדי”. כותב קדמי:

    “ותרד היונה לבדה מכּובד בּכייה ולזרועי עמדה ונבכּה בשניים בכייה/ גדולה./ ועדת היונים לנו כסות של פרוכת, הילת היונים במעופה/ והייתה היונה לזרועי עומדה ותלטפני לראשי ואני אלטף/ לראשה”. עמ’ 202

    המשורר בוכֶה על מצוקת הרחֵלה, בוכה יחד עם היונה הקדושה, והחברותא מחזקת את שניהם. באוויר מרחפת הציפייה ללחן הגאולה, לאותו אור של ‘מנורה בחלון’:

    “הדר הניגון בחלון, כמו המנורה בחלון

    עם מזרחי בם נוגן את  ימיו,

    חלונות בארץ ישראל משמיעים ניגונו זה

    בכל בּדוֹן ובלוקוֹן, בכל צריפוֹן ופחוֹן”. עמ’ 149

    מוטיב החלון מופיע בשירים, והחלון צופה-מצפה לאור, לישועה. בשיר “עצבות החלון בישראל” יש תקווה לאותו לחן גואל: “בחלון הבית הפתוּח מנגנות הרוחות העוברות/ עוד שורקות הרוחות בחלון הבית הפתוח לְרצון”. (עמ’ 148) וכעבור כמה שורות אנו מצטמררים:

    “כל חלון מעבּרה מנגן ביפיוֹ הבוכֶה,

    כל חלון המצוּקה כמו עין בוכָה”. עמ’ 148

    החלון, שאמוּר לסמֵל תקווה ואור, מנַגן בּבכי, יפיו בּוכה.

    אבל יש אור גנוּז, ששוכן בכל המציאות הכואבת, אור שמבעִיר את שירת המשורר. גם בחשיכה, גם בלילה, יש נוגַה, שאינו פוסק. בשירו ‘פּלא עַם בפלא לילה’ יודע המשורר בעיני הרנטגן שלו לזהות זוהַר מתחת לכּסות הקודרת והאפלה:

    “הלילה הפך – פלא פלאים – למזרח העִתים בזמנים ליליים”. עמ’ 94

    אותו אור גנוּז  – יש בו כוח לטהר מבפנים, להוביל לישועה, להוביל לזריחה:

    “אין מחזה יפה מזה לראות, בליל פלא משכים עַם הפלא, ואור,

    כל הליליוּת קמה סביב עמי …ויזריחום הפּלאים”. עמ’ 95

    השיר על נפלְאות הלילה, מעיד כל היכולת של קדמי לראות, מעבר לשבר ולכישלון, את נתיב הפדות, שיוביל לשיריו על חזון אחרית הימים. הלילה המופלא הוא מְחוז הזמן, שצופן בחובו לא רק חשיכה מייסרת, אלא גם משעול של אור שיבקיע ויאיר. פלא הלילה נתפָּס בשירתו כמְחוז הגאולה. הנה כמה שורות משיר שכּולו זוהַר קסום, אור שכולו סודות, ציפייה לישועה:

    זֶהוּ פֶּלֶא לַיְלָה, רַק אוֹר הַשְּׁחוֹר בַּשָּׁמַיִם וַאֲנִי רָאִיתִי אֶת כָּל הָאוֹרוֹת בַּשָּׁמַיִם.

    זֶהוּ פֶּלֶא הַמִּזְרָחִי, כִּי לֹא יָבוֹא הוּא בְּמִזְרַח הַשָּׁמַיִם אֶלָּא בְּמַעֲרַב הַשָּׁמַיִם.

    מְדוּרוֹת הַזֹּהַר הַלֵּילִיּוֹת אֲשֶׁר נִדְלָקוֹת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם לִזְמַנִּים

    מְאִירוֹת אֶת פְּני הַפֶּלֶא – עַם הַמִּזְרָחִיִּים הַיּוֹצְאִים בַּיָּמִים,

    מְאִירוֹת אֶת פְּני הַפֶּלֶא – עַם הַמִּזְרָחִיִּים הַבָּאִים בַּלֵּילוֹת (עמ’ 94)

    עם כל הכאב והצער, יש בנפש המשורר כוחות לחוּש את האור הקרֵב:

    “זהו פלא לילה, רק אור השחוֹר בשמַים ואני ראיתי את כל

    האורות בשמים”. עמ’ 96

    אחרית הימים ושער הרחמים

    חזון אחרית הימים של יחזקאל קדמי שואב מן המקורות, מן הנביאים, ממעמד הר סיני, וירושלים הקדושָׁה היא זו שתזריחַ אור חדש.

    “בה באים כל היהודים

    הירדֵן זורם אליה

    הר סיני קָרַב לה

    שער הרחמִים נפתח בה”. עמ’ 222

    ותחושה נבואית זו של נחמה באחרית הימים, מלווה משורר מר נפש, שנתן לבכיו מעמד של איתני טבע הפורצים כל דרך. זה ייחודו של יחזקאל קדמי שידע להטיף נגד אותו כזב המחלחל בעם, אותה בגידה ברחלה המזרחית  – ובה בעת הוא מצפה, מתפלל לגאולה. שער הרחמים הסתום, הנה קורה לו נס, השער נפתח. המשורר אוזר כוחות כדי לשאוב כוחות אור למען חזון אחרית הימים, וזה קשה, המציאות מרה ויש בה מחוזות של כָּזב.

    מצד אחד הוא רואה בושֶׂם וחש את הכָּזב שמתחת לריח המשכֵּר:

    “כריחות בבשָׂמים המשכּרים לאפי ומוֹחי היה משָׁלה של ארץ

    ישראל לנפשי ורוחי, אך נמוג מְשָׁלה מבושֶׂם לבֶכי.

    טוּב הארץ לי כזב, כִּלְעמי כזב היֹה היה הוּא כנַחל אכזב, כבַית

    חרַב, כְּילד נעֱזב”. עמ’ 237

    אך כמו נביאי ישראל, שיָדעו להשתמש בביטוי ‘הנה ימים בָּאים’ בְּבואם לתאר את ימי אחרית הימים, כותב קדמי כמוהם – אבל שימו לב לגוונים השונים. קדמי יודע לתת לביטוי זה משמעות שונה, ישועה שיש בה טַעם מַר:

    “יש ימים הבאים כְּטובים נצחיים ומראָם גם הם לא ירחיק

    לעולָמים

    וזיק תקווה יבקיע את האפֵלה הזאת:

    “ויאיר חלום ירֶח את שחור הוויתךָ”. עמ’ 238

    חזון אחרית הימים של יחזקאל קדמי אינו שוכח את המכאוב והבכי.

    “כי לא יבוא האור/ ביום יומךָ כי אם יבוא הוא רק בחלוֹם ירֵחֲך/ …לפֶתח תקוות יגוועו אורות”. עמ’ 238

     

    לעתים אנו חשים בין השיטין את תוגתו של קוהלת, שרואה מבעד לתקוות את הרצון לחפֵּש תכלית, מובן, פשר – ובלשון קדמי:

    “אין חיים אשר לא ידעו דרך ארץ לסופם ואין חיים אשר יימלטו

    גורלם”. עמ’ 243

    כצופה לבית ישראל מנסה המשורר להשקיף מֵעל, להתייצב עם נביאינו הגדולים, להבּיט על גורל החברה הישראלית כחלק מן הגורל היהודי:

    “זהו אסימון הנצח אשר נשחק בשירי, כי זהו גלגל מעגלו של

    פליט יהודי במפלט הגאולה הציוני”. עמ’ 244

    כואב הוא חזון אחרית הימים, ומה פלא שקדמי שוזר בו את הביטוי “עצבותם של זמנים” (עמ’ 239), ורסיסים מפסוקי יגון בעמ’ 240:

    “כּי מים החיים חֲלומם של חוֵזי העתִּים הבּאות…

    כי מים אכן יש טהוֹרים, אך לא טהוֹרים…

    ולא תשַׁקר חֶשכת מַים…”

     

    הרצל ובלפור חקק, סמי שטרית ויחזקאל קדמי, 2003

     

     

    הרצל חקק

    הרצל חקק, משורר, סופר ופובליציסט שימש יו"ר אגודת הסופרים בעבר (2005-2003, 2015-2011). ב-1965 נבחרו הוא ואחיו בלפור לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (הרצל שימש סגן). פירסם עד כה 8 ספרי שירה, וכן בשיתוף אחיו התאום בלפור כתב ספר מחקר על ברדיצ'בסקי ולקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים. שימש עורך הביטאון של "דואר ישראל".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 1

    תגובות


    1 תגובה על “יחזקאל קדמי – הילד שגדל בטבע וחלם על גאולה לעשוקים”

    1. האיש מעלם האמת הגיב:

      כנות ויחס אנושי אצל אנשי הספרות העברית וחוקריה היא מצרך נדיר. במאמר זה אתם מתעלים מעל כל החשבונות הידועים וכותבים על האדם שהיה משורר והמשורר שהיה אדם.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    עָשָׁן מְרַחֵף

    דויד מנשה
    נְגִיעוֹת נְגִיעוֹת אֲנִי שׁוֹאֵף אוֹתָךְ כְּמוֹ הָיִית מַרְפֵּא, רֶקַח צְמָחִים מִמַּעֲבֵה...

    הָאַרְיֵה, מתוך חכמת הבהמות

    אביגדור המאירי
    הָאַרְיֵה, חכמת הבהמות, מתוך פרויקט בן יהודה

    מַיִם  וְאַהֲבָה

    יוכבד בן-דור
    …”שְׁתֵּה  אֲדוֹנִי” (בְּרֵאשִׁית, כד, 18) קָנוּ אֶת רִבְקָה לְיִצְחָק בְּאֶרֶץ עֲצֵי...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית